יומן תזה 2.1 - קריסטבה, והעמידה מול הפחד

זהו פוסט אחרון לפרק מספר שתיים - שכן, בשבוע האחרון סיימתי את פרק קריסטבה, ואף שלחתי אותו ואת הפרק הקודם למנחה שלי! כך שתצפו בקרוב מאוד למעבר המרגש לכותרת שמתחילה ב-3.0. יה בייבי.

   יחד עם זאת, אני חייבת לנסות ולהעלות פה על כתב שבריר ממה שעלה בי במהלך העבודה על הפרק של קריסטבה. לא היה לי קל לכתוב עליה. קודם כל, משום שקריסטבה לא קלה לקריאה; היא מתחילה רעיון, מפרקת אותו, מפזרת את שבריריו בכל מיני מקומות לא צפויים ברחבי הספר שלה. היא נוזלית, מאלצת את הקורא לחפש אחר קרעי הרעיונות שלה, לחבר ביניהם בדבק נגרים, להתחקות אחר עקבותיהם, ואחר עקבותיו של הקורא עצמו... 

    ואכן, חוויה של חיפוש עברה עליי, חיפוש ששריתי בו לאורך כל השבוע הזה. החיפוש הזה התיש אותי כליל, עד שבסוף השבוע, אחרי ששלחתי את הפרקים למנחה שלי, התרוקנתי סופית מכוחות ונזרקתי על כורסת הסלון למשך יומיים.
   החיפוש הזה לא היה רק ניסיון התחקות אחר חוט המחשבה של קריסטבה. משהו בצורת הכתיבה שלה, בנושא שלה, שיקף לי במהלך הכתיבה עליה פחד שורשי בתוכי. שהרי, לפי קריסטבה, הכותב הוא זה המתחקה אחר הפוביה שלו. ואכן, הטקסט שלה שלח אותי לחיפוש אחר עקבות הפוביה שלי. וזו לא הייתה חוויה קלה: קצוות חוטים נרעדו והתדהדו להם במרחב הפנימי, שולחים אותותיהם לכל עבר. ובעקבותיהם הפחד עלה וצף אל מעל פני השטח. ואין דבר מפחיד יותר מאשר עמידה מול הפחד, פנים מול פנים. 

    אלא שמתוך המסע הזה נולד משהו אחר, יציב ואיתן. אני עדיין לא בטוחה באיזה חוט נגעתי שם, בבטן, בלב. אני רק יודעת שאיזה קשר הותר, או התחיל להתרופף מאחיזתו המכווצת.
    אין לי תשובות ברורות יותר מאלו שהעלתי כאן על כתב. כנראה שרק ימים יגידו את הפחד - והפיתרון - בשמו. כעת,  ישנם רק הנגיעה וקֶלף הנשל, המתחיל להיעלם.

ז'וליה קריסטבה/ "כוחות האימה: מסה על הבזות". הוצאת רסלינג, 2005 [1980].

יומן תזה 1.3.5 - על התוספתות והעריכה

מבוא

בימים אלה אני עומלת על סיומו של הפרק הרביעי. "רגע רגע, פרק רביעי?", אתם בטח שואלים, "איך היא הגיעה כל כך מהר לארבעה פרקים?". אז זהו, שטרם הגעתי. פשוט דילגתי בחינניות מעל משוכות פרקי התיאוריה.
  בכל מקרה, בשבועיים וחצי האחרונים אני כותבת את הפרק הזה, שהוא ניתוח של היצירה עליה כתבתי תשבוחות בפוסט הזה. יצא לי פרק ארוך. ארוך מאוד, והפוסט הזה יוקדש לאותם מאמרים בהם ניתקלתי במסע עריכת הפרק. ולסיום: כמה מילים על העריכה.

פרק ראשון: ובו יסופר על מאמר מעצבן במיוחד
והנה הגעתי למאמר מעניין, אך די מעצבן. אני מוצאת את עצמי קוראת חלקים ממנו שוב ושוב, מנסה לקשור בין פיסקאות שמביעות חצאי רעיונות, תוך דפדוף חוזר ונשנה קדימה ואחורה. כל כך מעצבן שיש מאמרים שכתובים ככה. למה אנשים חושבים שמאמרים צריכים להיות רק חצי ברורים? כדי שתהיה להם הילה של חשיבות? באמת שאפשר להביע את אותו הדבר באירגון קל ושלם יותר של הדברים. וכך אני יושבת מולו, קוראת ומגרדת בפדחתי תוך הרמת גבה, נעה בחוסר נוחות. "גיברת, מה את בעצם אומרת?" אני שואלת את הכותבת, "תהיי יותר ספציפית!".

    אחרי כמה קריאות של אותו משפט אני מבינה מה האישה הזו רוצה מהחיים שלי. הו אז אני מסכמת את דבריה - וקוטלת אותם. חה חה! 

פרק שני: ובו יסופר על מאמר נהדר ושלם

והנה דילגתי לי למאמר השני, שפשוט תענוג צרוף לעבוד איתו. למרות שחצי ממנו לא רלבנטי לנושא שלי, יש בו חלק אחד  שרלבנטי לי. והחלק הזה כתוב כל כך מדוייק וכל כך לעניין, שאני כוללת אותו במבוא הפרק, מתכתבת איתו, עושה ממנו מטעמים. אוי, תענוג. מה אפשר לומר על מאמר שיש בו הכל ובקצרה, בבהירות, בידענות, בהתלהבות ובקולחות? דן מירון, אתה כותב שיגעון.

פרק שלישי: ובו יסופר על"מסה על הבזות" של קריסטבה
ז'וליה קריסטבה, הוגת דעות צרפתיה, היא תופעה בפני עצמה. היא מעניינת, לא מובנת, שוב לא מובנת, עוד שלוש פעמים לא מובנת, צריכה להיקרא בליווי צמוד של מאמרים שנכתבו עליה, ואז, וואו, היא די מגניבה.
   גם היא, כמו חברתה מהפרק הראשון של פוסט זה, כותבת בפרגמנטים. אבל בניגוד לראשונה, שמקווה שיבינו אותה, לקריסטבה לא באמת איכפת אם היא מובנת או לא; היא מפזרת רמזים לאורך כל הספר, כותבת בפיסקאות שבורות, קוטעת את עצמה באמצע רעיון, מאזכרת את פרויד ואת לקאן על ימין ועל שמאל - אבל כמובן בלי הפניות ובלי ציון שמות... בקיצור, היא מתקשרת עם הקורא באופן לא תקשורתי בעליל.
    אבל אחרי שמתרגלים אליה מתחילים דווקא לחבב את התכונה הזו שלה. פשוט כי היא מאפשרת לקחת את הטקסט שלה, ולעשות איתו מה שבא; כי בסופו של דבר, הטקסט של קריסטבה הוא במידת מה טקסט ספרותי. מה שאומר, שאפשר לחבר בין המוטיבים השונים הפזורים בו, לפרק את הפיסקאות לגמרי, לאחות חלקי משפטים שלאו דווקא קשורים האחד לשני, ובקיצור - לפרש את הטקסט כראות עיניכם. וזו אחת מצורות הכתיבה היצירתיות שהאקדמיה מאפשרת.

סוף דבר

כמובן, לא על כל המאמרים שקראתי בעבור הפרק הזה הרחבתי בפוסט זה. כי, בסופו של דבר, יש גבול לכמה אפשר להתבחבש בהם. קראנו, התלוננו, הפנמנו, כתבנו - הלאה! 

  אבל, בעקבות המאמרים הנ"ל נוספו פרטים, נמחקו משפטים, שופצו, הוזזו והתבלבלו להן פיסקאות. אכן, אין ספק שנדרשת עבודת עריכה רבה, אחרי שפירקתי לפרק הרביעי שלי את הצורה.
   אני מוכרחה להודות, שאני כבר קצת עייפה מלעבוד עליו. כבר חרשתי אותו, פתחתי אותו ודשתי בו. הוא כבר נמצא אצלי בראש כשאני הולכת לישון, ואני כל הזמן חושבת על הוספה של עוד מקור, ועוד מקור, ועוד מקור... אבל מצד שני, העייפות הזו, המחשבה התמידית עליו, כל אלה אומרים שהפרק נמצא כבר בתהליכי סיום.
   כך, הפרק הזה נמצא כרגע במצב שדומה לאירגון איברים בגוף פתוח (איכס). עכשיו רק צריך לתפור את העור, להעיר את החולה ולשלוח אותו לדרכו שמח וטוב לב - כלומר לשלוח אותו אל המנחה שלי. וזה יקרה. אחרי שאערוך אותו שוב. ושוב. ואז עוד קצת.

יומן תזה 1.3.3. - על הקריאה

1. השבוע כתבתי והתקדמתי המון. אני שמחה ומודה על כך. דבריי התחילו להתעבות, לקבל צורה ומטרה וטעם. הטקסט על אודותיו אני כותבת כעת גבשושי, רצוי ובלתי רצוי, מאגד בתוכו את ההתחמקות מפני הגוף, את אי-קבלתו; הוא ריחני ומפוחד ועז ומעורבל בתוך עצמו. הגוף בו מדמם מתוך כורך, מתוך הנכחה עצמית הטבועה בו, כאילו חייו תלויים בכך. חוזקו של הגוף נוכח, ומודחק כאחת. סתירות פנימיות כה גדולות... ויחד עם זאת הטקסט כה מסודר ומאורגן, מלוטש עד כאב. כל מרווח נשימה בו נגוע בכאב ובחריקה של מחשבה בהירה וחדה. אני מתאפקת שלא לכתוב את כל דבריי על אודותיו, מחשש שאכלה כך מחצית מהתזה.

2. אני מקשיבה להנדל (מזמור תהילים 6), הטנור קורע את ליבי טיפין טיפין. נטלתי את "ספר האי-נחת" של פרננדו פסואה, אליו לאחרונה התחלתי להתייחס כמעין תנ"ך; פתחתיו בעמוד אקראי, עיניי נופלות על פיסקה אקראית לחלוטין, בתקווה שזו תספר לי דבר מה על חיי. וזו הפיסקה:

"אך מן הפעם ההיא שבה הרוע של ההזדמנות גרם לי לחשוב שאני אוהב, ולוודא באמת שאני אהוב, נותרתי, קודם כל, המום ומבולבל. כאילו זכיתי בפרס גדול במטבע שלא ניתן להמירו. לאחר מכן, כיוון שאיש אינו אנושי בלי להיות כזה - מעט מוחמא; ואולם, רגש זה, שעשוי להיראות טבעי ביותר, חלף במהירות. אחריו בא רגש שקשה להגדירו אך שבלטו בו בחוסר נוחיות רגשות היגיעה, ההשפלה והעייפות." (עמ' 280)

חריף מדי, הייתי אומרת. אני מנסה לחשוב על דרך לרכך את הכאב שהאקראיות הקרתה בדרכי. אולי אנסה לשנותה, לכתוב בה את עצמי:
"אך מן הפעם ההיא שבה הייתי אהוב ואוהב, וידאתי שבאמת אני אהוב. נותרתי, קודם כל, המום מגודל הרגש. כאילו זכיתי בפרס גדול במטבע שלא ניתן להמירו. אחזתי במטבע וחייכתי לעצמי. לאחר מכן, כיוון שאיש אינו אנושי בלי להיות כזה - הייתי מעט מוחמא. רגש זה חלף כשם שבא, בסופו של דבר. עדיין הייתי אוחז במטבע, מלפף זרועי סביב זיכרון התחושה, מעלה בזכרוני, באוב, שוב את הרגעים בהם זכיתי לחוש בה, בזכות האנשים שנקרו בדרכי. עייפות נקרתה בעיניי אך לא יגיעה. רק רגיעה. הנה."

אני מנסה שוב את פסואה, כמו פורעת סדרי קלפי טארוט מחדש. וזו הפיסקה החדשה:

"מחדרי שבקומה הרביעית מעל לאינסוף, באפשרות האינטימית של אחר-הצהריים המתרחש, החלון אל תחילת הכוכבים, חלומותי הולכים בהתאם לקצב מסוים, עם מרחק החשוף למסעות לארצות הבלתי מוכרות, או לארצות שמניחים את קיומן, או לאלו שהן פשוט בלתי אפשריות." (עמ' 115)
That's more like it.

3. כמה טוב לקרוא את חיינו כשם שאנו קוראים את הספרים שאנו אוהבים.

כמה קל יותר לקרוא את עצמינו, לאחר שהורגלנו לקרוא טקסטים לרוב.

כמה מפתיע, כשמתברר לנו שאל תוך הטקסט שזה עתה קראנו - כתבנו, למעשה, את עצמנו.

יומן תזה 1.3.1, והחיים האמיתיים.

יותר משבוע חלף מאז הפעם האחרונה שעידכנתי את היומנתזה, וטוב שכך! שכן ביותר מהשבוע הזה כתבתי היטב. נכנסתי לעומקו של עניין, ואפילו כמעט וסיימתי את חלקו הראשון של הפרק הראשון.

גם יצא לי לטייל קצת השבוע, לא רחוק מביתי הקט; בשבוע שעבר הייתי ברחובות, והחלטתי, במסגרת הצורך שלי לגוון במקומות הכתיבה, לקפוץ לכתוב בבפקולטה לחקלאות. מעבר לכך שהמקום עורר בי נוסטלגיה וגעגועים להר הצופים, כור מחצבתי (הפקולטה היא שלוחה של האונ' העברית), זה פשוט מקום מקסים! היא קטנה, מלאה בצמחייה ירוקה, שטופת שמש והאווירה בה ביתית וחמימה. ואפרופו האונ' העברית, אפילו החתולים שם מטופחים, צומי ונודניקים להחריד, בדיוק כמו בהר הצופים. :)

יחד עם זאת, את השבוע הזה אני מתחילה במעט עצב. כתבתי, אמנם, לפני כמה פוסטים, שאני במקום נהדר בחיים שלי; מעבר לכך שאני במקום נפלא מבחינת הקריירה והלימודים, אני לומדת המון, מכל אדם שאני נתקלת בו, על העולם, על עצמי. אבל האמת שבתחילת השבוע הזה אני מרגישה... השתוקקות למשהו שלא קיים בחיי כיום. עדיין. בזמן האחרון, הארוך, לא הייתה לי אהבה. לא פגשתי בה, או אולי פגשתי בה ולא הייתי מסוגלת לראות אותה. לאורך הזמן הזה הצורך בה המשיך להיות בי, לא התפוגג, אבל קצת נסגר. העדפתי להתמקד בדברים אחרים - קריירה, שירה, לימודים, כתיבת תזה...
כעת הצורך הזה נפתח בי שוב. אני חותמת את הרשומה הזו בקטע מתוך סיום האופרה "נישואי פיגארו" של מוצרט, קטע שמתחיל בדקה 3:25 ועד 5:50. המוזיקה הזו משקפת במדוייק את איך שאני מרגישה עכשיו.
שיהיה לכולם שבוע חורפי ומלא באהבה.

יומן תזה 1.2

שעת ערב. אני יושבת מול המחשב, חשק לכתוב זורם בקצות האצבעות. אני פותחת את קובץ הוורד עליו עבדתי היום, ונמלכת בדעתי; לא אכתוב עכשיו (כמעט 22:00). במקום זה החלטתי לכתוב פוסט חדש. לפחות לפרוק קצת חשק-כתיבה מהול בשאריות קפאין מהצהריים.

    אולי זו הנקודה לספר לקהל הקוראים שלי על מה לעזאזל אני כותבת את התזה. אז, אני כותבת על וסת. כן, וסת. ממהמ, המחזור הנשי. הדגל האדום. הדודה שבאה לביקור. איך הגעתי לנושא, אתם שואלים? שמעתי פעם, מזמן, על כך שבימים עברו, נשים שחיו ביחד, תחת כיפת השמים, היו מקבלות את הווסת שלהן ביחד, בסינכרון מושלם עם הירח. הסיפור הקטן הזה, שהדעות על נכונותו חלוקות, הקסים אותי. האחדות הזו בין אישה לאישה, בין האישה לירח, גוף עצום כל-כך, מרוחק ועדיין משפיע על גופים גדולי ממדים כמו אוקייאנוסים ועל גופן של נשים על כדור הארץ, הדהים אותי.

     הנושא הזה המשיך איתי הלאה. בשנה הראשונה לתואר השני חשבתי לכתוב עבודה על שירי ירח, שירים שפמיניסטיות/אקטיבסטיות וסת כתבו על ירח ועל וסת. בסוף לא כתבתי את העבודה הזו (במקום זה כתבתי על משוררת אחרת ונהדרת, לוסיל קליפטון, שגם פירסמתי פוסט עם כמה משיריה, וביניהם שירי אהבה לווסת שלה) אבל הנושא המשיך איתי. חשבתי לכתוב את התזה בהתחלה על צ'ארלס בוקובסקי (משורר הביבים האלים, השתיין, הרגשן ובעל רגעי חסד מזככים) אבל לא הייתי בטוחה בו. בעקבות הערה קטנה של אחת המרצות שלי ("!Yeah, but Bukowski hates women") ויתרתי על הנושא לחלוטין. במקום זה מצאתי את עצמי ממשיכה לחשוב על אותם שירי ירח, וכשדיברתי על הנושא עם אדם יקר הוא פשוט אמר, "אה! אז את רוצה לכתוב על וסת!". ומשם הכל התחיל. 

     אז הכתיבה מתקדמת לה. וככל שאני קוראת יותר בנושא, חופרת בו יותר, הקסם שלו רק הולך וגובר בעבורי. כמובן, תוך כדי עבודה עולים גילויים מגוחכים ומשעשעים: אתם בטח מכירים את המיתוס, שאם אישה בווסת נוגעת בפרח, הפרח ינבול. אז הנה עוד שלל אמונות מיושנות ומגוכחות: אם אישה בווסת עוסקת באריזת אוכל בקופסאות שימורים, האוכל יתקלקל. אם אישה בווסת רוצה לעשות סלסול פרמננטי (כשזה עוד היה באופנה), הסלסול לא ייתפס. והאהוב עליי עד כה: אם אישה בווסת תדרוך חלילה במפעל לזיקוק סוכר, הסוכר יהפוך לשחור(!).

    וכך, העבודה מתקדמת. אני איתה. ואני אוהבת כל רגע בכתיבה שלה. זו לא רק כתיבה מדעית, יבשה, אלא כתיבה שממלאת אותי בהשראה ובחיבור למשהו כל-כך פנימי וקדום, מעין חזרה למקורות. חזרה אל החיבור אל הגוף, חיבור שהתרבות המערבית ניתקה. העבודה הזו ממלאת אותי ברוגע ובשלווה, וזה פשוט כיף.

יומן תזה, 1.1

הכותרת של הפוסט הזה התחילה מ-1. זו לא טעות - הכותרות של כל שאר הרשומות הקודמות שונו, בתחילתן, ל-0. למה 0? כי הן היו טרום-תזה, זריעת בסיס. של תלונות, נכון. אבל משהו בתלונות האלו, בשטיחת התסכול הזה במילים, עזר. גם דחיפות של אנשים מסביבי עזרו. הבנתי שהגיע הזמן להתקדם. ולפיכך לקחתי את עצמי בידיים: הכנתי מסמך שלם שמפרט את היצירות שבחרתי, את הניתוח ההתחלתי, את יצירות משנה לאיזכור. כתבתי את שאלת המחקר שהגעתי אליה עם תתי-פרקים, ופירוט של כל תתי-השאלות שאני רוצה לענות עליהן בתזה. 

   אתמול נפגשתי עם מנחתי הנפלאה, וכרגיל, הפגישה הייתה כיפית, יצירתית, מקדמת ומדרבנת. יש לי מזל גדול. אדיר. פשוט זכות לעבוד איתה. בעבודה איתה יש כל כך הרבה יצירתיות, חופש מחשבה, ידע וחוכמה רבים והרבה הרבה טוב. היא מדהימה.   
  אני מוקפת באנשים טובי לב, חכמים ומוכשרים. פשוט אנשים מדהימים. ואני מלאת תודה על כך. אני במקום טוב בחיי. אני עושה את כל מה שאני אוהבת. הגעתי לעבודה שבה אני באמת מרגישה שהיא המקום בו אני אמורה להיות. אני כותבת על נושא שמעניין ומפתח אותי, לא רק אינטלקטואלית אלא גם רגשית. אני שרה ומפתחת את הקול שלי, וגם לוקחת חלק במקהלה מדהימה שאני אוהבת. יש לי משפחה נהדרת ותומכת. אני ברת מזל.

וכך, מתוך כל זה, התחלתי לכתוב אתמול את התזה שלי.