יומן תזה 0.4

יום של פעילות מרובה עבר עליי. יום טוב. מאוד.

התחלתי את הבוקר עם שתי כוסות קפה, אחת אחרי השנייה. אחרי שהרעד הקל בידיי נרגע, יצאתי החוצה, אל היום הספק סגרירי ספק שמשי בצד הזה של ישראל, הסתובבתי קצת בקניון ובסופו של דבר הגעתי אל מחוז חפצי - סופר מארקט קטן לממכר דברים רוסיים למהדרין. ניגשתי אל ארגז לחמי השיפון ובחרתי לי שני לחמים (בורודיינסקי, אם אתם שואלים) טריים וריחניים. אוח, איך שהריח שלהם מעורר את הגנים הרוסיים-המעט-אוקראינים שלי... בקיצור, שילמתי ויצאתי את החנות בחזרה אל הרחוב הסואן, שכבר התחיל להיות שמשי יותר מאפרפר. חזרתי אל ביתי. סידרתי את המדיח. ניקיתי קצת את המטבח. אכלתי ארוחת צהריים. אחרי הצהריים יצאתי שוב לקניות לקראת שבת. חיכיתי בסופר עד עבור הגשם. חזרתי הבייתה. פצחתי באפיית עוגת בננה. אני יודעת, אני יודעת, אפיתי גם אתמול. אבל ריבועי השוקולד הממזריים האלה נגמרו מהר, וחוצמזה, זה פאקינג לחם בננה! ואוי, אלוהים, איזה ריח משכר יש לעוגה הזו... *ריר*

     ולפתע, בזמן שהעוגה נאפתה בחמימות, התחלתי להרגיש את מפלס האנרגיה שלי עולה. עולה מאוד. התלבטתי עם עצמי אם ללכת לחדר הכושר, להוציא את האנרגיה הזו שהצטברה? ואז, פתאום, זה קרה: פתאום המוח שלי התחיל לעבוד בגלי פולסים מהירים. או מיי גוד, זה חזר. מייד ידעתי - אני לא הולכת לשום חדרכושר, שום הליכה. אני הולכת לשבת, עכשיו, לקרוא סיפור חדש, לנתח אותו, ולעבוד. וכך עשיתי. מייד אחר-כך שיפצתי מסמך סיכום ביניים, של יצירות לניתוח, שאלות שאני צריכה לענות עליהן בתזה. וכך, על רקע ריח העוגה שהחל להתפשט ברחבי הבית, הרגשתי את האומץ ואת הכושר חוזרים אליי. Mama's Back.

יומן תזה 0.3.2

התכוונתי לכתוב היום. באמת. אבל במקום זה עשיתי כהרגלי - כתבתי מערכי שיעור, שרתי, אפיתי בראוניז כדי להשביע את קרייבינג השוקולד שמפעם בי בימים האחרונים (הבראוניז על טהרת הקמח המלא והקקאו, נטול חמאה. אה כן, וקצת ברנדי.). ישבתי וכתבתי את תמצית חוקי ה-MLA וכשהגיע הזמן נמנמתי עם "How I met your Mother" וקינחתי בכוס תה. הייתי עייפה. יצאתי לטייל. עשיתי כושר בגרון (כלומר, שרתי). הייתי עייפה. אני עדיין עייפה. חשבתי כל היום על לשבת על התזה ולהתחיל אותה, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי. 

     אבל יחד עם זאת, התקדמות מורגשת באוויר - היום, בניגוד לשבועות האחרונים, ממש ישבתי בבית וחשבתי על להתיישב ולכתוב או לקרוא! בע, אני עייפה. אני עייפה מלחשוב על זה, מלנסות להביא את עצמי לזה. אני עייפה מלכתוב על זה (סימן לזה שלא הייתי צריכה לכתוב את הפוסט? נה). אני מפחדת. אני חושבת שיש לי חרדות ביצוע מהתזה הזו. כמובן, אני הכנסתי את עצמי אליהן, אבל הן נוגעות עכשיו לא רק לכתיבה, אלא גם לחשיבה על התזה ואפילו על הקריאה לתזה. בעעעעעעע.

    וזה לא שאני לא מכירה את חרדות הביצוע/כתיבה האלו. אני מכירה אותן כבר משנה א'. אני בטוחה שלכל סטודנט יש את זה. הפחד הזה מלגשת אל החומר, הפחד מהדף הלבן, מהביקורת, מהאצבעות שעלולות להקליד (לכתוב?) שטויות במיץ עגבניות. אני יודעת שזה משהו שאמור להיות חלק מתהליך הכתיבה, של הכניסה בחזרה אל החומר אחרי זמן מה של מנוחה, אבל קשה לצאת מהמעגל הזה... אולי בגלל זה, למרות עייפות הדישה בעניין, אני כותבת עליו עכשיו. זה עוד קצת עיכול של הפחד, עוד קצת עיבוד שלו. ונראה לי, שאני מרגישה קצת יותר טוב.

יומן תזה 0.3.1

אני יושבת כאן, בחדרי, ליד שולחני העמוס ספרים מכל טוב, ולא בטוחה מה לכתוב. אני אמנם כותבת שורות אלו, נותנת לאצבעותיי את הדרור אליו הן שואפות, בהיותי גראפומאנית עם תעודות. קר לי באצבעות וקר לי בכפות הרגליים, ואני שוקלת לסגור את החלון, ממנו נשקף חצי נוף עירוני טיפוסי, אבל אני מחליטה שלא לעשות את זה. עצלות.

    עצלות, אני קוראת לזה בפולניות מדוברת, אבל בעצם זו כנראה תקופה כזו. מאז הפוסט האחרון, בו דיווחתי בהתרגשות על פריצת הדרך, מצאתי את עצמי מדשדשת במקום. שאלת המחקר שהתהוותה בי מילאה אותי בשמחה, עד כדי כך שפחדתי מלהתקרב אל החומרים התיאורטיים, פחדתי לגעת במקלדת לצורך תזה. במקום כתיבה שקעתי בשבועיים האחרונים בקריאה של חומר ספרותי נוסף, התעסקתי בפעילויות קונקרטיות (לכתוב מערכי שיעור, לחטוף וירוס, להחלים, לחטוף עוד וירוס, לשיר בין שתי הפאזות של הגרון הבצקתי-קלות, לקרוא, לראות טלוויזיה) וקיטרתי על זה שאני לא נוגעת בתזה שלי כבר שבועיים. בקיצור, נכנסתי למשברון תזה.

    יחד עם זאת, השבועיים האחרונים היו בשבילי סוג של תרפיה. שרתי, נחתי הרבה, שתיתי הרבה מרק עוף, התפנקתי בבית, ביקרתי באוניברסיטה אחרת (כי צריך גם לגוון) וגם יצאתי לחופשה מקהלתית וכיפית בטירוף בסוף השבוע, שבמהלכה ישנתי מעט - ובתמורה זכיתי למצבי כפית רבים ומבורכים. כן, אלה היו שבועיים כיפים וממש לא משעממים!

    הדבר המעניין הוא, שבמהלכם לא שמתי את מירב לבי לעובדה, שאני נמצאת בעיצומו של משברון, aka חוסר בכתיבת התזה. רק היום, כשהרשיתי לעצמי לדבר על זה עם כמה חברים שפגשתי בקמפוס, רק אז הודיתי בבעייה. והודאה בבעייה היא הצעד הראשון לטיפולה. 

    לא שזו כזו בעייה - אני חושבת. שהרי, אנשים יודעי דבר מספרים שמשברי תזה הם דבר שבשגרה. במחשבה שנייה, אולי כדאי להפסיק להמשיג (--> אה! כתבתי מילה אקדמית! זה חוזר!) את התהליכים האלה במונחים שכאלה, שנושאים בחובם איזו אווירה שלילית. אולי כדאי פשוט לקבל את התהליך, לחבק אותו, ולהמשיך לקטר. בעיקר להמשיך לקטר. בסופו של דבר, אני מאמינה, הקיטורים יובילו לכתיבה. 

ועכשיו, הגיע הזמן להתחיל לעבוד.

יומן תזה 0.2

השבח לאל בורא מערכי עבודה ושאלות מחקר!

היום אלות המוזה הייטיבו עמי והעניקו לי סוף סוף את ההארה המיוחלת, שהדירה שינה מעיניי במשך כל השבועות האחרונים! המוזה נחתה עליי בהפתעה גמורה, אל מול השמש הנחבאת ונגלית מתוך העננים הגדולים, הנשקפים מחלון הספרייה השטופה באור פלורסנט בוהק ושלגי. היא יצאה כקרן אור מתוך העננים, האירה אותי באור יקרות רענן והולידה במוחי את שאלת המחקר, שהתגבשה ולבשה צורה בתוך דקות מעטות. ולפיכך, הנה אני ניצבת כאן לפניכם, מלאת הודייה לאלות המוזה המבורכות, מוצפת באור השחרור המחשבתי המיוחל. הנני - בעלתה הגאה של שאלת מחקר מבורכה!

אהמ, ועכשיו בפחות דרמה...

אז האמת היא, שהיום באמת הגעתי אל שאלת המחקר המיוחלת, אבל פשוט כי החלטתי שהיום אני אגיע לשאלת המחקר המיוחלת. אחרי יומיים של טיפוס על אוורסט מחשבתי, שיטוט ברחבי הקמפוס וישיבות חשובות ביותר (עם חברים, בקפיטריות השונות), אכן התיישבתי בספרייה הלימודית תחת אור ניאון פלורסנט יציב למדי, ללא כל התבוננות אל הנוף הדי יפה שנשקף מהחלון. ישבתי, פתחתי את אחד הספרים שסחבתי איתי והבנתי מה לעזאזל אני רוצה לכתוב בתזה הזו שלי, שכה התלוננתי עליה כל הבוקר וכל צהרי אתמול. ואז האסימון נפל וההחלטה התגבשה. כנראה שתלונות על התזה (או באנגלית צחה: bitching about the thesis) וגם חזרה להתמכרות לקפה הם דבר מבורך בעבור אותה שאלת מחקר חמקמקה.

ובכל מקרה, עכשיו כשהגעתי אל שאלת המחקר מגיעה לי הפסקה. יצאתי את שולחני והתיישבתי ליד מחשב. בכל זאת, התאמצתי. עכשיו מגיעה לי שעת פייסבוק.

יומן תזה, 0.1

כהרגלי בכל בוקר בשבועות האחרונים, קמתי מוקדם, הכנתי לי כוס קקאו חם (אני מנסה להיגמל מקפה), התעטפתי בשמיכת פליז אדומה והתיישבתי לראות סרטים מצויירים. אין כמו סרטים מצויירים כדי להפיג קצת את הלם הקימה, לאפשר לך להחליק בלי מהמורות אל היום המתהווה. סיימתי את הקקאו, כיביתי את הטלוויזיה (הסדרות הטובות נגמרו) ואכלתי ארוחת בוקר. הורדתי את השמיכה וסידרתי את המדיח. הסתובבתי קצת בבית והחלטתי להקדים את הגיחה לאוניברסיטה מהצהריים לבוקר. כבר מזמן לא הייתי באוניברסיטה; העבודה בערבים, בה עבדתי בחודשים האחרונים, קיצרה את יום הלימודים העצמאי שלי בהרבה, משאירה לי שעות קצובות של כתיבה (ולא שלא נהניתי באותה עבודה - ההיפך. בימים האחרונים, מעט ימים אחרי התפטרותי בשל נסיבות משמחות מאוד, אני מרגישה איך משהו חסר לי בערבים, מעין חלל ריק שנפער בזמן, שקורא לי למלא אותו מחדש.).

    נסעתי לאוניברסיטה. הגעתי לאוניברסיטה. נכנסתי לספריית חברה. טיילתי במסדרונות הספרייה המשתפצת (שבקצב הזה נראה שתשתפץ לעד). צילמתי דברים טכניים והכרחיים. כלומר, מצאתי את הספר ואחר-כך יצאתי למסע חיפוש אחר מכונת צילום פנוייה/עובדת במלואה. צילמתי את הספר. פניתי לכיוון ספריית סוראסקי.

     נכנסתי לספריית סוראסקי. מצאתי את הספרים שחיפשתי. לקחתי אותם לפינה שקטה. ישבתי מול הספרים. קראתי תזה סבירה. ניסיתי לקרוא את הספרים. הורדתי את המשקפיים. קיפלתי את הידיים על השולחן, אפקית. הנחתי את הראש על הידיים. נמנמתי כ-20 דקות. התעוררתי. החלטתי ללכת לקיפטרייה להתרענן. קניתי קפה נטול (גמילה מקפה כבר הזכרתי?). ישבתי כמו זומבי ושתיתי אותו. קניתי סנדוויץ' לבנה. חזרתי לספרייה. התיישבתי ליד המחשב להדפיס את הטיוטה שכתבתי עד כה. כתבתי את היומן תזה הזה.

דברי סיכום: יכול להיות שהחלק התיאורטי שמול כתיבתו אני ניצבת נותן אותותיו. יכול להיות שההחלקה אל תוך הכתיבה מחדש תיקח עוד כמה ימים. יכול להיות שלא קיבלתי מספיק שמש בימים הגשומים האחרונים ויכול להיות שאני צריכה לאכול טיפה יותר שוקולד. דבר אחד בטוח - כרגע, אני מייחלת לכך שהתזה שלי תכתוב את עצמה.