יומן תזה 4.0. - הגשת פרק: היום שאחרי

הללויה, פרייז דה לורד, או מיי דיר גוד, 

עברתי 

סוף סוף 

פרק.
זו הייתה משימה ארוכה, עם הרבה מחיקות, שינויים, עצירות למחשבה (הרבה עצירות למחשבה), מעברי מצבים מחשבתיים, חרישה, החרשה והרבה הרבה קפה. אבל אתמול, אחרי שהמיץ כבר יצא לי, שלחתי את הפרק. ההקלה שהרגשתי ושאני עדיין מרגישה אחרי הפעולה הקטנה הזו, של הלחיצה הקטנה על ה-send, לא תסולא בפז.

    אבל תחושת האופוריה שליוותה אותי מרגע השליחה ועד היום בבוקר החלה להיסדק במהלך היום. לצד הרבה סרטים שצרכתי מהבוקר (כמו American Splendor שאני יכולה לראות אלף פעם, As Good as it Gets ובערב - Something's Gotta Give! יאמי!) והתרסקות על הספה בסלון, אני לא באמת נחה: לאט לאט, מבעד לחרכיה של אופוריית השליחה, התחילו להתגנב להן מחשבות נגועות בפרפקציוניזם בתיבול של "עתידי לאן". להלן הלקט: מה יקרה אם אקבל הערות רעות? ("לא," אני מרגיעה את עצמי - "זה לא הולך לקרות. הרי עבדתי על הפרק הזה כמה וכמה חודשים!"); ומה אם בכל זאת אקבל הערות רעות? ("אז אתקן אותן," אני משיבה); ומה אם הפרק לא מספיק מעמיק מבחינה תיאורטית? אולי הייתי צריכה להשקיע יותר? ("אבל השקעתי כל כך הרבה, כמה אפשר? אין גבול לטוב!"); אוקיי, בסדר. ומתי אתחיל את הפרק הבא? ("אלוהים, קצת חופש ממחשבות תזה רודפניות אפשר?!")     ("אהמ..." אני משיבה בשנית, "מחר....").
    הדיאלוג הפנימי הזה מתנהל בי כבר כל היום, מעייף, מתיש, טוחן את השכל. אין לי מושג אם הוא מוּכּר לשאר כותבי התזות באשר הם, אבל אני מעדיפה באמת להניח שאני לא יוצאת דופן מדי... פשוט התרגלתי כל כך לתחושת האשמה שבאי-העבודה על התזה; התרגלתי כל כך להרגיש אותה בכל שעה שאני לא עובדת או חושבת על התזה, בכל שעה שאני נחה או רואה טלוויזיה בבית, או עושה הליכה, או לא יודעת מה. הכל הפך לתזה. כמובן, אני חיה - אני רואה אנשים וחברים, יוצאת, מבלה, כותבת, שרה, אבל היא תמיד תמיד שם. אני מדברת עליה, חושבת עליה, מנתחת את המהלך הבא שלה בכל רגע נתון - גם כשאני לא חושבת עליה באופן מודע. התזה השתלטה לי על החיים, ואני נתתי לה להשתלט. אני באמת אוהבת את מה שאני עושה, את מה שאני כותבת, אבל אני צריכה חופש וצריכה לסיים כבר.

ובכל מקרה, בינתיים, היום, לצד המחשבות האלו, אני מנצלת את החופש לנשום אוויר סתווי ומהביל (ראיתם את מזג האוויר המוזר הזה?!); וגם מתכוננת לקונצרט הקרוב של מקהלתי האהובה: קונצרט גדוש בארוק ובאך (כולם מוזמנים, יהיה נהדר!). בערב, לאור שקיעה מוקדמת וכחולה, אצא להליכה ואאוורר קצת את הראש. ואתם יודעים מה? גם אם מחשבות תזה יתגנבו להן מבעד לחרכי-סדקי האופוריה (שטוב שהיא נסדקת), אתן להן להיות. 

ועד שאחזור עם ענייני התזה, הנה קצת תרבות מפה ומשם. 

*

אתמול, אחרי ששלחתי את הפרק, הנחתי במערכת את Songs for Drella של ג'ון קייל ולו ריד. אלבום המחווה הזה לאנדי וורהול (Cinderella + Dracula) כן ומלא עוצמה דווקא משום שהוא מינימליסטי: רק פסנתר, גיטרה, ויולה וגילול קורותיו של אנדי: האיש הצבעוני, הפטרון המגלה, האמן. הנה שיר הפתיחה של האלבום הנהדר הזה:

**

קטעון זֶן מתוך Franny and Zooey של סאלינג'ר:

Zui-Gan called out to himself every day, "Master."

Then he answered himself, "Yes, sir."

And then he added, "Become sober."

Again he answered, "Yes, sir."

"And after that," he continued, "do not be deceived by others."

"Yes, sir; yes, sir," he replied.                  -Mu-Mon-Kwan.

(Salinger, 1962, p. 178) <---- זה חזק ממני

***

טוב, לא יכולתי להתאפק: קצת על American Splendor הסרט!

הסרט (שיצא ב-2003) מבוסס על חייו של הארווי פיקאר,פקיד בארכיון בית חולים, שב-'76 החל לפרסם קומיקס המבוסס על חייו. לא איש שמח במיוחד, אבל מעניין מאוד - בהחלט. אני מודה ומתוודה - לא קראתי את הקומיקס כל כך; פשוט משום שאני קצת מפחדת ממה שאגלה בו - לצד קרני אור אני מפחדת למצוא בו אפרוריות, שיעמום ובדידות. בגלל זה אני מעדיפה להישאר עם הסרט, פשוט משום שהוא מתצמת את חייו של פיקאר, ומעלה חיוך על שפתיי; ופול ג'יאמטי משחק אותו בחינניות של ממש.
   ממש בקטנה על הקומיקס: באחת הסצינות בסרט הארווי טוען בפני חברו המאייר המוכשר רוברט קראמב (שבסופו של דבר הפך למאייר הראשון של הקומיקס של פיקאר), שיש ספרי קומיקס על חיות וקומיקס על גיבורי על, אבל אין קומיקס על החיים כמו שהם. הוא מחליט לכתוב קומיקס על הרגעים הקטנים של החיים, על חייו שלו, ובכך שובר את מוסכמות הז'אנר - הוא מבצע הכפלה לחייו, מעביר אותם לקומיקס, מתמצת אותם תוך כך לרגעים המשמעותיים שלו, גם אם הם נראים על פניו שוליים וקטנים. המחשבות שלנו ותפיסת עולמינו, בסופו של דבר, נוכחות ונחשפות בדיוק במקומות שנראים שוליים: כמו למשל בתור לקופה בסופר. ועוד דבר: פיקאר לא מאייר את הקומיקס, אלא רק כותב אותו. לאורך השנים המאיירים התחלפו, ורק פיקאר נשאר. אני חושבת, שזה לא דבר נפוץ בעולם הקומיקס...
   הסרט עצמו מעניין, משום שבדיוק כמו הקומיקס הוא שובר את המוסכמות: למרות שזה סרט שנעשה "על", פיקאר האמיתי מופיע בתחילת הסרט, מציג אותו, לצד ג'יאמטי המשחק את פיקאר עצמו. זו מעין הכפלה להכפלה שפיקאר מבצע לעצמו בקומיקס. בהמשך פיקאר עצמו מצולם כשהוא מקליט את ה-voice over שלו לסרט, ובסוף ההקלטה הקצרה שואל בחיוך את הבמאים, "זה היה בסדר?". אחר כך הוא ודמות נוספת מחייו, טובי, מדברים על ממתקי עדשים, שבדיוק נראו בסצינה ביקום המקביל שהוא הסרט. במשך השיחה הזו, בין שני האנשים האמיתיים, מתיישבים מאחוריהם פול ג'יאמטי וג'ושוע פרידנלנדר (שמשחק את טובי). המציאות שבקומיקס של פיקאר מוכפלת בסרט, ונשברת שוב ושוב במהלכו. כמה יצירתיות ואומץ צריך כדי ליצור סרט כזה. וכמה חינניות ואופטימיות יש ביצירה הזו!

****

אני מקווה שעל כולכם עבר יום כיפור קל ומשמעותי, ועד הפוסט הבא: הרבה יצירה, הרבה סתיו, הרבה סוכות והרבה רימונים.

צ'יריוס!

אני

יומן תזה. 3.9.3. - באך ונשימת ביניים (או: רגע לפני ההסתערות)

הימים האחרונים הוקדשו לסיום הטיוטה האחרונה לפרק הנוכחי, והפעם זו אכן הטיוטה האחרונה. כבר לא מושכת את הקץ. עבדתי הרבה בספרייה, ובימים האחרונים גם בבית, במיזוג האוויר, קרוב לקפה ולחולצות הזרוקות והנוחות, בלי נעליים. אבל אם הספרייה מלאת פעילות ורחשים הרי שהחדר שלי קצת פחות. אלא אם כן מחשיבים את תקתוקי על המחשב. כדי להפיח קצת תנועה בחדר החלטתי לשמוע מוזיקה. במהלך שנות לימודיי גיליתי שאני הרבה פחות מרוכזת כשמוזיקה מושרת מתערבלת ברקע. ומשום שהרבה מוזיקה אינסטרומנטאלית אין לי הלכתי על מוזיקה קלאסית. שלפתי את באך מאוסף הדיסקים - ואריאציות גולדברג איט איז, בביצוע של אנדרש שיף (András Schiff). הנחתי את הדיסק במערכת והמילים נכתבו במהירות.
   לאחרונה, גם בזכות המקהלה והרבה בזכות המתיאוס פאסיון, נקשרתי יותר ויותר אל באך. פעם, כשניגנתי בפסנתר, ניגנתי גם את באך - כמובן; אי אפשר להתחמק ממנו בלימודי הפסנתר, משום שהנגינה אותו מלמדת טכניקה והרמוניה מצויין, ובטח עוד דברים שאני לא יכולה להגדיר. אבל זה גרם לי להתייחס אליו בתור טכנאי מצויין ותו לא. והנה, בעקבות המתיאוס פאסיון נחשפתי לצד אחר של באך וגיליתי כמה הוא שופע - מה זה שופע - עולה על גדותיו מרוב רגש. 

   ואריאציות גולדברג מנוגנת על ידי פסנתרן אחד ומבוססת על אריה אחת, מנגינה אחת, שבאך משחק בה כאילו הייתה פלסטלינה ומעצב אותה ל-30 ואריאציות: 30 דמויות שונות שמתנועעות בריקודים שונים אחת ליד השנייה. יש מרווחי נשימה אדירים ביצירה הזו, שאיפשרו לי להכניס את המילים ואת המחשבות אל תוך רגעי השקט הקטנים, הכמעט בלתי-קיימים בין תו לתו. אין ספק - יש בה את הטכניות של באך. אבל יש בה גם משחקיות, ריקודיות, השראה יוקדת ורגש בלתי נגמר. ושיף מנגן את היצירה הזו בצלילות אין קץ; הנה הביצוע שלו.

חלק ראשון (הסוף נקטע)

חלק שני

***

ובנוגע לתזה. לקחתי אתמול עוד ספרים מהספרייה, ובכך הצטרפה עוד חמישייה לקבוצת הקריאה המחכה על שולחני. לא, אין לי באמת כוח. אבל עוד קצת זה נגמר. עכשיו, רגע לפני יריית הזינוק האחרונה לפרק אני עוצרת רגע, נושמת כמה נשימות של אוויר חוף מהביל, קפה חמים ומזגן. התכנון לסוף השבוע הזה - מסיבה, משפחה ומסיבת רווקות פרועה. אחר כך, עם תחילת השבוע - הסתערות על התזה. מספיק להתבחבש - הגיע הזמן לסיים.

יומן תזה 3.9.2. - תחילת סופו של מסע

חופשת הקיץ שהתחילה אצלי לא מזמן סחפה אותי בחזרה אל תוך כתיבת התזה, אל הפרק שאני כבר כותבת כבר זמן מה. לא לחינם טרם עברתי למספר 4 בכותרת יומן התזה: אני עדיין כותבת את הפרק הנוכחי, שהוא ניתוח של רומן, במשך ארבעה חודשים. אני מעט מופתעת ונבוכה להודות בפרק הזמן הזה, שעבר מאז תחילת כתיבתו. כן, סיימתי את הטיוטה השלמה והגדולה ואף התחלתי לעבד אותה, ללוש אותה ולהפיק ממנה פרק שלם של ממש. ואמנם במהלך החודש וחצי האחרונים התקדמתי בכתיבת טיוטת הפרק הזה, אבל לאט לאט מצאתי את עצמי מרחיבה ומעבה אותה עוד יותר, מתפזרת למקומות רלבנטיים אבל גם רבלנטיים פחות. במקום לכווץ את הפרק מתוך ריכוז החומר והנושא, הכתיבה שלו רק נמתחה והלכה והתארכה.
   בנוסף, הכתיבה שלו לוותה בהרבה משברי כתיבה, שלא חוויתי במהלך שני הפרקים הקודמים. וכך, משראיתי שההתקדמות נמנעת ואני דוחה את הקץ, ניסיתי להבין במהלך סוף השבוע האחרון מה לעזאזל תוקע אותי בפרק הזה; למה נתקעתי עליו במשך ארבעה חודשים! ולאט לאט הבנתי: הרומן הזה שאני כותבת עליו אמביוונלטי בטירוף.
   קודם כל אני חייבת לומר, שיש משהו ברומן הזה שגורם לי לחזור אליו שוב ושוב: זה הרומן היחיד שקראתי ארבע פעמים (ועכשיו, בשביל התזה - מתחילה פעם חמישית). משהו שם מרתק אותי, אוחז בי בקרביי ומדבר אל לבי, אבל גם משהו בגיבורה שלו לא מובן לי. מחד, הגיבורה היא אמיצה, חופשייה ברוחה ובנפשה. היא ספרותית מאוד וכותבת שירה, נפש רומנטית ומשוחררת; בערך: היא נמצאת במערכת יחסים, שבקריאה הראשונה חשבתי שהיא נהדרת. אבל אחרי ניתוח מעמיק יותר פתאום ראיתי כמה מערכת היחסים הזו הרסנית: בן זוגה הוא גבר נשוי, שמחליט בעבור הגיבורה, ובעיקר בעבור גופה, מה לעשות. בשיא, אני חייבת לציין, הוא דורש ממנה להפיל משום שהילד לא שלו - למרות שהוא יודע שהוא לעולם לא יעזוב את אשתו. בקיצור, הוא מניאק רציני. אבל מה שהכי מרגיז אותי - הגיבורה מסכימה. היא מניחה את נפשה, גופה וליבה בכפיו של אותו גבר, שבסופו של דבר גם יעזוב אותה.
    אבל יחד עם ההרסנות שבמערכת היחסים הזו, ולמרות שהאהוב הזה באמת לא טוב בשבילה, הרי שהוא זה שפתח בפניה את ההבנה של מהי תשוקה, ומהי אהבה גדולה באמת. בסופו של דבר היא גם תגיע לחוף המבטחים, תינשא לאיש אחר שאוהב אותה ותלד ילד. אבל היא עדיין תזכור את הגבר ההוא, הקודם, שלמרות הכאב שהיא חוותה איתו פתח בפניה עולם שלם של רגש פועם, שגודש כל חלל ריק או מלא ברומן הזה. ובגלל זה אני נוצרת את הרומן הזה בליבי.


אבל לא רק האמבווילנטיות של הרומן עיכבה את כתיבת הפרק - דבר נוסף הטריד אותי, ולאט לאט גם התבהר:  משהו בי מפחד לסיים את התזה.  ובעצם, לא בדיוק מסיום התזה אני מפחדת, כי אם ממה שנמצא בקצהּ. בימים האחרונים התחלתי להבין, שהתזה מהווה בעבורי גבול; ומעבר לגבול הזה נמצאים החיים האמיתיים, של "הילדים הגדולים". הדוקטורט יושב ומחכה לי שם, והוא גדול וענקי ומאיים, למרות שאני רוצה בו; עוד חודש-וקצת אהיה בת 28, מתחילה להתקרב לגיל 30. ואם 27 היה גיל של התחלת עולם המבוגרים, אבל עדיין עם רגל אחת בעולם הילדים, אז גיל 28, בעבורי, הוא דריכת רגל של ממש בעולם הגדולים והאחראיים. ואני לא באמת רוצה לגדול. אני רוצה להישאר ילדה בת 27, ולהשעות את היציאה לחיים האמיתיים.
   ומצד שני, כבר יצאתי לחיים האלה - אני שם. ולמען האמת אני נהנית מכל רגע. והילדותיות לא אובדת, אלא אם כן מאפשרים לה להיאבד. התשובה נתונה בתחושה שבפנים, באפשרות להרגיש וליצור, להיות ילדים ובו-זמנית עם רגלים על הקרקע.
   וגם כשאסיים את התזה, אשאר עם המסע הפנימי הארוך שהיא שלחה אותי אליו, שאני שלחתי את עצמי אליו - דרכה. אולי זו עוד סיבה לרצון למתוח את הכתיבה שלה עוד קצת. כן, קצת לי להיפרד מהמסע הזה וממה שחוויתי במהלכו. אבל כמו שכתבתי בפוסט הקודם, התזה הזו, על כל התובנות שחוויתי במהלכה, על הכתיבות שהתנסיתי בהן ועל הקול שגיליתי באמצעותה, כל אלה ישארו איתי עד סוף ימי. אפשר להתחיל לסיים את התזה ולהמשיך הלאה, למסע הבא.

יומן תזה 3.9.1. - איזו קרירות! / כפות רגליים על הקיר - / שנת צהריים [באשו]*

היה חם השבוע. כל כך חם, שהצטננתי. ביום ראשון, עם צמרמורות ראשונות ורפיסות לא מוסברת או אופיינית מול הטלוויזיה, מדדתי את חומי: "37.5," המדחום אמר. "wtf?" עניתי. כך התחילה לה צננת הקיץ שלי. עכשיו, אחרי שלושה ימים של רביצה מול הטלוויזיה בלי יכולת להזיז אגודל ואכילת בראוניז בכמויות (כי הגוף דורש שוקולד), אני מתחילה להרגיש יותר טוב. למרות שהעיניים עדיין מבקשות להיעצם - כן, גם ברגעי הקלדה אלה ממש - האנרגיות והרצון לצאת מהבית חוזרים.

   אבל דווקא ברגעי החָלוּשֶעס האלה חזר אליי כושר הכתיבה. משהו בהשהייה הזו של החיים, במנוחה והרפיסוּת האלה שהוירוס הביא איתו גרמו לי לשבת במקומי, להאט מעט את ההתרוצצות בעולם שבחוץ ושבפנים, פשוט לאפס את המערכות לרגע. לפעמים צריך את הקריאה הזו מבפנים כדי להבין את הצורך בשקט. ומתוך השקט הזה נולדה הכתיבה מחדש: אתמול והיום כתבתי כמו שלא כתבתי כבר זמן מה, והפרק הולך וצובר תאוצה, סוף סוף. טיוטת הענק מתעצבת לכדי משהו טוב, מפורט, מאורגן ואחיד, ואני חוזרת אל שביל התזה, שבסופו - אלליי - ההגשה המיוחלת.

   "אללי," אני כותבת; כי קצת מפחיד להתחיל לראות את הסוף. אמנם הוא עדיין מעט רחוק, אבל גם הולך ומתקרב. כן, אני יודעת מה אני אעשה אחרי שאסיים. ואני בהחלט מתכננת לסיים באוקטובר (אמן ואמן). אבל כל כך מוזר לחשוב על הסוף של התזה; כלומר, מה אעשה ביום שאחרי? אטוס לחו"ל לשבוע? אצא לחופשה פרועה באיזה קיבוץ בצפון? או שמייד אסתער על הדוקטורט בקריאות קרב נלהבות? 

   מה שבטוח, יהיה לי מוזר לסיים את התזה הזו. קצת נקשרתי אליה, אל המהלכים שלה, אל צורת החשיבה עליה ואת הכתיבה שלה. אבל אני חושבת שהכי נקשרתי לדרך שעשיתי במהלכה. כן, ממש יצאתי למסע; מסע לגילוי הכסוי, בהרבה מובנים. ואני אתגעגע לגדילה ולתובנות שחוויתי במהלכה. אבל הדרך עוד לא נגמרה. היא עודנה נמשכת, כל עוד אני הולכת בה. יש בה שבילים מסתעפים, שבילונים קטנים, עצים לשים תחתם את הראש, לנוח, פרחים להריח בדרך; לפעמים גם סערות שיש להסתדר בתוכן. 
   יצא לי לתפוס השבוע בטלוויזיה את "Lost in Translation" של סופיה קופולה; הייתה שם סצינה יפהפיה של ביל מארי, בוב האריס בסרט, משחק גולף על רקע הר הפוג'י. ההר הזה פשוט ניצב שם, ברקעו של המשחק הכל כך מערבי הזה, נטוע במקומו. ושקט, שקט מסביב. ובכל אשר יפנה, בוב האריס יראה את ההר. 
   כך, הדרך עודנה דרך ואני עדיין צועדת בה. אבל היא מובילה קדימה, אל ההר שבאופק. בקרוב אגיע אליו, אגע בו מגע מרפרף, אוהב, מחבק; אשהה בצילו כמה ימים ואמשיך הלאה. אך בכל אשר אנוע, בכל אשר אפנה, תמיד אראה את ההר.

*שיר ההאייקו שמופיע בכותרת פוסט זה נתון למאצוּאוֹ בּאשוֹ (האליל), מתוך "הדרך הצרה לאוֹקוּ" שלו, שתרגם מיפנית יעקב רז. יצא בהוצאת עם עובד/חרגול, 2006. 

יומן תזה 3.4 - תובנות פוסט-משבר כתיבה

בחודשיים האחרונים הייתי שרויה במעין משבר כתיבה. אולי מחסום כתיבה יתאר את זה באופן פחות דרמטי. אבל כן, זה היה בדיוק זה. המשבר הזה שכותבי התזות מדברים עליו, מעין מעגל שקל ליפול אליו אבל כל כך קשה לצאת ממנו, חוויתי את זה. And I've survived to tell.

  בחודשיים האחרונים הרגשתי איך אני נסחפת למערבולת. עבדתי על התזה שלי, כמובן, ואפילו צברתי מספר לא מועט בכלל של עמודים לפרק, תוך ניסיון לפתוח את המשפטים שכתבתי בטיוטאות הראשונות ולהעמיק אותם. אבל הטיוטאות הלכו והצטברו, הודפסו ונערמו, במעין ניסיון לדחות את סוף העבודה עליהן, או אולי הימנעות מעבודה עליהן. במרוצת הימים כבר לא היה לי ספק: הפרק הזה, בדיוק כמו הפרק של קריסטבה, נגע בעצב חשוף. 

   זה די מדהים אותי איך טקסטים תיאורטיים שפעם, כשהייתי קטנה באקדמיה, נראו לי לא מובנים ומאיימים, בסופו של דבר הפכו לטקסטים די מגניבים, שמדבּרים אותי. פתאום תיאוריות ניאו-מרכסיסטיות הופכות להיות הכי נכונות, חשיבה פוסט-סטרוקטורליסטית למגניבה, וקריסטבה, ההוגה שזה פרוייקט לקרוא אותה, פתאום היא מדברת אותי, מעמתת אותי עם אמיתות של עצמי שברחתי מהן כל השנים... זה מפחיד. ואחרי ההבנה והניתוח שלה, להמשיך ולקחת אותה הלאה אל תוך הטקסטים שאני מנתחת, שבסופו של דבר גם מדבּרים אותי - זה כבר ממש פחד אלוהים.

  אבל מתוך כל הקושי הזה נבטו פתאום זרעים של הרבה דברים טובים. קיבלתי המון עידוד והמון אמונה מאנשים שמשמעותיים לי, פגשתי אנשים טובים וחזרתי לעשות ספורט. האנרגיות חוזרות אליי בעקבות כל זה. אני מסתכלת באומץ קדימה, מרגישה איך המילים והרעיונות זורמים בי, איך דברים משתנים סביבי ואיך אני משתנה. זה נפלא. הכתיבה מלווה אותי בתוך כל זה, מוליכה אותי עוד ועוד קדימה. ואני מניחה שזו, בסופו של דבר, מהות הכתיבה באשר היא.

הנה עוד שיר שהקסים, דיבר, ותמך. Travis מתוקים.

יומן תזה 3.3 - חופש פסח: סיכומון

מכנסיים אדומות קיציות; חולצה סגולה מעניינת; מטפחת; ספר של קריסטבה; אלנבי; עוגת שוקולד; חברים טובים; אלכוהול; כיף חיים; חלומות רדיפה על התזה; חשבונות נפש; פאניקה; שקט; מוזיקה; חתרנות פסח; כניעה להרבה יותר מדי מצות; דייסה מקמח תירס (ממליגה); בדיקת עבודות; כתיבת תזה; קריאה; משפחה; אחיינים חמודימים; חופש; שירה בווליום בלי מאמץ (יה!); שמש; קרירות נעימה; בית קפה; מחשבות על ארה"ב; מחשבות על מעבר דירה; בלאגן; חלומות בהקיץ על חופשה.

יפים, מרעננים,
ומזכירים לי את המטפחת החדשה שקניתי.

(הזכויות להצבת תמונות+כיתוב באמצע הדף שמורות ללילו הגאונה)

יומן תזה 3.2. - שמחה, ויהוא ירון

הימים עוברים והתזה שלי לא נכתבת. נתקעתי במקומי ונאחזתי בספר על אודותיו אני כותבת. נאחזתי עד כי אצבעותיי כאבו ושיניי נקשו ממאמץ. 

   היום, עם ביאת חופשת פסח ועם שמש האביב, נטלתי ספר אחר. הספר הומלץ לי על ידי ידידתי נ' כבר מזמן, ורק היום מצאתי את הפנאי לקרוא בו. ובזאת הוא נפתח: "פוּעת שמחה כאשר בטנה כואבת ודם זב על ירכיה.". המשכתי לקרוא, והשפה והרגישות עירפלו את חושיי וראשי, לא מהליכה לאיבוד, אלא משמחה. עד עתה קראתי, ניתחתי וכתבתי על אודות התפיסה השלילית של הדם והגוף הנשי, והנה ספר שנפתח בפשטות שכזו, באהבה. עתה החלטתי להותיר בצד את הרומן שעל אודותיו כתבתי קודם, להותיר את הדם המהול בכאב ובפחד, ולכתוב על השמחה של הגוף. ומרגע שהחלטתי זאת השמחה אחזה גם בי; חמדת הכתיבה חזרה אליי. נשמתי לרווחה, וחייכתי.

****

השבוע מצאתי את עצמי חוזרת אל יהוא ירון. פוסט נהדר על עטיפת האלבום בבלוג "סיפור, כיסוי" עורר בי את זיכרון האיש הזה, שכל תנועותיו והבעותיו אומרות כמה הוא נאמן, חי ונושם את המוזיקה ואת המילים שלו. היה לי את העונג הגדול לנכוח בשתי הופעות שלו, ומלבד זאת מצאתי גם הופעה מצולמת, נהדרת, כמעט עירומה. במיוחד אני אוהבת את הקטעים של ירון עם הקונטרה-בס, רק שניהם, לבד. הנה שיר שהולך איתי כבר יום שלם יד ביד, מנחם, מחבק.