יומן תזה 3.7. - "ואין דרך מלבד הדרך"

ימים מפוזרים עוברים על כוחותינו. פזורי מוזיקה, פזורי חשיבה, עבודה ועייפות. הראש בעננים, אך הרגליים מהלכות יציב על הקרקע. אנשים טובים מקיפים אותי. אנשים טובים ואהובים. 
 לאור הפיזור של ימים אלה לא אכתוב יותר מדי על התזה. במקום זאת, הפוסט הזה יביא כמה דברי תרבות שנתקלתי בהם בזמן האחרון, או שהכרתי כבר ועלו בי כעת. 

  (ובכל זאת, מילה על התקדמות התזה: סיימתי את הטיוטה הגדולה של פרק הניתוח הטקסטואלי, ולאחר שאסיים לבדוק את המבחנים שמחכים לי בפינת החדר, אהדק את הפרק עוד יותר, אחזקו ואשלח אותו לדרכו. התזה תיכתב לה בקיץ ותסתיים לה בקיץ.)

***

לפתיחה, משהו מתוק: כתבה באתר "הפנקס" המקסים על ספר שהעלה חיוך על שפתיי. שמו באינגלזית תיקנית: "Go the Fuck to Sleep". זהו ספר ילדים אבל לא באמת ספר ילדים, אלא ספר להורים מתוסכלים שרק רוצים להרדים את עוללם ולשלוח אותו לעולם השינה הרך/לטיזינבי. בגוף הכתבה יש גם הקראה מלבבת של סמואל ל. ג'קסון!

***

לפני כשבוע ראיתי עם חברה טובה את הסרט Moonrise Kingdom (או בעברית: "ממלכת אור הירח") של ווס אנדרסון (Wes Anderson), אחד הבמאים האהובים עליי. הסרט, כהרגלו של אנדרסון, הוא ממתק אסתטי; ובאמת, הבתים, הצבעים, הטקסטורות, הכל נראה כמו ממתקים של ממש! בכלל, השפה הצילומית של אנדרסון ניכרת לאורך כל הדרך. הנופים מהממים, הדיאלוגים, השתיקות והדמויות האנדרסניות, הכל סוחף. המוזיקה בסרט נהדרת. הסרט מביא סיפור אהבה מתוק בין שני ילדים בני 13 לערך, שבורחים, הוא ממחנה הצופים והיא מביתה, כדי להיות יחד. זו אהבה מתוקה, שברור שתימשך גם לאחר שיתבגרו. הנה הטריילר. אני עדיין מחכה שסצינת הריקוד האדירה (בדקה 1:11) תעלה ליוטיוב במלואה :)

 

   
אחרי הסרט אני וחברתי דיברנו עליו. היא אמרה שהיא לא הצליחה ממש להיכנס אל תוכו, להתחבר אליו. ובאמת, הסרטים של אנדרסון לא מאפשרים כניסה אליהם. אנדרסון מאפשר הנאה מהצבעוניות, מהשתיקות, מהעלילה. אבל הוא לא מאפשר היטמעות בתוך הסרטים שלו. אם לקרוץ ל"רכבת לדרג'ילינג", הצופה נוסע מחוץ לרכבת, מציץ אל תוך התאים, רואה ושומע מה מתרחש בהם, אבל לא יכול לעלות ולהיכנס אל הרכבת.
   מחד, יש משהו מאוד מרגיע בסגנון הזה; האסתטיות שלו, בכל רמה שהיא, מאפשרת בריחה מהמציאות ולו לשעה וחצי, משום שיש איזה קיפאון שהסיפור מאפשר, איזו האטה של המציאות, איזה ניתוק ממנה. זו אפשרות לצפות בהתרחשויות מבחוץ, להירגע בהתנהלות השקולה, המדודה, של המצלמה. להירגע בשתיקות שעומדות בין הדמויות, ששותקות לפעמים אפילו כשהן מדברות. 
 אבל המציאות שהסרטים של אנרדסון מציעים לא באמת איטית ולא באמת מנותקת, לא באמת שקטה: המציאות שלנו נמצאת בכל פינה ופינה בדמויות, בבתים, באירועים, בדיאלוגים. כך, מציאות הסרטים של אנדרסון רק נדמית כמרומזת וקלילה; קלילות הנגיעה הזו, מתברר לאורך הצפייה, היא דקירה של ממש, במקומות הכי חשופים בנפש. 
    "ממלכת אור הירח" הוא סרט שמבצע את כל זה פחות מכל סרטיו של אנדרסון, לדעתי. פשוט משום שהוא מאוד מתוק ומאוד נערי. אבל קחו את "משפחת טננבאום", צפו בו. הוא יצבוט את לבכם בכל המקומות הנכונים. 

***
לאחרונה עלתה בי לפתע האופרה הבארוקית המופלאה "Dido & Aeneas" של הנרי פרסל (Purcell). זו אחת האופרות, אם לא האופרה, האנגלית החשובה ביותר. היא מבוססת על הטרגדיה היוונית של דידו ואינאס, וכתובה במיטב המסורת הבארוקית. זו אופרה קצרה (פחות משעה), והמוזיקה נקייה ומאוד עזה. 
הנה ביצוע מופתי, שמלווה בהפקה מדהימה. (והנה לינק לכל החלקים)




***
לסיום, עוד קצת בארוק: ה"מתיאוס פאסיון" ("Matthäus Passion") של באך. זו אחת היצירות הכי מרגשות, רכות ומתוקות שלו שאני מכירה. הביצוע הזה מושלם ויפה עד כאב. 



שיהיה שבוע טוב לכולם!


*הציטוט בשם הפוסט הוא שורת הסיום של השיר "הערתו של נוסע" לסרגון בולוס.