יומן תזה 4.8. - חזרה פואטית

הרבה קורה וגם לא כלום.

ממסיבה לקונצרט; מקונצרט לקור הירושלמי העוטף בחמימות; מקור ירושלמי לאוויר הקר-מהביל של מישור החוף; ממישור החוף למישור החוף; מפְסוקי תזה רועשים לשקט של הרקוויאם של מוצרט; מהרקוויאם של מוצרט ללא כלום; מהלא כלום היבש להליכה בעקבות השקיעה; מעקבותיה של שקיעה לרוח חיים; מרוח חיים ליונה וולך:

*

וזה לא מה שְׁ

יַשְֹבּיע את

רעבוני לא

זה לא

מַה 

שיניח את

דעתי

לא

זה לא זה.

לוֹטה

במפתח שְׁוֶדִי לוֹטָה מסתרקת

שׂערותיה קפיצים

לוקחת כדורים כנגד הַרְגָשות

שוֹנוֹת של מסתורין

לובשת שִמְלַת קוּרים

ויוצאת לה מַה

שלוֹטָה קולטת בִּמְקום

האמת היא שֶיֵש לךְ גוף נפלא

אז למה לךְ מִקְטֶרֶת מלחמה

אֲבל לוֹטָה לקחה כדורים

ועכשיו היא מבינה רק מילים.

מפלצת האילה

וכל העופות היו בּגני

וכל החיות היו בּגני

וכולן שׁרו את מַר אהבתי

והפליאה מכולן לשיר האַיָלָה

ושיר האַיָלָה היה שיר אהבתי

וקול החיות שתק

והעופות פסקו מלצרוח

והאַיָלָה עלתה על גג ביתי

והיתה שרה לי את שיר אהבתי

בכל חיה יש מפלצת

כשם שבכל עוֹף ישנוֹ משהו מוזר

כשם שמפלצת יֶשְנה בכל אדם

ומפלצת האַיָלָה סובבה לה סביב הגן

כשהעופות הרכינו ראש כשאַיָלָה שרה

והחיות נמנמו כשאַיָלָה שרה

ואני הייתי כלא הייתי כשהאַיָלָה שרה

ברגע הרך ההוא הלמה בְּשַׁעֲרִי.

וכל העופות עפו והחיות נסו

והאַיָלָה נפלה מהגג ושברה את הראש

ואני ברחתי וּבְגַן אהבתי סוגרת מפלצת

גורילה שחורה ורעה כשִכחה.

השירים לקוחים מתוך תת הכרה נפתחת כמו מניפה (1992) - אסופת השירים של יונה וולך. 

יומן תזה 4.7. - על שיעמום ותיאוריה

משעמם לי לכתוב את יומן התזה בימים אלה, כמו שכבר קצת משעמם לי לכתוב את התזה שלי. הנה, אני מודה בזה: לא בא לי לכתוב אותה כבר. בא לי כבר לסיים, לעזאזל. בא לי כבר להיות אחריה ולחגוג עד כלות. וככל שהרצון הזה מתגבר, כך אני לא כותבת. קצת בעייתי.

   כן, הפרק האחרון כבר כתוב, אבל בחלקים, פיסות של תיאוריות שכתבתי וסיכמתי; ועכשיו, כמו שכתבתי לפני כמה פוסטים, יש לתפור אותם יחדיו לכדי נרטיב תיאורטי אחיד. זה לא אותו הדבר כמו עבודת ניתוח של טקסט: שם יש חופש פרשנות, חופש ביטוי, והשמים הם הגבול. זה יצירתי, זה פורץ וזו הרגשה מדהימה - לפצח טקסט, לפרק אותו לגורמים ולעשות בו כל מה שרוצים. 

   אבל מערכת היחסים שלי עם תיאוריה היא שונה. יש אנשים שמשתגעים על תיאוריה, שמוכנים לפרוץ את הגבולות שלה, לחבר ביחד חלקים שונים ומשונים מכל מיני מקומות וגוונים וספרים, להפוך על פיהם משפטים של הוגים, למצוא בכל מילה משמעות אחרת מהכוונה שלה, ובעצם לבצע קריאה כנגדה. אבל אני לא שם; תנו לי ואלך עם התיאוריה, אקרא בחרדת קודש משפטים של פוקו ובארת וקריסטבה, ובקושי אצבור את האומץ כדי להתנגד לדברי הענקים האלה. כי מי הם ומי אני - צוציקית בת 28 שרק התחילה ללמוד, והם, הו, הם... טיטאנים, ענקי ברזל שיודעים פי אלף יותר ממני, שכתבו על כל מה שאפשר. (ואולי לא בתזה יש לבצע עבודת פרשנות תיאורטית - מיפוי תיאורטי מחודש. אולי בדוקטורט, אולי בכתבים אחרים. אולי בכלל בלב. אולי עד שאצבור מספיק אומץ כדי להתנגד, כדי להתווכח איתם.)

  אבל בפרק התיאורטי שאני כותבת אין מה לשבור, פשוט משום שהוא מכיל את כל מה שאני זקוקה לו לשם קיום ותמיכה בניתוחים הספרותיים שבאים אחריו, כרקע תיאורטי לפרקי הניתוח. כן, התיאוריות פמיניסטיות ומגניבות; כן, שזורים בתוכן ובינן לבין עצמן חומרים רפואיים על הורמונים למיניהם; אבל אני מסכימה עם כל מה שנאמר בחומרים האלה. אין לי צורך בהתנגדות או בחתירה תחתיהם. בעצם, העבודה שלי כרגע היא איחוי הטקסטים, ההורמונים והווסתות למיניהן לכדי איחוד בין כל חומרי הרקע הדרושים לתזה, לכדי מחזוריות תזאיסטית אחת, אם תרצו. לכן, אין בכתיבת הפרק האחרון את הריגוש של מציאת הפרשנות הנכונה ופיצוח הטקסט,אין ההתנגדות או שבירת הגבולות. עבודת התיאוריה שלי מתמצית בתפירה. וברגע שאין שבירת גבולות יש דבר אחר - שיעמום.
   אז שהפרק יגמר כבר. אבל כנראה שהוא לא יכתב לבד. Damn it.

יומן תזה 4.6. - בקטנה, על כנסיית השכל

"כשחזרתי ממך באביב הנצחי

חרקים זמזמו לי שיר על חופש

פרפרים ערבלו את האוויר,

היכו הוריקן בתוכי."

שיר היום שלי הוא ללא ספק "באביב הנצחי" של כנסיית השכל. ולו רק בזכות ארבע השורות האלו, שמרכיבות את הבית שחוזר על עצמו שוב ושוב כמו מנטרה של אהבה מלאה. אלא שהמלאות הזו מנוגנת על מוזיקה, שיש בה אווריריות כמעט ריקה, כמו "אביב" של ויואלדי שמופיע כאן בעיבוד אחר - ריק יותר, סטטי יותר. כך נוצר בבית הזה, ביחד עם האהבה המלאה, מעט עצב והרבה ידיעה והתבוננות שלמה. ואולי היא בעצם לא שלמה בכלל אלא מעורפלת לגמרי, באביב הפורח, בפרפרים המסוחררים סביב הדובר, בשברי הגלים שבפנים. 

יומן תזה 4.5. - על ההתחדשות

מעט עליות ומורדות חווים ראשי, ליבי ובעצם כל כולי בשבועות האחרונים. לכן גם נמנעתי מלכתוב בתקופה האחרונה. ראייתי הייתה מעט מטושטשת, קולי מעט חורקני ומשוך לאחור, ובטני, הו בטני התהפכה לה ביחד עם חרבות הלהט שבלב. המלחמה האחרונה גם לא ממש הוסיפה; היא עברה לה, אם כי נראה כי התרחשה לפני שנה שלמה... בתוך כל הסבך הזה הצלחתי לכתוב רבות, אם כי רק כדי לסכם באופן מסודר את החומרים התיאורטיים הרבים בהם נתקלתי בשיטוטי התזה במהלך השנה האחרונה, במהלך הכתיבה. 

   ואתמול, אתמול אחרי רביצה ארוכה מול הטלוויזיה, קמתי ועשיתי מעשה - הלכתי להסתפר. ועם התספורת בא הרענון, ובאה שיחה עם אחותי היקרה והאהובה, ובאו כמה שעות של כתיבה. החומרים התיאורטיים החלו להתרקם לכדי נרטיב אחיד - כי הרי, גם בתיאוריה יש נרטיב, יש נקודות דגש ואספקטים שאין בהם צורך לשם הרעיון הכללי של התזה כולה. כך, הפרק התיאורטי, שהוא הפרק האחרון, מתחיל להתרקם לכדי דבר מה אחיד, מפורק פחות. הרעיונות, שקודם היו מפורקים ומפורדים, קורמים נקודות קשר ביניהם. ועם התרקמות האחידות באו גם שמחה וחוזק. או שמא אלו באו קודם לכן...?

ובכל מקרה, כפוסט פתיחה לאולי תקופה חדשה ואחרת, אוורירית, הנה כמה מוזיקות שליוו אותי במהלך השבועות האחרונים, וגם טקסט אחד אדיר:

***

נקמת הטרקטור - אופניים וספר:

***

הפקה יפהפיה של חליל הקסם (Die Zauberflöte) של מוצרט, ובה אנסמבל זמרים נהדר וגם פפגנו מקסים ומלכת לילה מדהימה:

***

והטקסט האדיר של גלוריה סטיינם (Steinem) מ-1978, שגיליתי במהלך השיטוטים. כי איך אפשר בלי קצת אקטיביזם וסת. מה דעתכם עליו?

יומן תזה 4.4. - צ'רלס בוקובסקי ואני

היום, בשיטוט ברחבי הרשת, נתקלתי בבלוג של בועז כהן, ובו מצאתי פוסט על צ'רלס בוקובסקי. כמו שאתם כבר יודעים, בוקובסקי הוא אחד המשוררים האהובים עליי. כהן מצטט גם את אחד השירים האהובים עליי: "המקלחת" - The Shower, וכותב את קיצור הביוגרפיה של בוקובסקי. וכך כהן מתאר את האיש: "זכר-אלפא אמיתי, בוטה, שקוע בסקס, כותב את החיים, חצרות אחוריות, מועדונים, בתי זונות. כותב עירוני שאין טבע בשיריו. איש שהכתיבה שלו גברית.". Couldn't write it better. 

   ועדיין, נוכח השורות האלו, אני שואלת את עצמי: למה אני אוהבת את צ'רלס בוקובסקי? מה לי ולמישהו שכותב בצורה בוטה כל כך, "גברית" כל כך - ובצדק - על בתי זונות, על חצרות אחוריות, על אלכוהוליזם ומצ'ואיזם וכל מה שבא ליד - literally? מה לי ולכותב, שהכה וקילל והתעלל בנשותיו מתוך ענני האלכוהול האופפים אותו? ואם זו שירה גברית, מה זו שירה נשית? האם נשים לא יכולות לכתוב על כל הדברים האלה? (על שתי השאלות האחרונות אנסה לענות בפוסט אחר.)

   ובעצם, מה זה משנה בכלל מי המחבר שמסתתר מאחורי המילים? הרי, הדבר הראשון שמלמדים בשנה א' בספרות, ברוחו של רולאן בארת, הוא להתעלם מהמחבר ולהתייחס אל הטקסט בלבד. ועדיין, כן חשוב ומעניין להתבונן על האישיות שמסתתרת מאחורי המילים. בעיקר בשירה, משום שהיא מינימאלית ולכן חשופה כל כך; שהמשורר מסתתר בין הסדקים שבין המילים.  והחלקים הנוראיים האלה באישיות של בוקובסקי בכלל לא נעימים לגילוי. 

   ויחד עם זאת, השירה של האיש הזה מדברת אליי. הפעם הראשונה שנתקלתי בספר שירה שלו הייתה לפני 7 שנים, ביריד מכירה של ספרי שירה אי שם במועדון אפלולי באלנבי. הסתובבתי שם בין הספרים, מאושרת ומוצפת בעושר הספרותי שנפרש לפניי, לא בטוחה מה לקחת ומה לקנות. בסוף לא קניתי דבר. אבל רגע לפני שעזבתי את המקום, ספר שכריכתו אודם צועק משך את עיניי. הוא נקרא עד שהאצבעות יתחילו לדמם. השם והאיור שעל העטיפה - ספק כבישים מפותלים ספק מערבולת - צבטו את הבטן שלי. התלבטתי אם לקנות את הספר, יצאתי מהמועדון ואז חזרתי אליו, ידיי שולפות את הארנק וחובקות את הספר קרוב-קרוב. זו הייתה אסופת השירים של בוקובסקי, שתרגמה דורית וייסמן (הוצאת "כרמל", 2002).

השירה של בוקובסקי היא שירה פרוזאית: היא מספרת סיפור בשורות שבורות. חלקי גוף נחשפים ועולים שם: פעם ברמיזה של תחת, פעם בעירום מלא, פעם בתיאור של אוננות ופעם בסקס של אהבה. פעם תיאור של חיים ופעם תיאור של תסכול וחידלון.

   חיים רווי כאב עבר בוקובסקי. חיים רווי כעס, קושי להתרומם, חיי תסכול והרבה כאב. כל הרגשות האלה ממוסכים  בשיריו במילים. באדי אלכוהול. כותרת האסופה אומרת הכל: אצבעות שכותבות את המילים אבל כבר בעצם לא כותבות אותן - כי אם כבר חורטות וחוצבות אל תוכן את המילים; מנגנות על הפסנתר במהירות הולכת וגוברת, עד שהמהירות הופכת מסחררת מכדי להפסיק לנגן, עד שכבר אין ברירה והאצבעות מפסיקות להוציא את הנפש אל תוך הפסנתר ומתחילות להקיז דם. כמו האיור על כריכת הספר ושמו, כך גם חייו של בוקובסקי: חיים שחוזרים על עצמם בפיתולים, שמגיעים שוב ושוב אל אותה הנקודה. חיים מסוחררים, ללא יכולת עצירה. 

    אבל אז האהבה נכנסת לשם, מחייה את האוויר המתועש שזורם שם בין השורות. ואז, הו אז, האוויר מצטלל. השורות מתרככות, העט לא חוצב כי אם פורט את המילים כאילו היו מיתרי נבל. וזה בדיוק מה שאני אוהבת בבוקובסקי. לא את האלימות שלו בחייו. לא את הרגלי השתייה הנוראיים שלו. אלא את המורכבות הזו של הכתיבה שלו; את ההפתעה הזו, שבתוך כל סבך הרגשות המסובכים האלה מסתתרת נפש רכה, אוהבת ובעלת יכולת מפתיעה ומרגשת של חמלה. שמבעד לכל הקושי שעבר, נאלץ לספוג ובסופו של דבר גם ייצר בחייו, הוא עדיין הצליח לראות את היופי שניצב מול עיניו. הוא כתב בשפה סיפורית ופשוטה מאוד, אבל את האהבה הוא כתב ביופי פואטי מורכב צלול. הוא דיבר את עצמו מתוך שפת הרחוב אבל גם פרט את עצמו, אל תוך מילותיו, בסבכי יופי מרגשים.

גבר ואישה במיטה ב-10 בלילה / צ'רלס בוקובסקי

אני מרגישה שבא לי פחית סרדינים, אמרה.

אני מרגיש שבא לי פלסטר, אמרתי,

אני מרגישה שבא לי סנדויץ' טונה, אמרה.

אני מרגיש שבא לי עגבנייה חתוכה, אמרתי.

אני מרגישה שהולך לרדת גשם, אמרה.

אני מרגיש שהשעון עומד, אמרתי.

אני מרגישה שהדלת לא נעולה, אמרה.

אני מרגיש כאילו פיל עומד להיכנס לכאן, אמרתי.

אני מרגישה שאנחנו צריכים לשלם את שכר הדירה, אמרה.

אני מרגיש שאנחנו צריכים למצוא עבודה, אמרתי.

אני מרגישה שאתה צריך למצוא עבודה, אמרה.

לא מתחשק לי לעבוד, אמרתי.

אני מרגישה שלא איכפת לך ממני, אמרה.

אני מרגיש שאנחנו צריכים לעשות אהבה, אמרתי.

אני מרגישה שאנחנו עושים אהבה יותר מדי, אמרה.

אני מרגיש שאנחנו צריכים לעשות יותר אהבה, אמרתי.

אני מרגישה שאתה צריך למצוא עבודה, אמרה.

אני מרגיש שאת צריכה למצוא עבודה, אמרתי

אני מרגישה שבא לי לשתות, אמרה.

אני מרגיש שבא לי בקבוק ויסקי, אמרתי.

אני מרגישה שאנחנו הולכים לסיים את זה ביין, אמרה.

אני מרגיש שאת צודקת, אמרתי.

אני מרגישה שבא לי להתייאש, אמרה. 

אני מרגיש שאני צריך אמבטיה, אמרתי.

גם אני מרגישה שאתה צריך אמבטיה, אמרה.

אני מרגיש שאת צריכה לסבן לי את הגב, אמרתי.

אני מרגישה שאתה לא אוהב אותי, אמרה.

אני מרגיש שאני כן אוהב אותך, אמרתי.

אני מרגישה את הדבר הזה בתוכי עכשיו, אמרה.

גם אני מרגיש את הדבר הזה בתוכך עכשיו, אמרתי.

אני מרגישה שאני אוהבת אותך עכשיו, אמרה.

אני מרגיש שאני אוהב אותך יותר ממה שאת אוהבת אותי,

                                                                          אמרתי

אני מרגישה נפלא, אמרה, בא לי לצרוח.

אני מרגיש שבא לי להמשיך כך לנצח, אמרתי.

אני מרגישה שאתה יכול, אמרה.

אני מרגיש, אמרתי.

אני מרגישה, אמרה.

(מתוך עד שהאצבעות יתחילו לדמם, עמ' 65-66, בתרגום דורית ויסמן.)

יומן תזה 4.3. - על התזוזה

בזמן האחרון, רגע לפני שאני עוצמת עיניי לפני השינה, אני מזנקת מהשמיכה, מספיגה פניי בברכיי, חובקת אותם בחוזקה - בפחד שמתקיף אותי ללא התרעה מוקדמת. זהו פחד מפני היבלעות בחור שחור של עיוורון. מפני אי-מיצוי החיים בשלמותם. 

   אבל מייד לאחר הזינוק אני נרגעת. נושמת כמה נשימות עמוקות ומתכסה בשמיכה בשנית, עוצמת את עיניי - ונרדמת. אור מבזיק בזיכרונותיי ובחלומותיי; שכבות עור ישנות נסדקות בקולות התפקעות רמים; חיים חדשים נולדים מתוך השלת תאי עור קמלים. אני קמה בבוקר ומרגישה שמשהו בסדרי הפאזל הגדול - שאולי לא יושלם לעולם - זז מעט. האבן נחצבת, אוויר חדש מנשב בין הסדקים הנפקעים, מפכה חיים. 

* / נדב ליניאל

 וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁאַטְבֵי כְּבִיסָה עַל חוּט הֵם תָּוִים שֶׁהַבֹּקֶר מְנַגֵּן

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁלִקּוּי הַמְּאוֹרוֹת צוֹרֵף אֶת הָאוֹר לְטַבַּעַת נְשׂוּאִין

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁמִּלִּים הוֹפְכוֹת לְמָזוֹן וְהַמָּזוֹן לְמִלִּים

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁדָּבָר כִּמְעַט אֵינוֹ מַבְדִּיל בֵּין סִיס לְסוּס

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁהָאֶגְרוֹף נִפְקַח לְפֶרַח שֶׁקְּצוֹתָיו תָּאִים מֵתִים

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁבַּמֶּרְכָּז, בֵּין הַמֹּחַ לַלֵּב מֻנָּח גָּרוֹן

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁבֵּין הַמֹּחַ לַמִּפְשָׂעָה מֻטָּל הַלֵּב

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁכְּשֶׁאָדָם מַבִּיט בְּהוֹרָיו נִגְלִים בְּפָנָיו עֲבָרוֹ וַעֲתִידוֹ

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁכָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֵינוֹ יָתוֹם

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁכְּשֶׁמֵּתִים הַשֵּׂעָר וְהַצִּפָּרְנָיִם מַמְשִׁיכִים לְהִתְאָרֵךְ

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁצִּלּוֹ שֶׁל אָדָם נִבְלַע בַּחֹשֶׁךְ בְּצֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ

השיר לקוח מתוך הספר תקרת האדמה (2010) של נדב ליניאל, משורר מוכשר בן כיתתי.

יומן תזה 4.2. - "דבר לא ודאי. וזה דווקא מה שמרגיע אותי."

היום בדרכים, בין נשימה לנשימה, נכנסתי להמתין בספרייה עירונית אחת. חשקה נפשי בספר תמים, והנה משפחת המומינים: חורף קסום של טוּבֶה יַנְסוֹן נקרה בדרכֶי ידיי. קראתי בו וחמימות התפשטה בליבי. זהו ספר תמים ומתוק, מלא חוכמה ותבונה. הוא שרוי בשלג, בכפור הזוהר הצפוני, בבדידות ובמוזרות, ביציאת הדופן. יצורי החורף המוזרים מאכלסים אותו, בזמן ששוכני העמק שרויים בעומק תרדמת החורף. יצורי החורף כנוסים בתוך עצמם, והשלג הקפוא הוא רקע איטי, חסר תזוזה, שיקוף להתכנסות פנימה ולהרהור. אלא שחרף הלובן והכפור הבודד, הלבד בספר אף פעם לא לבד באמת: הוא תמיד מהול בכמיהה לחברות, למפגש, למגע, ובהשגתם; בציפייה להתעוררותם של שוכני העמק; כמיהה לקיץ, ללהט האש.

   

* המשפט בכותרת פוסט זה לקוח מספרה של ינסון.

יומן תזה 4.1. - סרז', ג'ירפות, סיד (ואסלה פמיניסטית)

השבוע, אחרי הקונצרט המעולה שמקהלתי הופיעה בו בפסטיבל אבו-גוש, ואחרי הגשת הפרק המיוחלת, הגעתי סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה. כעת, בציפייה ובהיערכות לתחילת הלימודים הממשמשת ובאה, אני ניגשת לאט לאט לכתיבת הפרק האחרון של התזה. הכתיבה תחל בעוד מספר שבועות בשל אותה היערכות, אבל שלדו של הפרק - שהוא פרק תיאורטי - כבר עומד פחות או יותר על תילו. עכשיו יש להלביש על השלד את כל שקראתי בשנה האחרונה, ואת התיאוריות שפיזרתי ברחבי הפרקים. אנחת רווחה והשלמה נפלטת מפי. אפשר לסיים. אפשר לסיים. 

   ובינתיים, עד שאגיע לכתיבת הפרק, בפוסטים הקרובים אלעיט אתכם, קוראיי היקרים, במעט מהמוזיקה שאני שומעת ונשמעת בי בימים האחרונים, וגם בטקסטים טעימים. שיהיה בהנאה.

(הערה: אם הלינקים של היוטיוב מתעקשים לעבוד רק שם, הלינקים הישירים מצורפים לכל שיר לנוחיותכם.)

***

אווירת לילה בורדלית, באסים מעושנים, גיטרות שמנגנות ממש על הקצה, פורטה, פיאנו, לאט, מהר, און-ביט, אוף-ביט; הדיבור הרך-חרוך הסיגריות של סרז', כמעט בלחישה; אני נתלית ב-"merde" שמגיח לו אי-שם בשיר הראשון, נוסעת עם סרז' אל תוך הלילה

http://www.youtube.com/watch?v=Rwk1MX9wbag

***

קירות חדר השירותים של פאב ה"קורדורוי" שבתל-אביב מעוטרים בתמונות כוכבי רוק, כמו ג'ון קייל בשיער ורוד (ובתמונה אחרת - ירוק) ועוד כוכבים שזכרוני בוגד בי מלנקוב. האסלה בחדר השירותים הזה היא אסלה פמיניסטית: מרימים אותה (כי לא נעים לשבת לפעמים) והיא, בתגובה חתרנית, מסרבת לפעולה ויורדת בחזרה. 

   ובפאב עצמו מנגנים סיד בארט: נסיך האופל של הרוק; הכוכב שטבע ביצירתו טרם זמנו; האיש שניצוצות הגאונות שלו נמצאים בכל תו שהוא שר - ובקיטונות (הוא גם חתיך).

***

נתקלתי לפני זמן מה בכתבה הזו בבלוג "סיפור-כיסוי" הנהדר, וזה החזיר אותי לתקופה בה חרשתי על האלבום הראשון של הגי'רפות: אלבום שהוא כאילו חסר ליטוש אבל למעשה מבריק ממחשבה, ממוזיקה נהדרת וממילים לא צפויות בעליל, שהן למעשה גאונות צרופה. 

  אחד השירים האהובים עליי באלבום הזה הוא "פתח חלון". למה השיר עושה לי את זה? כנראה בגלל האקורדים המגניבים, הזרימה המוזיקאלית מבארוק-->מקצביות רוקנרולית/פולקית--->סיום באווירת קסטנייטות, ומעל הכל - המילים, שכמו בכל האלבום הזה מספרות סיפור במשחקיות ובשירה. בשירה.

וככה על הדרך, אם בג'ירפות ובמילותיהן עסקינן, הנה קטע מתוך ספרו של הפרונטמן המולטי-ורבאלי שלהם, מיסטר גלעד כהנא. זהו קטע קצר מאוד, שלם, שלקוח מתוך ספרו הראשון של כהנא תכנון להתאוששות מאסון (2003, עמ' 56):

ינשופתילבניינלבן

"הינשוף שאתה רואה עומד על התיל? שים לב שהדבר היחיד שנותן את האשליה שהוא רגיל זה המבנה שלו. אתה רואה? יש לו שלושה ראשים, כל אחד בעל תנועה עצמאית. בזווית אחת הוא תמיד נראה רגיל. ראש אחד. אבל תסתכל רגע מכל הזוויות. והתיל? אתה חושב שהוא לא חלק מהתיל? התיל מתחבר לבניין הלבן. הבניין הלבן, הוא חי. הוא זז. ועוד רגע הוא יתקוף."

  הצמח המטפס הפסיק לדבר. הוא טיפס על החומה.

  "הנה, אני רואה," אמר, "יש תעלת מים סביב הבית, רק היא אינה חלק ממנו. כאשר הוא יתקוף כנס למים."

   הינשופתילבניינלבן שילח זרועות ארוכות, נמתחות לאחוז בי. נכנסתי למים.

יומן תזה 4.0. - הגשת פרק: היום שאחרי

הללויה, פרייז דה לורד, או מיי דיר גוד, 

עברתי 

סוף סוף 

פרק.
זו הייתה משימה ארוכה, עם הרבה מחיקות, שינויים, עצירות למחשבה (הרבה עצירות למחשבה), מעברי מצבים מחשבתיים, חרישה, החרשה והרבה הרבה קפה. אבל אתמול, אחרי שהמיץ כבר יצא לי, שלחתי את הפרק. ההקלה שהרגשתי ושאני עדיין מרגישה אחרי הפעולה הקטנה הזו, של הלחיצה הקטנה על ה-send, לא תסולא בפז.

    אבל תחושת האופוריה שליוותה אותי מרגע השליחה ועד היום בבוקר החלה להיסדק במהלך היום. לצד הרבה סרטים שצרכתי מהבוקר (כמו American Splendor שאני יכולה לראות אלף פעם, As Good as it Gets ובערב - Something's Gotta Give! יאמי!) והתרסקות על הספה בסלון, אני לא באמת נחה: לאט לאט, מבעד לחרכיה של אופוריית השליחה, התחילו להתגנב להן מחשבות נגועות בפרפקציוניזם בתיבול של "עתידי לאן". להלן הלקט: מה יקרה אם אקבל הערות רעות? ("לא," אני מרגיעה את עצמי - "זה לא הולך לקרות. הרי עבדתי על הפרק הזה כמה וכמה חודשים!"); ומה אם בכל זאת אקבל הערות רעות? ("אז אתקן אותן," אני משיבה); ומה אם הפרק לא מספיק מעמיק מבחינה תיאורטית? אולי הייתי צריכה להשקיע יותר? ("אבל השקעתי כל כך הרבה, כמה אפשר? אין גבול לטוב!"); אוקיי, בסדר. ומתי אתחיל את הפרק הבא? ("אלוהים, קצת חופש ממחשבות תזה רודפניות אפשר?!")     ("אהמ..." אני משיבה בשנית, "מחר....").
    הדיאלוג הפנימי הזה מתנהל בי כבר כל היום, מעייף, מתיש, טוחן את השכל. אין לי מושג אם הוא מוּכּר לשאר כותבי התזות באשר הם, אבל אני מעדיפה באמת להניח שאני לא יוצאת דופן מדי... פשוט התרגלתי כל כך לתחושת האשמה שבאי-העבודה על התזה; התרגלתי כל כך להרגיש אותה בכל שעה שאני לא עובדת או חושבת על התזה, בכל שעה שאני נחה או רואה טלוויזיה בבית, או עושה הליכה, או לא יודעת מה. הכל הפך לתזה. כמובן, אני חיה - אני רואה אנשים וחברים, יוצאת, מבלה, כותבת, שרה, אבל היא תמיד תמיד שם. אני מדברת עליה, חושבת עליה, מנתחת את המהלך הבא שלה בכל רגע נתון - גם כשאני לא חושבת עליה באופן מודע. התזה השתלטה לי על החיים, ואני נתתי לה להשתלט. אני באמת אוהבת את מה שאני עושה, את מה שאני כותבת, אבל אני צריכה חופש וצריכה לסיים כבר.

ובכל מקרה, בינתיים, היום, לצד המחשבות האלו, אני מנצלת את החופש לנשום אוויר סתווי ומהביל (ראיתם את מזג האוויר המוזר הזה?!); וגם מתכוננת לקונצרט הקרוב של מקהלתי האהובה: קונצרט גדוש בארוק ובאך (כולם מוזמנים, יהיה נהדר!). בערב, לאור שקיעה מוקדמת וכחולה, אצא להליכה ואאוורר קצת את הראש. ואתם יודעים מה? גם אם מחשבות תזה יתגנבו להן מבעד לחרכי-סדקי האופוריה (שטוב שהיא נסדקת), אתן להן להיות. 

ועד שאחזור עם ענייני התזה, הנה קצת תרבות מפה ומשם. 

*

אתמול, אחרי ששלחתי את הפרק, הנחתי במערכת את Songs for Drella של ג'ון קייל ולו ריד. אלבום המחווה הזה לאנדי וורהול (Cinderella + Dracula) כן ומלא עוצמה דווקא משום שהוא מינימליסטי: רק פסנתר, גיטרה, ויולה וגילול קורותיו של אנדי: האיש הצבעוני, הפטרון המגלה, האמן. הנה שיר הפתיחה של האלבום הנהדר הזה:

**

קטעון זֶן מתוך Franny and Zooey של סאלינג'ר:

Zui-Gan called out to himself every day, "Master."

Then he answered himself, "Yes, sir."

And then he added, "Become sober."

Again he answered, "Yes, sir."

"And after that," he continued, "do not be deceived by others."

"Yes, sir; yes, sir," he replied.                  -Mu-Mon-Kwan.

(Salinger, 1962, p. 178) <---- זה חזק ממני

***

טוב, לא יכולתי להתאפק: קצת על American Splendor הסרט!

הסרט (שיצא ב-2003) מבוסס על חייו של הארווי פיקאר,פקיד בארכיון בית חולים, שב-'76 החל לפרסם קומיקס המבוסס על חייו. לא איש שמח במיוחד, אבל מעניין מאוד - בהחלט. אני מודה ומתוודה - לא קראתי את הקומיקס כל כך; פשוט משום שאני קצת מפחדת ממה שאגלה בו - לצד קרני אור אני מפחדת למצוא בו אפרוריות, שיעמום ובדידות. בגלל זה אני מעדיפה להישאר עם הסרט, פשוט משום שהוא מתצמת את חייו של פיקאר, ומעלה חיוך על שפתיי; ופול ג'יאמטי משחק אותו בחינניות של ממש.
   ממש בקטנה על הקומיקס: באחת הסצינות בסרט הארווי טוען בפני חברו המאייר המוכשר רוברט קראמב (שבסופו של דבר הפך למאייר הראשון של הקומיקס של פיקאר), שיש ספרי קומיקס על חיות וקומיקס על גיבורי על, אבל אין קומיקס על החיים כמו שהם. הוא מחליט לכתוב קומיקס על הרגעים הקטנים של החיים, על חייו שלו, ובכך שובר את מוסכמות הז'אנר - הוא מבצע הכפלה לחייו, מעביר אותם לקומיקס, מתמצת אותם תוך כך לרגעים המשמעותיים שלו, גם אם הם נראים על פניו שוליים וקטנים. המחשבות שלנו ותפיסת עולמינו, בסופו של דבר, נוכחות ונחשפות בדיוק במקומות שנראים שוליים: כמו למשל בתור לקופה בסופר. ועוד דבר: פיקאר לא מאייר את הקומיקס, אלא רק כותב אותו. לאורך השנים המאיירים התחלפו, ורק פיקאר נשאר. אני חושבת, שזה לא דבר נפוץ בעולם הקומיקס...
   הסרט עצמו מעניין, משום שבדיוק כמו הקומיקס הוא שובר את המוסכמות: למרות שזה סרט שנעשה "על", פיקאר האמיתי מופיע בתחילת הסרט, מציג אותו, לצד ג'יאמטי המשחק את פיקאר עצמו. זו מעין הכפלה להכפלה שפיקאר מבצע לעצמו בקומיקס. בהמשך פיקאר עצמו מצולם כשהוא מקליט את ה-voice over שלו לסרט, ובסוף ההקלטה הקצרה שואל בחיוך את הבמאים, "זה היה בסדר?". אחר כך הוא ודמות נוספת מחייו, טובי, מדברים על ממתקי עדשים, שבדיוק נראו בסצינה ביקום המקביל שהוא הסרט. במשך השיחה הזו, בין שני האנשים האמיתיים, מתיישבים מאחוריהם פול ג'יאמטי וג'ושוע פרידנלנדר (שמשחק את טובי). המציאות שבקומיקס של פיקאר מוכפלת בסרט, ונשברת שוב ושוב במהלכו. כמה יצירתיות ואומץ צריך כדי ליצור סרט כזה. וכמה חינניות ואופטימיות יש ביצירה הזו!

****

אני מקווה שעל כולכם עבר יום כיפור קל ומשמעותי, ועד הפוסט הבא: הרבה יצירה, הרבה סתיו, הרבה סוכות והרבה רימונים.

צ'יריוס!

אני

סיכום שנה עברית

חגי תשרי בפתח, כך לוח השנה מבשר. השמש עודנה קופחת, אך סתיו מנשב רוחותיו מרחוק. אני אוהבת את התקופה הזו של השנה. יש הרגשה של התחדשות, של דעיכת החום ותחילתו של משהו נעים יותר, קריר ומהלך בניחותא. האוויר מתמלא ניחוחות אתרוג ותמר והדס, ואופני ילדים נשמעים כבר במרחק. והרוח מנשבת אור בהיר ונוגה של סתיו. ובשמים העננים עומדים כשערים, ותיכף יתבהרו ויפתחו; ונדרים יתנסחו; ותפילות ינשאו; ובקשות יתרוממו.

   חשבתי היום על השנה שעברה עליי, והייתה לי שנה מעולה. זו הייתה שנה של למידת עבודה והעמקה בתכנים; שנה של מוזיקה, כתיבה ואמנות; שנה של גילויים שהביאו איתם חוזק; שנה של בירה טובה וחברים נהדרים ואהובים; זו הייתה שנה של התחדשות, של גדילה, של רגש, היפתחות ולמידה.

לקראת השנה החדשה העומדת בפתח אני מאחלת לכם, קוראיי, חבריי: אושר, שמחה, בריאות ואהבה, שלום וחברות. שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה מתוקה ומלאה בהתחלות חדשות, צמיחה ויצירה לאין קץ.

3>

אני

שיר מחוייך ומקסים לכבוד הקיץ העוזב אותנו, ועמו ימות האור הגבוהים (קישור):

וקצת נוסטלגיה:

יומן תזה 3.9.5. - הווסת כאומץ

הרבה שירה מתהלכת איתי בימים האחרונים. הייקו של באשו, שיר של בוקובסקי ושיר של יהודה עמיחי; והנה צפה ועלתה עוד משוררת אהובה - לוסיל קליפטון. כתבתי על אודותיה קצת בעבר. אני חושבת, שבעבורי היא מסמלת בעיקר כנות ואומץ להישיר מבט על החיים, לראותם ולתארם כפי שהם. בעיני, היא אחת המשוררות האמיצות והרגישות שיש. והנה היא כתבה שיר מלא בכוח נשי ווסתי.

   הווסת, גם בימינו אנו, מושתקת יחסית בתרבות שלנו, ומלווה בהתבוננות על הגוף הנשי כמלוכלך, כדולף וכמסוכן בדליפתו; היא הופכת למשהו שיש לנסות לצלוח מבלי שיראו או ישמעו עליה (אלא בעקיפין). התרבות דורשת מאיתנו לבצע נתק בין הגוף לבין האני, לחכות שהימים ה"מלוכלכים" האלה יעברו כבר. ומבעד לניתוק הזה הגוף ניתק מהנפש. הדיבור הופך מצומצם יותר. אנחנו מצטמצמות. 

   והנה משוררת שמביאה את האהבה אל הגוף ואל הווסת במיוחד. היא מציבה את הגוף במרכז השירה, ואת הווסת מחברת אל פרקטיקות ריטואליות של קידוש הווסת כקידוש הפריון, החיים והגוף הנשי. הדיבור על אודות הווסת והכתיבה על אודותיה הן הנכחת הנשיות כפי שהיא במרחב הציבורי והתרבותי. הכוח והחירות לדבר על אודותיה, לחוות אותה כפי שהיא - נעימה, קלילה, כבדה, כואבת, חזקה, מחרמנת, מסונכרנת, סדירה, לגמרי חסרת סדירות, דולפת, מוסתרת היטב, וכו' - כל אלה מהווים את האפשרות ליטול את החירות לעקוף את התרבות. 

   שירה של קליפטון מנכיח את הגוף כפי שהוא ומעבר לעצמו: הגוף הנשי מחובר לירח ולטבע ובה בעת גדול יותר מהטבע, חזק יותר בעצמתו, בעתיקותו. הוא מחובר לזמן ונמצא מעבר לזמן עצמו. השיר הזה מנכיח את הגוף הנשי כגוף גדול, נוכח, חזק. זהו שיר על אהבת הגוף, אהבת העצמי. השיר הזה הוא שיר של אומץ. 

Poem in Praise of Menstruation / Lucille Clifton

if there is a river 
more beautiful than this 
bright as the blood 
red edge of the moon if 
there is a river 
more faithful than this 
returning each month 
to the same delta if there

is a river 
braver than this 
coming and coming in a surge 
of passion, of pain if there is

a river 
more ancient than this 
daughter of eve 
mother of cain and of abel if there is in

the universe such a river if 
there is some where water 
more powerful than this wild 
water

pray that it flows also 
through animals 
beautiful and faithful and ancient 
and female and brave 

Carpe Diem

סבתא שלי הייתה אישה חזקה; אחת מהחזקות שהכרתי בימי חיי; היא הייתה חריפה, חכמה, מגניבה, פלפלית ובעלת אינטואיציה כמעט על-טבעית; סבתא שלי הייתה בת למשפחת כהנים והתגאתה בזה כל חייה, ובצדק; היא הייתה הסמכות הגדולה של המשפחה, האנציקלופדיה המהלכת, כפי שספדו לה; סבתא שלי הייתה לוחמת הגוף הגדולה, שניצחה מחלות ומלחמות ולעולם לא איבדה את קור רוחה; היא הייתה משענת ברזל, אישה חזקה מאין כמוה; היא נסתלקה מהעולם בגיל המכובד 94, במהירות - תוך שבוע - בלי הרבה סבל. כמו שהייתה בחייה, כך גם הייתה במותה.

הגוף הוא הסיבה לאהבה / יהודה עמיחי

הגוף הוא הסיבה לאהבה

אחר-כך הוא המבצר השומר עליה

אחר-כך הוא הכלא של האהבה.

אבל כשהגוף מת, האהבה יוצאת חופשית מתוכו

ובשפע גדול,

כמו מכונת מזל שנשברה

ובבת-אחת שופכת מתוכה

בצלצול רועם

את כל המטבעות

של כל דורות המזל.

יומן תזה 3.9.4. - תובנה קטנה

הייתי בהופעה של פאנקנשטיין (Funk'n'Stein) בסוף השבוע האחרון, עם י' ואחותי היקרות. ההופעה הייתה באמת מגניבה ומאוד מקצועית; ראו שחברי הלהקה מכירים את ההופעה כולה, בחתך רוחבי, אנכי, אלכסוני ומה שבאמצע: כל הצלילים היו במקום ובזמן הכי מדוייק ונכון, תנועות הריקוד היו מתואמות בין הנגנים וטקס שילהוב הקהל היה כתוב מראש היטב. הכל היה מאוד מקצועי ושלם באופן מאוד מדוייק. 

    ואז עלה גורי אלפי וקסם התחולל על הבמה. פתאום אנרגיה חדשה זרמה פנימה, הפיחה חיים בגיטריסט והזמר המוביל; פתאום הוא חייך מעט במבוכה, על איזו תנועתיות ריקודית שכללה התנגשות קלה בינו לבין אלפי; פתאום כלי נשיפה אחד התפרק מעט ונשפן אחר נחלץ לעזרת רעהו עם המסקינגטייפ; גורי חייך על איזו מילה שצעק לקהל; מהשנייה בה כל הרגעים הקטנים האלה החלו לקרות, ובטח קרו עוד שאינני זוכרת, המוזיקה שילהבה יותר, חייכה יותר והתגברה באקסטזה. 

  בעקבות סוף השבוע הזה הבנתי: מהוקצעות היא נפלאה, נהדרת ממש. אבל ברגע שהמרחק בינינו לבין עורינו וסביבתנו מצטמצם, ברגע שהשמחה האמיתית שבפנים יוצאת אל החוץ, גם אם היא לא תמיד שְמחה, הכל הופך אמיתי יותר, נוגע יותר. כן, גם חשוף יותר; מועד לטעויות, מעידות, אפילו נפילות לפעמים. אבל שם מתקיימת הנגיעה האמיתית והכנה. משם אפשר לקום, לנער מעל הבגדים את האבק שדבק בהם ולהמשיך קדימה. כל שנותר הוא להמשיך להתנועע בריקוד למוזיקה שאנו מפיקים. 

יומן תזה. 3.9.3. - באך ונשימת ביניים (או: רגע לפני ההסתערות)

הימים האחרונים הוקדשו לסיום הטיוטה האחרונה לפרק הנוכחי, והפעם זו אכן הטיוטה האחרונה. כבר לא מושכת את הקץ. עבדתי הרבה בספרייה, ובימים האחרונים גם בבית, במיזוג האוויר, קרוב לקפה ולחולצות הזרוקות והנוחות, בלי נעליים. אבל אם הספרייה מלאת פעילות ורחשים הרי שהחדר שלי קצת פחות. אלא אם כן מחשיבים את תקתוקי על המחשב. כדי להפיח קצת תנועה בחדר החלטתי לשמוע מוזיקה. במהלך שנות לימודיי גיליתי שאני הרבה פחות מרוכזת כשמוזיקה מושרת מתערבלת ברקע. ומשום שהרבה מוזיקה אינסטרומנטאלית אין לי הלכתי על מוזיקה קלאסית. שלפתי את באך מאוסף הדיסקים - ואריאציות גולדברג איט איז, בביצוע של אנדרש שיף (András Schiff). הנחתי את הדיסק במערכת והמילים נכתבו במהירות.
   לאחרונה, גם בזכות המקהלה והרבה בזכות המתיאוס פאסיון, נקשרתי יותר ויותר אל באך. פעם, כשניגנתי בפסנתר, ניגנתי גם את באך - כמובן; אי אפשר להתחמק ממנו בלימודי הפסנתר, משום שהנגינה אותו מלמדת טכניקה והרמוניה מצויין, ובטח עוד דברים שאני לא יכולה להגדיר. אבל זה גרם לי להתייחס אליו בתור טכנאי מצויין ותו לא. והנה, בעקבות המתיאוס פאסיון נחשפתי לצד אחר של באך וגיליתי כמה הוא שופע - מה זה שופע - עולה על גדותיו מרוב רגש. 

   ואריאציות גולדברג מנוגנת על ידי פסנתרן אחד ומבוססת על אריה אחת, מנגינה אחת, שבאך משחק בה כאילו הייתה פלסטלינה ומעצב אותה ל-30 ואריאציות: 30 דמויות שונות שמתנועעות בריקודים שונים אחת ליד השנייה. יש מרווחי נשימה אדירים ביצירה הזו, שאיפשרו לי להכניס את המילים ואת המחשבות אל תוך רגעי השקט הקטנים, הכמעט בלתי-קיימים בין תו לתו. אין ספק - יש בה את הטכניות של באך. אבל יש בה גם משחקיות, ריקודיות, השראה יוקדת ורגש בלתי נגמר. ושיף מנגן את היצירה הזו בצלילות אין קץ; הנה הביצוע שלו.

חלק ראשון (הסוף נקטע)

חלק שני

***

ובנוגע לתזה. לקחתי אתמול עוד ספרים מהספרייה, ובכך הצטרפה עוד חמישייה לקבוצת הקריאה המחכה על שולחני. לא, אין לי באמת כוח. אבל עוד קצת זה נגמר. עכשיו, רגע לפני יריית הזינוק האחרונה לפרק אני עוצרת רגע, נושמת כמה נשימות של אוויר חוף מהביל, קפה חמים ומזגן. התכנון לסוף השבוע הזה - מסיבה, משפחה ומסיבת רווקות פרועה. אחר כך, עם תחילת השבוע - הסתערות על התזה. מספיק להתבחבש - הגיע הזמן לסיים.

יומן תזה 3.9.2. - תחילת סופו של מסע

חופשת הקיץ שהתחילה אצלי לא מזמן סחפה אותי בחזרה אל תוך כתיבת התזה, אל הפרק שאני כבר כותבת כבר זמן מה. לא לחינם טרם עברתי למספר 4 בכותרת יומן התזה: אני עדיין כותבת את הפרק הנוכחי, שהוא ניתוח של רומן, במשך ארבעה חודשים. אני מעט מופתעת ונבוכה להודות בפרק הזמן הזה, שעבר מאז תחילת כתיבתו. כן, סיימתי את הטיוטה השלמה והגדולה ואף התחלתי לעבד אותה, ללוש אותה ולהפיק ממנה פרק שלם של ממש. ואמנם במהלך החודש וחצי האחרונים התקדמתי בכתיבת טיוטת הפרק הזה, אבל לאט לאט מצאתי את עצמי מרחיבה ומעבה אותה עוד יותר, מתפזרת למקומות רלבנטיים אבל גם רבלנטיים פחות. במקום לכווץ את הפרק מתוך ריכוז החומר והנושא, הכתיבה שלו רק נמתחה והלכה והתארכה.
   בנוסף, הכתיבה שלו לוותה בהרבה משברי כתיבה, שלא חוויתי במהלך שני הפרקים הקודמים. וכך, משראיתי שההתקדמות נמנעת ואני דוחה את הקץ, ניסיתי להבין במהלך סוף השבוע האחרון מה לעזאזל תוקע אותי בפרק הזה; למה נתקעתי עליו במשך ארבעה חודשים! ולאט לאט הבנתי: הרומן הזה שאני כותבת עליו אמביוונלטי בטירוף.
   קודם כל אני חייבת לומר, שיש משהו ברומן הזה שגורם לי לחזור אליו שוב ושוב: זה הרומן היחיד שקראתי ארבע פעמים (ועכשיו, בשביל התזה - מתחילה פעם חמישית). משהו שם מרתק אותי, אוחז בי בקרביי ומדבר אל לבי, אבל גם משהו בגיבורה שלו לא מובן לי. מחד, הגיבורה היא אמיצה, חופשייה ברוחה ובנפשה. היא ספרותית מאוד וכותבת שירה, נפש רומנטית ומשוחררת; בערך: היא נמצאת במערכת יחסים, שבקריאה הראשונה חשבתי שהיא נהדרת. אבל אחרי ניתוח מעמיק יותר פתאום ראיתי כמה מערכת היחסים הזו הרסנית: בן זוגה הוא גבר נשוי, שמחליט בעבור הגיבורה, ובעיקר בעבור גופה, מה לעשות. בשיא, אני חייבת לציין, הוא דורש ממנה להפיל משום שהילד לא שלו - למרות שהוא יודע שהוא לעולם לא יעזוב את אשתו. בקיצור, הוא מניאק רציני. אבל מה שהכי מרגיז אותי - הגיבורה מסכימה. היא מניחה את נפשה, גופה וליבה בכפיו של אותו גבר, שבסופו של דבר גם יעזוב אותה.
    אבל יחד עם ההרסנות שבמערכת היחסים הזו, ולמרות שהאהוב הזה באמת לא טוב בשבילה, הרי שהוא זה שפתח בפניה את ההבנה של מהי תשוקה, ומהי אהבה גדולה באמת. בסופו של דבר היא גם תגיע לחוף המבטחים, תינשא לאיש אחר שאוהב אותה ותלד ילד. אבל היא עדיין תזכור את הגבר ההוא, הקודם, שלמרות הכאב שהיא חוותה איתו פתח בפניה עולם שלם של רגש פועם, שגודש כל חלל ריק או מלא ברומן הזה. ובגלל זה אני נוצרת את הרומן הזה בליבי.


אבל לא רק האמבווילנטיות של הרומן עיכבה את כתיבת הפרק - דבר נוסף הטריד אותי, ולאט לאט גם התבהר:  משהו בי מפחד לסיים את התזה.  ובעצם, לא בדיוק מסיום התזה אני מפחדת, כי אם ממה שנמצא בקצהּ. בימים האחרונים התחלתי להבין, שהתזה מהווה בעבורי גבול; ומעבר לגבול הזה נמצאים החיים האמיתיים, של "הילדים הגדולים". הדוקטורט יושב ומחכה לי שם, והוא גדול וענקי ומאיים, למרות שאני רוצה בו; עוד חודש-וקצת אהיה בת 28, מתחילה להתקרב לגיל 30. ואם 27 היה גיל של התחלת עולם המבוגרים, אבל עדיין עם רגל אחת בעולם הילדים, אז גיל 28, בעבורי, הוא דריכת רגל של ממש בעולם הגדולים והאחראיים. ואני לא באמת רוצה לגדול. אני רוצה להישאר ילדה בת 27, ולהשעות את היציאה לחיים האמיתיים.
   ומצד שני, כבר יצאתי לחיים האלה - אני שם. ולמען האמת אני נהנית מכל רגע. והילדותיות לא אובדת, אלא אם כן מאפשרים לה להיאבד. התשובה נתונה בתחושה שבפנים, באפשרות להרגיש וליצור, להיות ילדים ובו-זמנית עם רגלים על הקרקע.
   וגם כשאסיים את התזה, אשאר עם המסע הפנימי הארוך שהיא שלחה אותי אליו, שאני שלחתי את עצמי אליו - דרכה. אולי זו עוד סיבה לרצון למתוח את הכתיבה שלה עוד קצת. כן, קצת לי להיפרד מהמסע הזה וממה שחוויתי במהלכו. אבל כמו שכתבתי בפוסט הקודם, התזה הזו, על כל התובנות שחוויתי במהלכה, על הכתיבות שהתנסיתי בהן ועל הקול שגיליתי באמצעותה, כל אלה ישארו איתי עד סוף ימי. אפשר להתחיל לסיים את התזה ולהמשיך הלאה, למסע הבא.

יומן תזה 3.9.1. - איזו קרירות! / כפות רגליים על הקיר - / שנת צהריים [באשו]*

היה חם השבוע. כל כך חם, שהצטננתי. ביום ראשון, עם צמרמורות ראשונות ורפיסות לא מוסברת או אופיינית מול הטלוויזיה, מדדתי את חומי: "37.5," המדחום אמר. "wtf?" עניתי. כך התחילה לה צננת הקיץ שלי. עכשיו, אחרי שלושה ימים של רביצה מול הטלוויזיה בלי יכולת להזיז אגודל ואכילת בראוניז בכמויות (כי הגוף דורש שוקולד), אני מתחילה להרגיש יותר טוב. למרות שהעיניים עדיין מבקשות להיעצם - כן, גם ברגעי הקלדה אלה ממש - האנרגיות והרצון לצאת מהבית חוזרים.

   אבל דווקא ברגעי החָלוּשֶעס האלה חזר אליי כושר הכתיבה. משהו בהשהייה הזו של החיים, במנוחה והרפיסוּת האלה שהוירוס הביא איתו גרמו לי לשבת במקומי, להאט מעט את ההתרוצצות בעולם שבחוץ ושבפנים, פשוט לאפס את המערכות לרגע. לפעמים צריך את הקריאה הזו מבפנים כדי להבין את הצורך בשקט. ומתוך השקט הזה נולדה הכתיבה מחדש: אתמול והיום כתבתי כמו שלא כתבתי כבר זמן מה, והפרק הולך וצובר תאוצה, סוף סוף. טיוטת הענק מתעצבת לכדי משהו טוב, מפורט, מאורגן ואחיד, ואני חוזרת אל שביל התזה, שבסופו - אלליי - ההגשה המיוחלת.

   "אללי," אני כותבת; כי קצת מפחיד להתחיל לראות את הסוף. אמנם הוא עדיין מעט רחוק, אבל גם הולך ומתקרב. כן, אני יודעת מה אני אעשה אחרי שאסיים. ואני בהחלט מתכננת לסיים באוקטובר (אמן ואמן). אבל כל כך מוזר לחשוב על הסוף של התזה; כלומר, מה אעשה ביום שאחרי? אטוס לחו"ל לשבוע? אצא לחופשה פרועה באיזה קיבוץ בצפון? או שמייד אסתער על הדוקטורט בקריאות קרב נלהבות? 

   מה שבטוח, יהיה לי מוזר לסיים את התזה הזו. קצת נקשרתי אליה, אל המהלכים שלה, אל צורת החשיבה עליה ואת הכתיבה שלה. אבל אני חושבת שהכי נקשרתי לדרך שעשיתי במהלכה. כן, ממש יצאתי למסע; מסע לגילוי הכסוי, בהרבה מובנים. ואני אתגעגע לגדילה ולתובנות שחוויתי במהלכה. אבל הדרך עוד לא נגמרה. היא עודנה נמשכת, כל עוד אני הולכת בה. יש בה שבילים מסתעפים, שבילונים קטנים, עצים לשים תחתם את הראש, לנוח, פרחים להריח בדרך; לפעמים גם סערות שיש להסתדר בתוכן. 
   יצא לי לתפוס השבוע בטלוויזיה את "Lost in Translation" של סופיה קופולה; הייתה שם סצינה יפהפיה של ביל מארי, בוב האריס בסרט, משחק גולף על רקע הר הפוג'י. ההר הזה פשוט ניצב שם, ברקעו של המשחק הכל כך מערבי הזה, נטוע במקומו. ושקט, שקט מסביב. ובכל אשר יפנה, בוב האריס יראה את ההר. 
   כך, הדרך עודנה דרך ואני עדיין צועדת בה. אבל היא מובילה קדימה, אל ההר שבאופק. בקרוב אגיע אליו, אגע בו מגע מרפרף, אוהב, מחבק; אשהה בצילו כמה ימים ואמשיך הלאה. אך בכל אשר אנוע, בכל אשר אפנה, תמיד אראה את ההר.

*שיר ההאייקו שמופיע בכותרת פוסט זה נתון למאצוּאוֹ בּאשוֹ (האליל), מתוך "הדרך הצרה לאוֹקוּ" שלו, שתרגם מיפנית יעקב רז. יצא בהוצאת עם עובד/חרגול, 2006. 

יומן תזה 3.8. - ניסוי פוסטאוטומטי

1. בבניין החדש של מוזיאון תל-אביב

*
אדם חובר לרגע אל עץ בודד, הניצב לבדו במרכז עירוֹניוּת מרוטה; ידיו מלאות רכות וגעגוע לאדמה שנעקרה מעצמה; קשה לו לאדם להינתק מהעץ, קשה לו להינתק מהמים; קשה לה, לאדמה המכוסה באספלט טהור; אדם עוזב את העץ; אדם הולך וניתק מעצמו

(ראפת חטאב, "ללא כותרת", 2009)

**
מתוך חדר צדדי מואפל מתנגן באך על פסנתר; מילים מוזרות נזרקות בחתך אל חלל האוויר; מולי נגלית מכונת הסרטה ענקית, מריצה שכבות על שכבות של צלולויד; רעשה דיבורה מחרישי אוזניים; קוראים לה Christie; דמות כחולה והזויה, ספק עשויה ספק אמת, מדברת ומתנועעת על המסך באמיתות חיים; עפעפיה מאופרות עיניים כחולות, פקוחות לרווחה על שמורות עצומות; רעש המסרטה אינו פוסק; תוכּי נע בחוסר נחת על המסך; מילים נהדפות בלהט אוויר; מרצד הליל הכחול; שקט משתרר בין שמורות עיניי הנדהמות
(על סרטו של בן הגרי, "אינברט", 2010)


2. "מה, מה אמרת, מה?" (הג'ירפות, "סטריאו")

(Yoko Ono, "Yes", 1966?)

3. The Laughing Heart / Charles Bukowski
טום וויטס חורךמלטף את בוקובסקי; סדוק סדוק הוא הליל; קרן אור מפלחת את עטיפת הכאב, פוגעת בלבבות שקופים שקליפתם פקועה

(הוידאו התגלה בבלוג של איתמר זהר)

The Laughing Heart / Charles Bukowski

your life is your life

don’t let it be clubbed into dank submission.

be on the watch.

there are ways out.

there is a light somewhere.

it may not be much light but

it beats the darkness.

be on the watch.

the gods will offer you chances.

know them.

take them.

you can’t beat death but

you can beat death in life, sometimes.

and the more often you learn to do it,

the more light there will be.

your life is your life.

know it while you have it.

you are marvelous

the gods wait to delight

in you.

יומן תזה 3.7. - "ואין דרך מלבד הדרך"

ימים מפוזרים עוברים על כוחותינו. פזורי מוזיקה, פזורי חשיבה, עבודה ועייפות. הראש בעננים, אך הרגליים מהלכות יציב על הקרקע. אנשים טובים מקיפים אותי. אנשים טובים ואהובים. 
 לאור הפיזור של ימים אלה לא אכתוב יותר מדי על התזה. במקום זאת, הפוסט הזה יביא כמה דברי תרבות שנתקלתי בהם בזמן האחרון, או שהכרתי כבר ועלו בי כעת. 

  (ובכל זאת, מילה על התקדמות התזה: סיימתי את הטיוטה הגדולה של פרק הניתוח הטקסטואלי, ולאחר שאסיים לבדוק את המבחנים שמחכים לי בפינת החדר, אהדק את הפרק עוד יותר, אחזקו ואשלח אותו לדרכו. התזה תיכתב לה בקיץ ותסתיים לה בקיץ.)

***

לפתיחה, משהו מתוק: כתבה באתר "הפנקס" המקסים על ספר שהעלה חיוך על שפתיי. שמו באינגלזית תיקנית: "Go the Fuck to Sleep". זהו ספר ילדים אבל לא באמת ספר ילדים, אלא ספר להורים מתוסכלים שרק רוצים להרדים את עוללם ולשלוח אותו לעולם השינה הרך/לטיזינבי. בגוף הכתבה יש גם הקראה מלבבת של סמואל ל. ג'קסון!

***

לפני כשבוע ראיתי עם חברה טובה את הסרט Moonrise Kingdom (או בעברית: "ממלכת אור הירח") של ווס אנדרסון (Wes Anderson), אחד הבמאים האהובים עליי. הסרט, כהרגלו של אנדרסון, הוא ממתק אסתטי; ובאמת, הבתים, הצבעים, הטקסטורות, הכל נראה כמו ממתקים של ממש! בכלל, השפה הצילומית של אנדרסון ניכרת לאורך כל הדרך. הנופים מהממים, הדיאלוגים, השתיקות והדמויות האנדרסניות, הכל סוחף. המוזיקה בסרט נהדרת. הסרט מביא סיפור אהבה מתוק בין שני ילדים בני 13 לערך, שבורחים, הוא ממחנה הצופים והיא מביתה, כדי להיות יחד. זו אהבה מתוקה, שברור שתימשך גם לאחר שיתבגרו. הנה הטריילר. אני עדיין מחכה שסצינת הריקוד האדירה (בדקה 1:11) תעלה ליוטיוב במלואה :)

 

   
אחרי הסרט אני וחברתי דיברנו עליו. היא אמרה שהיא לא הצליחה ממש להיכנס אל תוכו, להתחבר אליו. ובאמת, הסרטים של אנדרסון לא מאפשרים כניסה אליהם. אנדרסון מאפשר הנאה מהצבעוניות, מהשתיקות, מהעלילה. אבל הוא לא מאפשר היטמעות בתוך הסרטים שלו. אם לקרוץ ל"רכבת לדרג'ילינג", הצופה נוסע מחוץ לרכבת, מציץ אל תוך התאים, רואה ושומע מה מתרחש בהם, אבל לא יכול לעלות ולהיכנס אל הרכבת.
   מחד, יש משהו מאוד מרגיע בסגנון הזה; האסתטיות שלו, בכל רמה שהיא, מאפשרת בריחה מהמציאות ולו לשעה וחצי, משום שיש איזה קיפאון שהסיפור מאפשר, איזו האטה של המציאות, איזה ניתוק ממנה. זו אפשרות לצפות בהתרחשויות מבחוץ, להירגע בהתנהלות השקולה, המדודה, של המצלמה. להירגע בשתיקות שעומדות בין הדמויות, ששותקות לפעמים אפילו כשהן מדברות. 
 אבל המציאות שהסרטים של אנרדסון מציעים לא באמת איטית ולא באמת מנותקת, לא באמת שקטה: המציאות שלנו נמצאת בכל פינה ופינה בדמויות, בבתים, באירועים, בדיאלוגים. כך, מציאות הסרטים של אנדרסון רק נדמית כמרומזת וקלילה; קלילות הנגיעה הזו, מתברר לאורך הצפייה, היא דקירה של ממש, במקומות הכי חשופים בנפש. 
    "ממלכת אור הירח" הוא סרט שמבצע את כל זה פחות מכל סרטיו של אנדרסון, לדעתי. פשוט משום שהוא מאוד מתוק ומאוד נערי. אבל קחו את "משפחת טננבאום", צפו בו. הוא יצבוט את לבכם בכל המקומות הנכונים. 

***
לאחרונה עלתה בי לפתע האופרה הבארוקית המופלאה "Dido & Aeneas" של הנרי פרסל (Purcell). זו אחת האופרות, אם לא האופרה, האנגלית החשובה ביותר. היא מבוססת על הטרגדיה היוונית של דידו ואינאס, וכתובה במיטב המסורת הבארוקית. זו אופרה קצרה (פחות משעה), והמוזיקה נקייה ומאוד עזה. 
הנה ביצוע מופתי, שמלווה בהפקה מדהימה. (והנה לינק לכל החלקים)




***
לסיום, עוד קצת בארוק: ה"מתיאוס פאסיון" ("Matthäus Passion") של באך. זו אחת היצירות הכי מרגשות, רכות ומתוקות שלו שאני מכירה. הביצוע הזה מושלם ויפה עד כאב. 



שיהיה שבוע טוב לכולם!


*הציטוט בשם הפוסט הוא שורת הסיום של השיר "הערתו של נוסע" לסרגון בולוס.

יומן תזה 3.6. - Mixed Bliss

הנה אני, אחרי פגישה מדהימה מדהימה (ושוב מדהימה) עם המנחה הנהדרת שלי. כמה יצירתיות מתאפשרת לי בהנחייתה! כמה שהתזה הזו הולכת להיות יצירה של ממש! רעיונות על רעיונות נכתבים בימים אלה במהירות מסחררת, וגלגלי המוח שלי התחילו לעבוד בשנית, לכיוונים שלא חשבתי עליהם עד אז. כמה נהדר!!! עוד על כך בהמשך, ככל שאמשיך להתקדם עם הפרק. 

  וגם, הו, כנראה שאני מתחילה את הדוקטורט בשנה הבאה :) מה שממלא אותי, לראשונה, באושר גדול. קצת חששתי מההתחייבות הזו לארבע (ארבע?) שנים, ואולי גם חששתי משם התואר הזה: "דוקטורנטית". אבל עכשיו - אני לא יכולה לחכות. זה לא יהיה דוקטורט ספרותי בלבד: זה יהיה דוקטורט שיכיל אמנות, קולנוע, ספרות ואולי גם שירה ומוזיקה. הוא פשוט יהיה הכל מהכל, ואני מתרגשת לחשוב על זה, ומתרגשת לקראת ההתחלה שלו והעבודה עליו, לקראת היצירה הזו. 

  בקיצור, הרבה התרגשות מלווה אותי בימים האחרונים, והרבה חברה טובה. לא הכל ורוד, בואו נאמר זאת כך. אבל לא ארחיב על העניין מעל דפים אלה. אני מניחה שרק אתקשר זאת, כהרגלי, במוזיקה. 

סוף שבוע נפלא, חמים ועוטף לכולם!

יומן תזה 3.5. - והפעם, לא יומן תזה בכלל

אז! מאירועי החודש האחרון והארוך בו לא כתבתי את הבלוג...
הממ, למה לא כתבתי בבלוג, באמת?
אני מניחה שהתשובה טמונה בעובדה, שהיו לי מיליון דברים לסדר, לכתוב, לעשות ולשיר. וכולם יצאו שיגעון! סיימתי את המאמר שכתבתי עם ע' (המאמר הראשון שלי!!!), קיפצצתי מדי שבוע לנגב הצפוני, כתבתי שיעורים, בדקתי עבודות והמשכתי לכתוב את התזה שלי! עד לנקודת התקיעה. ושם אני היום. אבל אחרי פגישה עם המנחה שלי גם זה יעבור, ואמשיך את הפרק ואהיה מרוצה.
לפיכך, לאור תקיעותו הזמנית של הפרק אני לא אכתוב עכשיו על התזה. בינתיים, אני מעדיפה להביא בפוסט הזה משהו זורם יותר: את המוזיקה שאני שומעת בימים אלו.

***

לפני כשבועיים השתרר בבית, למשך שבוע קצרצר, רִיק נפלא; הו אז הסלון התמלא בהרבה הרבה Beastie Boys ובהתאם לכך - הרבה מאוד קיפצוצים וריקודים. האמת שגיליתי את הביסטי בויז מחדש, לצערי עם לכתו בטרם עת של אדם יאוך... הרבה דברים טובים מתגלים אחרי התפרקותם... ואולי ממרום גילי אני יכולה עכשיו להעריך אותם יותר. המוזיקה שלהם חזקה, בועטת, מקפיצה ומלאה בקטץ' פרייז מוזיקליים נהדרים לאין ספור - ווידאו קליפים אדירים. (נורא קשה לי להחליט מי מהם יופיע כאן, אז אני פשוט אלנקק אותם כאן וכאן). וזה הנבחר:

***

הרבה Belle & Sebastian זורמים במערכת הסטריאו שלי, כרגיל. אני מתה על הלהקה הזו, הכה מתוקה, מקפיצה, רעננה, וכל כך חמימה וקרובה. להלן צלצול הפלאפון שלי :) נשביתי בקסמם של האורגן הקטן הזה והכינורות הנהדרים בסוף.

***

ואיך אפשר בלי קלאסיקה...

לקראת הקונצרט הקרוב של מקהלת שחר בה אני שרה, מתנגנות לי בראש שלל מנגינות אופראיות, כמו למשל זו... אחד הקטעים הנפלאים באמת.

***

ולסיום, הנה משהו מגניב בטירוף: Kid A (או כמו שאחותי קוראת לו בגאונות, "ילד א'") של רדיוהד, בגירסת 8 ביט. זה אדיר!!! אני לא יכולה להסביר מה עושה לי את זה בגרסה הזו. אולי העובדה שזה זורק אותי אחורה, אל אותם ימים בהם הייתי ישובה מול המחשב, משחקת Golden Ax. אולי פשוט כי זו פרספקטיבה מרעננת, כמעט טבועה בו, של האלבום הנהדר הזה. בכל מקרה, הנה זה. גאונות צרופה.

צ'ירס!

יומן תזה 3.4 - תובנות פוסט-משבר כתיבה

בחודשיים האחרונים הייתי שרויה במעין משבר כתיבה. אולי מחסום כתיבה יתאר את זה באופן פחות דרמטי. אבל כן, זה היה בדיוק זה. המשבר הזה שכותבי התזות מדברים עליו, מעין מעגל שקל ליפול אליו אבל כל כך קשה לצאת ממנו, חוויתי את זה. And I've survived to tell.

  בחודשיים האחרונים הרגשתי איך אני נסחפת למערבולת. עבדתי על התזה שלי, כמובן, ואפילו צברתי מספר לא מועט בכלל של עמודים לפרק, תוך ניסיון לפתוח את המשפטים שכתבתי בטיוטאות הראשונות ולהעמיק אותם. אבל הטיוטאות הלכו והצטברו, הודפסו ונערמו, במעין ניסיון לדחות את סוף העבודה עליהן, או אולי הימנעות מעבודה עליהן. במרוצת הימים כבר לא היה לי ספק: הפרק הזה, בדיוק כמו הפרק של קריסטבה, נגע בעצב חשוף. 

   זה די מדהים אותי איך טקסטים תיאורטיים שפעם, כשהייתי קטנה באקדמיה, נראו לי לא מובנים ומאיימים, בסופו של דבר הפכו לטקסטים די מגניבים, שמדבּרים אותי. פתאום תיאוריות ניאו-מרכסיסטיות הופכות להיות הכי נכונות, חשיבה פוסט-סטרוקטורליסטית למגניבה, וקריסטבה, ההוגה שזה פרוייקט לקרוא אותה, פתאום היא מדברת אותי, מעמתת אותי עם אמיתות של עצמי שברחתי מהן כל השנים... זה מפחיד. ואחרי ההבנה והניתוח שלה, להמשיך ולקחת אותה הלאה אל תוך הטקסטים שאני מנתחת, שבסופו של דבר גם מדבּרים אותי - זה כבר ממש פחד אלוהים.

  אבל מתוך כל הקושי הזה נבטו פתאום זרעים של הרבה דברים טובים. קיבלתי המון עידוד והמון אמונה מאנשים שמשמעותיים לי, פגשתי אנשים טובים וחזרתי לעשות ספורט. האנרגיות חוזרות אליי בעקבות כל זה. אני מסתכלת באומץ קדימה, מרגישה איך המילים והרעיונות זורמים בי, איך דברים משתנים סביבי ואיך אני משתנה. זה נפלא. הכתיבה מלווה אותי בתוך כל זה, מוליכה אותי עוד ועוד קדימה. ואני מניחה שזו, בסופו של דבר, מהות הכתיבה באשר היא.

הנה עוד שיר שהקסים, דיבר, ותמך. Travis מתוקים.

יומן תזה 3.3 - חופש פסח: סיכומון

מכנסיים אדומות קיציות; חולצה סגולה מעניינת; מטפחת; ספר של קריסטבה; אלנבי; עוגת שוקולד; חברים טובים; אלכוהול; כיף חיים; חלומות רדיפה על התזה; חשבונות נפש; פאניקה; שקט; מוזיקה; חתרנות פסח; כניעה להרבה יותר מדי מצות; דייסה מקמח תירס (ממליגה); בדיקת עבודות; כתיבת תזה; קריאה; משפחה; אחיינים חמודימים; חופש; שירה בווליום בלי מאמץ (יה!); שמש; קרירות נעימה; בית קפה; מחשבות על ארה"ב; מחשבות על מעבר דירה; בלאגן; חלומות בהקיץ על חופשה.

יפים, מרעננים,
ומזכירים לי את המטפחת החדשה שקניתי.

(הזכויות להצבת תמונות+כיתוב באמצע הדף שמורות ללילו הגאונה)