היום, בשיטוט ברחבי הרשת, נתקלתי בבלוג של בועז כהן, ובו מצאתי פוסט על צ'רלס בוקובסקי. כמו שאתם כבר יודעים, בוקובסקי הוא אחד המשוררים האהובים עליי. כהן מצטט גם את אחד השירים האהובים עליי: "המקלחת" - The Shower, וכותב את קיצור הביוגרפיה של בוקובסקי. וכך כהן מתאר את האיש: "זכר-אלפא אמיתי, בוטה, שקוע בסקס, כותב את החיים, חצרות אחוריות, מועדונים, בתי זונות. כותב עירוני שאין טבע בשיריו. איש שהכתיבה שלו גברית.". Couldn't write it better.
ועדיין, נוכח השורות האלו, אני שואלת את עצמי: למה אני אוהבת את צ'רלס בוקובסקי? מה לי ולמישהו שכותב בצורה בוטה כל כך, "גברית" כל כך - ובצדק - על בתי זונות, על חצרות אחוריות, על אלכוהוליזם ומצ'ואיזם וכל מה שבא ליד - literally? מה לי ולכותב, שהכה וקילל והתעלל בנשותיו מתוך ענני האלכוהול האופפים אותו? ואם זו שירה גברית, מה זו שירה נשית? האם נשים לא יכולות לכתוב על כל הדברים האלה? (על שתי השאלות האחרונות אנסה לענות בפוסט אחר.)
ובעצם, מה זה משנה בכלל מי המחבר שמסתתר מאחורי המילים? הרי, הדבר הראשון שמלמדים בשנה א' בספרות, ברוחו של רולאן בארת, הוא להתעלם מהמחבר ולהתייחס אל הטקסט בלבד. ועדיין, כן חשוב ומעניין להתבונן על האישיות שמסתתרת מאחורי המילים. בעיקר בשירה, משום שהיא מינימאלית ולכן חשופה כל כך; שהמשורר מסתתר בין הסדקים שבין המילים. והחלקים הנוראיים האלה באישיות של בוקובסקי בכלל לא נעימים לגילוי.
ויחד עם זאת, השירה של האיש הזה מדברת אליי. הפעם הראשונה שנתקלתי בספר שירה שלו הייתה לפני 7 שנים, ביריד מכירה של ספרי שירה אי שם במועדון אפלולי באלנבי. הסתובבתי שם בין הספרים, מאושרת ומוצפת בעושר הספרותי שנפרש לפניי, לא בטוחה מה לקחת ומה לקנות. בסוף לא קניתי דבר. אבל רגע לפני שעזבתי את המקום, ספר שכריכתו אודם צועק משך את עיניי. הוא נקרא עד שהאצבעות יתחילו לדמם. השם והאיור שעל העטיפה - ספק כבישים מפותלים ספק מערבולת - צבטו את הבטן שלי. התלבטתי אם לקנות את הספר, יצאתי מהמועדון ואז חזרתי אליו, ידיי שולפות את הארנק וחובקות את הספר קרוב-קרוב. זו הייתה אסופת השירים של בוקובסקי, שתרגמה דורית וייסמן (הוצאת "כרמל", 2002).
השירה של בוקובסקי היא שירה פרוזאית: היא מספרת סיפור בשורות שבורות. חלקי גוף נחשפים ועולים שם: פעם ברמיזה של תחת, פעם בעירום מלא, פעם בתיאור של אוננות ופעם בסקס של אהבה. פעם תיאור של חיים ופעם תיאור של תסכול וחידלון.
חיים רווי כאב עבר בוקובסקי. חיים רווי כעס, קושי להתרומם, חיי תסכול והרבה כאב. כל הרגשות האלה ממוסכים בשיריו במילים. באדי אלכוהול. כותרת האסופה אומרת הכל: אצבעות שכותבות את המילים אבל כבר בעצם לא כותבות אותן - כי אם כבר חורטות וחוצבות אל תוכן את המילים; מנגנות על הפסנתר במהירות הולכת וגוברת, עד שהמהירות הופכת מסחררת מכדי להפסיק לנגן, עד שכבר אין ברירה והאצבעות מפסיקות להוציא את הנפש אל תוך הפסנתר ומתחילות להקיז דם. כמו האיור על כריכת הספר ושמו, כך גם חייו של בוקובסקי: חיים שחוזרים על עצמם בפיתולים, שמגיעים שוב ושוב אל אותה הנקודה. חיים מסוחררים, ללא יכולת עצירה.
אבל אז האהבה נכנסת לשם, מחייה את האוויר המתועש שזורם שם בין השורות. ואז, הו אז, האוויר מצטלל. השורות מתרככות, העט לא חוצב כי אם פורט את המילים כאילו היו מיתרי נבל. וזה בדיוק מה שאני אוהבת בבוקובסקי. לא את האלימות שלו בחייו. לא את הרגלי השתייה הנוראיים שלו. אלא את המורכבות הזו של הכתיבה שלו; את ההפתעה הזו, שבתוך כל סבך הרגשות המסובכים האלה מסתתרת נפש רכה, אוהבת ובעלת יכולת מפתיעה ומרגשת של חמלה. שמבעד לכל הקושי שעבר, נאלץ לספוג ובסופו של דבר גם ייצר בחייו, הוא עדיין הצליח לראות את היופי שניצב מול עיניו. הוא כתב בשפה סיפורית ופשוטה מאוד, אבל את האהבה הוא כתב ביופי פואטי מורכב צלול. הוא דיבר את עצמו מתוך שפת הרחוב אבל גם פרט את עצמו, אל תוך מילותיו, בסבכי יופי מרגשים.
גבר ואישה במיטה ב-10 בלילה / צ'רלס בוקובסקי
אני מרגישה שבא לי
פחית סרדינים, אמרה.
אני מרגיש שבא לי
פלסטר, אמרתי,
אני מרגישה שבא לי
סנדויץ' טונה, אמרה.
אני מרגיש שבא לי
עגבנייה חתוכה, אמרתי.
אני מרגישה שהולך
לרדת גשם, אמרה.
אני מרגיש שהשעון
עומד, אמרתי.
אני מרגישה שהדלת לא
נעולה, אמרה.
אני מרגיש כאילו פיל
עומד להיכנס לכאן, אמרתי.
אני מרגישה שאנחנו
צריכים לשלם את שכר הדירה, אמרה.
אני מרגיש שאנחנו
צריכים למצוא עבודה, אמרתי.
אני מרגישה שאתה
צריך למצוא עבודה, אמרה.
לא מתחשק לי לעבוד,
אמרתי.
אני מרגישה שלא
איכפת לך ממני, אמרה.
אני מרגיש שאנחנו
צריכים לעשות אהבה, אמרתי.
אני מרגישה שאנחנו
עושים אהבה יותר מדי, אמרה.
אני מרגיש שאנחנו
צריכים לעשות יותר אהבה, אמרתי.
אני מרגישה שאתה
צריך למצוא עבודה, אמרה.
אני מרגיש שאת צריכה
למצוא עבודה, אמרתי
אני מרגישה שבא לי
לשתות, אמרה.
אני מרגיש שבא לי
בקבוק ויסקי, אמרתי.
אני מרגישה שאנחנו
הולכים לסיים את זה ביין, אמרה.
אני מרגיש שאת
צודקת, אמרתי.
אני מרגישה שבא לי
להתייאש, אמרה.
אני מרגיש שאני צריך
אמבטיה, אמרתי.
גם אני מרגישה שאתה
צריך אמבטיה, אמרה.
אני מרגיש שאת צריכה
לסבן לי את הגב, אמרתי.
אני מרגישה שאתה לא
אוהב אותי, אמרה.
אני מרגיש שאני כן
אוהב אותך, אמרתי.
אני מרגישה את הדבר
הזה בתוכי עכשיו, אמרה.
גם אני מרגיש את הדבר הזה בתוכך עכשיו, אמרתי.
אני מרגישה שאני
אוהבת אותך עכשיו, אמרה.
אני מרגיש שאני אוהב
אותך יותר ממה שאת אוהבת אותי,
אמרתי
אני מרגישה נפלא,
אמרה, בא לי לצרוח.
אני מרגיש שבא לי
להמשיך כך לנצח, אמרתי.
אני מרגישה שאתה
יכול, אמרה.
אני מרגיש, אמרתי.
אני מרגישה, אמרה.
(מתוך עד שהאצבעות יתחילו לדמם, עמ' 65-66, בתרגום דורית ויסמן.)
