פוסט סוף שנה אזרחית

שנת 2011 מתקרבת לסופה בצעדי ענק. האמת, במקור חשבתי לכתוב פוסט סיכום של האירועים הגדולים והמשמעותיים באמת שקרו לי השנה. אבל אני חושבת, שבמקום הסיכומים הקצרים של קורותיי, בהם שיתפתי אתכם בבלוג הזה בחודשים האחרונים, המעטים, אפנה דווקא למקום אחר: חלק מההמנגינות שזורמות בי עכשיו, שמסמלות, בעבורי, את סוף השנה האזרחית הזו. בניגוד לרשימות סיכום מוזיקליות אחרות, הרשומה הזו לא מתייחסת למוזיקה הבולטת של השנה האחרונה, רק למוזיקה שבלטה בעבורי, על קצה המזלג. :) תהנו!

לא מזמן גיליתי מחדש את סרז' גינסבורג. יצא לי לא מזמן לראות את הסרט עליו, ובעקבותיו התחלתי לשמוע שוב ושוב את "L'histoire de Melodie Nelson", אלבום יחסית קצר אבל גם די מושלם (אפשר לשמוע את האלבום בהקלקה על הלינק). אני גם חייבת להודות, שלאיש הזה, שעל פניו חזותו לא מושכת (אוזניים גדולות, אף גדול בלה בלה בלה), יש סקס אפיל לא נורמאלי (אונסטלי!). 

הנה דגימה לא מ-L'histroire דווקא, אלא מאלבום אחר, עם תופים אפריקאיים, הו כה מגניב...

הנה שיר מתוך האלבום השני של Neutral Milk Hotel (שעכשיו חוזרים!), שיר שאני אוהבת, פשוט כי הוא מעודד אותי, הרבה בזכות המילים האחרונות: Can't believe how strange it is / to be anything at all. כמה פשוט, כמה נכון, כמה נוגע.

השנה חזרתי מחדש, והפעם בבריאות, לשירה אופראית; אחרי תיקון בסיסי של טכניקה התחלתי ללמוד אצל מורה נהדרת והצטרפתי למקהלת "שחר", שנפלאה לא רק בזכות הרפרטואר שלה, אלא הרבה בזכות האנשים הנהדרים שלוקחים בה חלק. מקהלה שמרגישה כמו בית (ויש גם קונצרט משובח ב-15.1.12!). ובכל מקרה, עם חזרתי המחודשת לעולם השירה הקלאסית התחלתי לשמוע אריות (arias), של מוצרט, my first musical crush. אני אוהבת אותו בזכות הצלילות, המשחקיות והילדותיות, האנרגטיות ומבעד לכל זה - האצילות והפצעת ההבנה של הנפש האנושית... אבל מעבר לכל אלה, המוזיקה של האיש הזה נוגעת בי במקום המוזיקאלי, האמנותי, הרגשי,הבסיסי ביותר, ממנו אני יוצאת ואליו אני חוזרת. הנה שתי אריות שאני לא מפסיקה לשמוע בחודשים האחרונים.



רות אן סוונסון המדהימה, מתוך "החטיפה מהארמון"



דיאנה דאמארו האלופה, מתוך "חליל הקסם"

והנה אמיליאנה טוריני החמודה :)

ו-Belle & Sebastian הסקוטים, הרכים והאהובים, שמעלים חיוך על פניי רק מלחשוב עליהם :) השנה גיליתי אלבומים נוספים שלהם (חוץ מ-The boy with the arab strap), הנה השיר שפותח את "Tigermilk".

מהאלבום השני והמשובח של שלומי שבן - וכל מילה נוספת מיותרת.

להקה אלקטרונית איסלנדית בשם Amiina, שהכרתי בזכות סרט קסום על המוזיקה האיסלנדית . 

לסיום, שיר של פאבלו נרודה. 

כאן אני אוהב אותך

כאן אני אוהב אותך.

מאורנים שחורים נקרעת רוח.

הלבנה נוגהת על מים נודדים.

יום רודף יום זהה.

הערפל נפרם לדמויות מרקדות.

שחף כסוף ניתק מן השקיעה.

לעיתים ,מיפרש. כוכבים גבוהים-גבוהים.

או צלב שחור של ספינה.

לבדי.

יש שאני משכּים, ואפילו נישמתי לחה.

הומֶה, מהדהד, הים הרחוק.

זהו נמל.

כאן אני אוהב אותך.

כאן אני אוהב אותך ולו גם יסתירך האופק.

עודי אוהב אותך גם בין הדברים הצוננים האלה.

יש שנשיקותי מפליגות בספינות הכבדות

החופזות בים אל מחוז חפצן החומק.

אני רואה עצמי שכוּח כעוגנים הנושנים.

המזחים נוּגים יותר עם רדת ערב.

נלאים חיי הרעבים לשווא.

אני אוהב את מה שאין לי. מה רחקת.

שממוני נלחם בשקיעות האיטיות.

אך בא הלילה והוא שר לי.

הלבנה מסובבת גלגלי חלום.

הגדולים בכוכבים ניבטים בי מעינייך.

ובשל אהבתי לך, האורנים ברוח

מבקשים לשיר את שמך במחטי התיל.

לסיום אמיתי של הפוסט אני מאחלת לכם, קוראיי, חבריי, משפחתי, וגם לעצמי :), שנת 2012 מלאה בשלווה ושלום (בתקווה שגם שלום עולמי). שהשנה הזו, כמו כל השנים שיבואו אחריה, תהיה מלאה בצמיחה וגדילה, הבנה והגשמה עצמית, בריאות, הצלחה, וכמובן, המון המון אהבה.

3>

אילנה

יומן תזה 1.3.1, והחיים האמיתיים.

יותר משבוע חלף מאז הפעם האחרונה שעידכנתי את היומנתזה, וטוב שכך! שכן ביותר מהשבוע הזה כתבתי היטב. נכנסתי לעומקו של עניין, ואפילו כמעט וסיימתי את חלקו הראשון של הפרק הראשון.

גם יצא לי לטייל קצת השבוע, לא רחוק מביתי הקט; בשבוע שעבר הייתי ברחובות, והחלטתי, במסגרת הצורך שלי לגוון במקומות הכתיבה, לקפוץ לכתוב בבפקולטה לחקלאות. מעבר לכך שהמקום עורר בי נוסטלגיה וגעגועים להר הצופים, כור מחצבתי (הפקולטה היא שלוחה של האונ' העברית), זה פשוט מקום מקסים! היא קטנה, מלאה בצמחייה ירוקה, שטופת שמש והאווירה בה ביתית וחמימה. ואפרופו האונ' העברית, אפילו החתולים שם מטופחים, צומי ונודניקים להחריד, בדיוק כמו בהר הצופים. :)

יחד עם זאת, את השבוע הזה אני מתחילה במעט עצב. כתבתי, אמנם, לפני כמה פוסטים, שאני במקום נהדר בחיים שלי; מעבר לכך שאני במקום נפלא מבחינת הקריירה והלימודים, אני לומדת המון, מכל אדם שאני נתקלת בו, על העולם, על עצמי. אבל האמת שבתחילת השבוע הזה אני מרגישה... השתוקקות למשהו שלא קיים בחיי כיום. עדיין. בזמן האחרון, הארוך, לא הייתה לי אהבה. לא פגשתי בה, או אולי פגשתי בה ולא הייתי מסוגלת לראות אותה. לאורך הזמן הזה הצורך בה המשיך להיות בי, לא התפוגג, אבל קצת נסגר. העדפתי להתמקד בדברים אחרים - קריירה, שירה, לימודים, כתיבת תזה...
כעת הצורך הזה נפתח בי שוב. אני חותמת את הרשומה הזו בקטע מתוך סיום האופרה "נישואי פיגארו" של מוצרט, קטע שמתחיל בדקה 3:25 ועד 5:50. המוזיקה הזו משקפת במדוייק את איך שאני מרגישה עכשיו.
שיהיה לכולם שבוע חורפי ומלא באהבה.

יומן תזה 1.2

שעת ערב. אני יושבת מול המחשב, חשק לכתוב זורם בקצות האצבעות. אני פותחת את קובץ הוורד עליו עבדתי היום, ונמלכת בדעתי; לא אכתוב עכשיו (כמעט 22:00). במקום זה החלטתי לכתוב פוסט חדש. לפחות לפרוק קצת חשק-כתיבה מהול בשאריות קפאין מהצהריים.

    אולי זו הנקודה לספר לקהל הקוראים שלי על מה לעזאזל אני כותבת את התזה. אז, אני כותבת על וסת. כן, וסת. ממהמ, המחזור הנשי. הדגל האדום. הדודה שבאה לביקור. איך הגעתי לנושא, אתם שואלים? שמעתי פעם, מזמן, על כך שבימים עברו, נשים שחיו ביחד, תחת כיפת השמים, היו מקבלות את הווסת שלהן ביחד, בסינכרון מושלם עם הירח. הסיפור הקטן הזה, שהדעות על נכונותו חלוקות, הקסים אותי. האחדות הזו בין אישה לאישה, בין האישה לירח, גוף עצום כל-כך, מרוחק ועדיין משפיע על גופים גדולי ממדים כמו אוקייאנוסים ועל גופן של נשים על כדור הארץ, הדהים אותי.

     הנושא הזה המשיך איתי הלאה. בשנה הראשונה לתואר השני חשבתי לכתוב עבודה על שירי ירח, שירים שפמיניסטיות/אקטיבסטיות וסת כתבו על ירח ועל וסת. בסוף לא כתבתי את העבודה הזו (במקום זה כתבתי על משוררת אחרת ונהדרת, לוסיל קליפטון, שגם פירסמתי פוסט עם כמה משיריה, וביניהם שירי אהבה לווסת שלה) אבל הנושא המשיך איתי. חשבתי לכתוב את התזה בהתחלה על צ'ארלס בוקובסקי (משורר הביבים האלים, השתיין, הרגשן ובעל רגעי חסד מזככים) אבל לא הייתי בטוחה בו. בעקבות הערה קטנה של אחת המרצות שלי ("!Yeah, but Bukowski hates women") ויתרתי על הנושא לחלוטין. במקום זה מצאתי את עצמי ממשיכה לחשוב על אותם שירי ירח, וכשדיברתי על הנושא עם אדם יקר הוא פשוט אמר, "אה! אז את רוצה לכתוב על וסת!". ומשם הכל התחיל. 

     אז הכתיבה מתקדמת לה. וככל שאני קוראת יותר בנושא, חופרת בו יותר, הקסם שלו רק הולך וגובר בעבורי. כמובן, תוך כדי עבודה עולים גילויים מגוחכים ומשעשעים: אתם בטח מכירים את המיתוס, שאם אישה בווסת נוגעת בפרח, הפרח ינבול. אז הנה עוד שלל אמונות מיושנות ומגוכחות: אם אישה בווסת עוסקת באריזת אוכל בקופסאות שימורים, האוכל יתקלקל. אם אישה בווסת רוצה לעשות סלסול פרמננטי (כשזה עוד היה באופנה), הסלסול לא ייתפס. והאהוב עליי עד כה: אם אישה בווסת תדרוך חלילה במפעל לזיקוק סוכר, הסוכר יהפוך לשחור(!).

    וכך, העבודה מתקדמת. אני איתה. ואני אוהבת כל רגע בכתיבה שלה. זו לא רק כתיבה מדעית, יבשה, אלא כתיבה שממלאת אותי בהשראה ובחיבור למשהו כל-כך פנימי וקדום, מעין חזרה למקורות. חזרה אל החיבור אל הגוף, חיבור שהתרבות המערבית ניתקה. העבודה הזו ממלאת אותי ברוגע ובשלווה, וזה פשוט כיף.

יומן תזה, 1.1

הכותרת של הפוסט הזה התחילה מ-1. זו לא טעות - הכותרות של כל שאר הרשומות הקודמות שונו, בתחילתן, ל-0. למה 0? כי הן היו טרום-תזה, זריעת בסיס. של תלונות, נכון. אבל משהו בתלונות האלו, בשטיחת התסכול הזה במילים, עזר. גם דחיפות של אנשים מסביבי עזרו. הבנתי שהגיע הזמן להתקדם. ולפיכך לקחתי את עצמי בידיים: הכנתי מסמך שלם שמפרט את היצירות שבחרתי, את הניתוח ההתחלתי, את יצירות משנה לאיזכור. כתבתי את שאלת המחקר שהגעתי אליה עם תתי-פרקים, ופירוט של כל תתי-השאלות שאני רוצה לענות עליהן בתזה. 

   אתמול נפגשתי עם מנחתי הנפלאה, וכרגיל, הפגישה הייתה כיפית, יצירתית, מקדמת ומדרבנת. יש לי מזל גדול. אדיר. פשוט זכות לעבוד איתה. בעבודה איתה יש כל כך הרבה יצירתיות, חופש מחשבה, ידע וחוכמה רבים והרבה הרבה טוב. היא מדהימה.   
  אני מוקפת באנשים טובי לב, חכמים ומוכשרים. פשוט אנשים מדהימים. ואני מלאת תודה על כך. אני במקום טוב בחיי. אני עושה את כל מה שאני אוהבת. הגעתי לעבודה שבה אני באמת מרגישה שהיא המקום בו אני אמורה להיות. אני כותבת על נושא שמעניין ומפתח אותי, לא רק אינטלקטואלית אלא גם רגשית. אני שרה ומפתחת את הקול שלי, וגם לוקחת חלק במקהלה מדהימה שאני אוהבת. יש לי משפחה נהדרת ותומכת. אני ברת מזל.

וכך, מתוך כל זה, התחלתי לכתוב אתמול את התזה שלי. 

יומן תזה 0.4

יום של פעילות מרובה עבר עליי. יום טוב. מאוד.

התחלתי את הבוקר עם שתי כוסות קפה, אחת אחרי השנייה. אחרי שהרעד הקל בידיי נרגע, יצאתי החוצה, אל היום הספק סגרירי ספק שמשי בצד הזה של ישראל, הסתובבתי קצת בקניון ובסופו של דבר הגעתי אל מחוז חפצי - סופר מארקט קטן לממכר דברים רוסיים למהדרין. ניגשתי אל ארגז לחמי השיפון ובחרתי לי שני לחמים (בורודיינסקי, אם אתם שואלים) טריים וריחניים. אוח, איך שהריח שלהם מעורר את הגנים הרוסיים-המעט-אוקראינים שלי... בקיצור, שילמתי ויצאתי את החנות בחזרה אל הרחוב הסואן, שכבר התחיל להיות שמשי יותר מאפרפר. חזרתי אל ביתי. סידרתי את המדיח. ניקיתי קצת את המטבח. אכלתי ארוחת צהריים. אחרי הצהריים יצאתי שוב לקניות לקראת שבת. חיכיתי בסופר עד עבור הגשם. חזרתי הבייתה. פצחתי באפיית עוגת בננה. אני יודעת, אני יודעת, אפיתי גם אתמול. אבל ריבועי השוקולד הממזריים האלה נגמרו מהר, וחוצמזה, זה פאקינג לחם בננה! ואוי, אלוהים, איזה ריח משכר יש לעוגה הזו... *ריר*

     ולפתע, בזמן שהעוגה נאפתה בחמימות, התחלתי להרגיש את מפלס האנרגיה שלי עולה. עולה מאוד. התלבטתי עם עצמי אם ללכת לחדר הכושר, להוציא את האנרגיה הזו שהצטברה? ואז, פתאום, זה קרה: פתאום המוח שלי התחיל לעבוד בגלי פולסים מהירים. או מיי גוד, זה חזר. מייד ידעתי - אני לא הולכת לשום חדרכושר, שום הליכה. אני הולכת לשבת, עכשיו, לקרוא סיפור חדש, לנתח אותו, ולעבוד. וכך עשיתי. מייד אחר-כך שיפצתי מסמך סיכום ביניים, של יצירות לניתוח, שאלות שאני צריכה לענות עליהן בתזה. וכך, על רקע ריח העוגה שהחל להתפשט ברחבי הבית, הרגשתי את האומץ ואת הכושר חוזרים אליי. Mama's Back.

יומן תזה 0.3.2

התכוונתי לכתוב היום. באמת. אבל במקום זה עשיתי כהרגלי - כתבתי מערכי שיעור, שרתי, אפיתי בראוניז כדי להשביע את קרייבינג השוקולד שמפעם בי בימים האחרונים (הבראוניז על טהרת הקמח המלא והקקאו, נטול חמאה. אה כן, וקצת ברנדי.). ישבתי וכתבתי את תמצית חוקי ה-MLA וכשהגיע הזמן נמנמתי עם "How I met your Mother" וקינחתי בכוס תה. הייתי עייפה. יצאתי לטייל. עשיתי כושר בגרון (כלומר, שרתי). הייתי עייפה. אני עדיין עייפה. חשבתי כל היום על לשבת על התזה ולהתחיל אותה, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי. 

     אבל יחד עם זאת, התקדמות מורגשת באוויר - היום, בניגוד לשבועות האחרונים, ממש ישבתי בבית וחשבתי על להתיישב ולכתוב או לקרוא! בע, אני עייפה. אני עייפה מלחשוב על זה, מלנסות להביא את עצמי לזה. אני עייפה מלכתוב על זה (סימן לזה שלא הייתי צריכה לכתוב את הפוסט? נה). אני מפחדת. אני חושבת שיש לי חרדות ביצוע מהתזה הזו. כמובן, אני הכנסתי את עצמי אליהן, אבל הן נוגעות עכשיו לא רק לכתיבה, אלא גם לחשיבה על התזה ואפילו על הקריאה לתזה. בעעעעעעע.

    וזה לא שאני לא מכירה את חרדות הביצוע/כתיבה האלו. אני מכירה אותן כבר משנה א'. אני בטוחה שלכל סטודנט יש את זה. הפחד הזה מלגשת אל החומר, הפחד מהדף הלבן, מהביקורת, מהאצבעות שעלולות להקליד (לכתוב?) שטויות במיץ עגבניות. אני יודעת שזה משהו שאמור להיות חלק מתהליך הכתיבה, של הכניסה בחזרה אל החומר אחרי זמן מה של מנוחה, אבל קשה לצאת מהמעגל הזה... אולי בגלל זה, למרות עייפות הדישה בעניין, אני כותבת עליו עכשיו. זה עוד קצת עיכול של הפחד, עוד קצת עיבוד שלו. ונראה לי, שאני מרגישה קצת יותר טוב.

יומן תזה 0.3.1

אני יושבת כאן, בחדרי, ליד שולחני העמוס ספרים מכל טוב, ולא בטוחה מה לכתוב. אני אמנם כותבת שורות אלו, נותנת לאצבעותיי את הדרור אליו הן שואפות, בהיותי גראפומאנית עם תעודות. קר לי באצבעות וקר לי בכפות הרגליים, ואני שוקלת לסגור את החלון, ממנו נשקף חצי נוף עירוני טיפוסי, אבל אני מחליטה שלא לעשות את זה. עצלות.

    עצלות, אני קוראת לזה בפולניות מדוברת, אבל בעצם זו כנראה תקופה כזו. מאז הפוסט האחרון, בו דיווחתי בהתרגשות על פריצת הדרך, מצאתי את עצמי מדשדשת במקום. שאלת המחקר שהתהוותה בי מילאה אותי בשמחה, עד כדי כך שפחדתי מלהתקרב אל החומרים התיאורטיים, פחדתי לגעת במקלדת לצורך תזה. במקום כתיבה שקעתי בשבועיים האחרונים בקריאה של חומר ספרותי נוסף, התעסקתי בפעילויות קונקרטיות (לכתוב מערכי שיעור, לחטוף וירוס, להחלים, לחטוף עוד וירוס, לשיר בין שתי הפאזות של הגרון הבצקתי-קלות, לקרוא, לראות טלוויזיה) וקיטרתי על זה שאני לא נוגעת בתזה שלי כבר שבועיים. בקיצור, נכנסתי למשברון תזה.

    יחד עם זאת, השבועיים האחרונים היו בשבילי סוג של תרפיה. שרתי, נחתי הרבה, שתיתי הרבה מרק עוף, התפנקתי בבית, ביקרתי באוניברסיטה אחרת (כי צריך גם לגוון) וגם יצאתי לחופשה מקהלתית וכיפית בטירוף בסוף השבוע, שבמהלכה ישנתי מעט - ובתמורה זכיתי למצבי כפית רבים ומבורכים. כן, אלה היו שבועיים כיפים וממש לא משעממים!

    הדבר המעניין הוא, שבמהלכם לא שמתי את מירב לבי לעובדה, שאני נמצאת בעיצומו של משברון, aka חוסר בכתיבת התזה. רק היום, כשהרשיתי לעצמי לדבר על זה עם כמה חברים שפגשתי בקמפוס, רק אז הודיתי בבעייה. והודאה בבעייה היא הצעד הראשון לטיפולה. 

    לא שזו כזו בעייה - אני חושבת. שהרי, אנשים יודעי דבר מספרים שמשברי תזה הם דבר שבשגרה. במחשבה שנייה, אולי כדאי להפסיק להמשיג (--> אה! כתבתי מילה אקדמית! זה חוזר!) את התהליכים האלה במונחים שכאלה, שנושאים בחובם איזו אווירה שלילית. אולי כדאי פשוט לקבל את התהליך, לחבק אותו, ולהמשיך לקטר. בעיקר להמשיך לקטר. בסופו של דבר, אני מאמינה, הקיטורים יובילו לכתיבה. 

ועכשיו, הגיע הזמן להתחיל לעבוד.