תפילת השקט

הימים האחרונים היו ימי מלחמה עגומה, צמאת דם ומלאת הרס. הבוקר פתחתי את החדשות, והמילים "יום 21" ניצבו לפניי, בוהות מולי. או שמא אני בהיתי בהן בתמיהה אין קץ. 

כמה ימים לאחר תחילת המלחמה הזו כבר לא יכולתי לשאת את החדשות שמשודרות ברצף, לקרוא אותן, לשמוע אותן. הן הסתובבו מסביבי וכל שרציתי היה לכבות את הטלוויזיה, להשתיק את הרדיו ולמחוק את תמונות החיילים מהעיתונים. 

את חזרות המקהלה העברנו במקלט בשכונה קסומה בדרום רחובות, טילים מתפוצצים מעלינו וסירנות נשמעות מבעד לשירה הצלולה, שקצת ניחמה בימים הטרופים האלה. אנשים מהשכונה, שטיילו בחוץ, היו ממהרים להיכנס מן החוץ אל המקלט בשעת אזעקה, מקשיבים תוך כך לשירה שנפלה בחלקם.

העייפות הייתה אחת מידידותיי הטובות בשבועות האחרונים, משום שעייפות היא דרך מצויינת להתמודד עם המצב הזה. שכן הדריכות גורעת כוח וריכוז, וכל שנותר הוא לחשוק באיזה נמנום שיתמשך לאורך כל היום, פשוט כי אי אפשר להחזיק יותר את המתח, ואת האזעקות, ואת קולות ההפצצה. 

ובאחד מימי המלחמה נסעתי לעיר מעט דרומית. באותו הבוקר עבר בי לפתע געגוע לחגי תשרי, לאפלולית הנעימה של הסתיו, לרוחות שמתחילות להתקרר וללטף על הלחיים... כמיהה למשהו קריר, מפוכח ושלו.

בנסיעה חזרה צפונה עליתי על אוטובוס. מהחלון נשקפו עצים, ועליהם תלויים עשרות, עשרות, רימונים. מלאי גרגרים והבטחה של סתיו ושקט ותקווה...

דקות מעטות אחר כך האוטובוס עצר - אזעקה. כולנו ירדנו מהאוטובוס, רצנו לגרם מדרגות בבית כנסת, הצטופפנו תחת איזה גג פלסטיק. הלב הלם בכוח. באוטובוס חבקתי את רגליי, מנסה להתנחם. המילים נאלמו. אותו הבוקר מנו את שמם של ההרוגים, הראשונים שנפלו בעזה, ושדרן הרדיו הכתיר את המשפחה שהתראיינה כ"משפחה שכולה - משום שזה מה שתנשאו איתכם כעת, מעתה ועד עולם.".

הרימונים ממשיכים להיתלות על העץ, נאחזים בו בענפיו, מבשילים לקראת ראש השנה.

וכעת הפסקת אש מתחילה להסתמן, ואלוהים - רק שתהיה כבר הרגיעה המיוחלת, רק שיפסיקו ההפצצות, והמתח, והכובד שעמד באוויר כל הימים האלה, והרחובות הריקים, והפחד, והתסכול. שהשקט יחזור כבר למחוזותינו - אמן.

חזרה לכתיבה - ניעור אבק

הן כמעט משנה עברה מאז סיום כתיבת התזה, ומעט פחות משנה עברה מאז חתמתי את הבלוג. כדרכה של שנה שעוברת, דברים מתפתחים ומשתנים באיטיות, בהתמדה. 

גם מבחינת האקדמיה דברים מתחילים להתחיל: אני נמצאת במרחב המוגן (כיאה למלחמה שמשתוללת לה בחוץ כעת) שבין סיום התזה לבין תחילתו של מסע הדוקטורט. טרם נרשמתי, אך גל החשיבה החדש מבשיל לאיטו.

אך לאן פני הבלוג מועדות? איני בטוחה. כל שאני יודעת הוא שהמחשבות מעקצצות באצבעותיי: מילים נזרמות בתוכי, וכך גם חוזרים לתפוס את מקומם המרענן והטוב ציורים וצילומים, שזנחתי ברבות השנים. 

בינתיים, ישבתי עם חבר טוב וחשבנו על שמות בלוגים אחרים, נקראתי אלי ספינת הבלוג על ידי קוראת שנגעה לליבי, ובקיצור - איני יודעת אם לפתוח בלוג חדש או להמשיך את הבלוג הנוכחי; משום שאני קשורה אל הבלוג הזה, כאן, אל התמונה שבראשו (מתוך סרט של אנדי וורהול, אגב), אל מה שעברתי בו, אל המילים, אל המוזיקה שבו... אך אני לא בטוחה שזהו המקום הנכון להמשיך בו. אך בינתיים, אמשיך לכתוב. עד שאבשיל למעבר; ואולי בכלל לא אעבור. אולי אשאר כאן, תחת תמונת הנשיקה האפרורית, שמלאה גם בשמחה.

ובינתיים מלחמה משתוללת לה בחוץ. אני מודה, הפחד אחז בי באחיזה מכאיבה ביותר בימים האחרונים, מאז תחילתה. אני מפוחדת ועצובה על השבר הזה, שקם ועולה שוב ושוב, על הסבל העצום של שני הצדדים ועל התקווה לגישור שאינה מתממשת. וכל שנותר לי הוא לקוות ולייחל לשקט ורגיעה, לשלום ולשלווה, שיגיעו מהר וישארו. שפשוט ישארו.

אני משאירה כאן צלילים שקצת עזרו לי לעבור את הימים האחרונים. שני אלבומים ששמחה בצידם, שיש בהם עוֹצֶם של תקווה.

אילנה

 סיימון וגרפונקל בצלילי קסם שלווים

דאוויד אלן עם הטאבלות הנהדרות והאופטימיות שלו

יומן תזה 4.1. - סרז', ג'ירפות, סיד (ואסלה פמיניסטית)

השבוע, אחרי הקונצרט המעולה שמקהלתי הופיעה בו בפסטיבל אבו-גוש, ואחרי הגשת הפרק המיוחלת, הגעתי סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה. כעת, בציפייה ובהיערכות לתחילת הלימודים הממשמשת ובאה, אני ניגשת לאט לאט לכתיבת הפרק האחרון של התזה. הכתיבה תחל בעוד מספר שבועות בשל אותה היערכות, אבל שלדו של הפרק - שהוא פרק תיאורטי - כבר עומד פחות או יותר על תילו. עכשיו יש להלביש על השלד את כל שקראתי בשנה האחרונה, ואת התיאוריות שפיזרתי ברחבי הפרקים. אנחת רווחה והשלמה נפלטת מפי. אפשר לסיים. אפשר לסיים. 

   ובינתיים, עד שאגיע לכתיבת הפרק, בפוסטים הקרובים אלעיט אתכם, קוראיי היקרים, במעט מהמוזיקה שאני שומעת ונשמעת בי בימים האחרונים, וגם בטקסטים טעימים. שיהיה בהנאה.

(הערה: אם הלינקים של היוטיוב מתעקשים לעבוד רק שם, הלינקים הישירים מצורפים לכל שיר לנוחיותכם.)

***

אווירת לילה בורדלית, באסים מעושנים, גיטרות שמנגנות ממש על הקצה, פורטה, פיאנו, לאט, מהר, און-ביט, אוף-ביט; הדיבור הרך-חרוך הסיגריות של סרז', כמעט בלחישה; אני נתלית ב-"merde" שמגיח לו אי-שם בשיר הראשון, נוסעת עם סרז' אל תוך הלילה

http://www.youtube.com/watch?v=Rwk1MX9wbag

***

קירות חדר השירותים של פאב ה"קורדורוי" שבתל-אביב מעוטרים בתמונות כוכבי רוק, כמו ג'ון קייל בשיער ורוד (ובתמונה אחרת - ירוק) ועוד כוכבים שזכרוני בוגד בי מלנקוב. האסלה בחדר השירותים הזה היא אסלה פמיניסטית: מרימים אותה (כי לא נעים לשבת לפעמים) והיא, בתגובה חתרנית, מסרבת לפעולה ויורדת בחזרה. 

   ובפאב עצמו מנגנים סיד בארט: נסיך האופל של הרוק; הכוכב שטבע ביצירתו טרם זמנו; האיש שניצוצות הגאונות שלו נמצאים בכל תו שהוא שר - ובקיטונות (הוא גם חתיך).

***

נתקלתי לפני זמן מה בכתבה הזו בבלוג "סיפור-כיסוי" הנהדר, וזה החזיר אותי לתקופה בה חרשתי על האלבום הראשון של הגי'רפות: אלבום שהוא כאילו חסר ליטוש אבל למעשה מבריק ממחשבה, ממוזיקה נהדרת וממילים לא צפויות בעליל, שהן למעשה גאונות צרופה. 

  אחד השירים האהובים עליי באלבום הזה הוא "פתח חלון". למה השיר עושה לי את זה? כנראה בגלל האקורדים המגניבים, הזרימה המוזיקאלית מבארוק-->מקצביות רוקנרולית/פולקית--->סיום באווירת קסטנייטות, ומעל הכל - המילים, שכמו בכל האלבום הזה מספרות סיפור במשחקיות ובשירה. בשירה.

וככה על הדרך, אם בג'ירפות ובמילותיהן עסקינן, הנה קטע מתוך ספרו של הפרונטמן המולטי-ורבאלי שלהם, מיסטר גלעד כהנא. זהו קטע קצר מאוד, שלם, שלקוח מתוך ספרו הראשון של כהנא תכנון להתאוששות מאסון (2003, עמ' 56):

ינשופתילבניינלבן

"הינשוף שאתה רואה עומד על התיל? שים לב שהדבר היחיד שנותן את האשליה שהוא רגיל זה המבנה שלו. אתה רואה? יש לו שלושה ראשים, כל אחד בעל תנועה עצמאית. בזווית אחת הוא תמיד נראה רגיל. ראש אחד. אבל תסתכל רגע מכל הזוויות. והתיל? אתה חושב שהוא לא חלק מהתיל? התיל מתחבר לבניין הלבן. הבניין הלבן, הוא חי. הוא זז. ועוד רגע הוא יתקוף."

  הצמח המטפס הפסיק לדבר. הוא טיפס על החומה.

  "הנה, אני רואה," אמר, "יש תעלת מים סביב הבית, רק היא אינה חלק ממנו. כאשר הוא יתקוף כנס למים."

   הינשופתילבניינלבן שילח זרועות ארוכות, נמתחות לאחוז בי. נכנסתי למים.

יומן תזה 4.0. - הגשת פרק: היום שאחרי

הללויה, פרייז דה לורד, או מיי דיר גוד, 

עברתי 

סוף סוף 

פרק.
זו הייתה משימה ארוכה, עם הרבה מחיקות, שינויים, עצירות למחשבה (הרבה עצירות למחשבה), מעברי מצבים מחשבתיים, חרישה, החרשה והרבה הרבה קפה. אבל אתמול, אחרי שהמיץ כבר יצא לי, שלחתי את הפרק. ההקלה שהרגשתי ושאני עדיין מרגישה אחרי הפעולה הקטנה הזו, של הלחיצה הקטנה על ה-send, לא תסולא בפז.

    אבל תחושת האופוריה שליוותה אותי מרגע השליחה ועד היום בבוקר החלה להיסדק במהלך היום. לצד הרבה סרטים שצרכתי מהבוקר (כמו American Splendor שאני יכולה לראות אלף פעם, As Good as it Gets ובערב - Something's Gotta Give! יאמי!) והתרסקות על הספה בסלון, אני לא באמת נחה: לאט לאט, מבעד לחרכיה של אופוריית השליחה, התחילו להתגנב להן מחשבות נגועות בפרפקציוניזם בתיבול של "עתידי לאן". להלן הלקט: מה יקרה אם אקבל הערות רעות? ("לא," אני מרגיעה את עצמי - "זה לא הולך לקרות. הרי עבדתי על הפרק הזה כמה וכמה חודשים!"); ומה אם בכל זאת אקבל הערות רעות? ("אז אתקן אותן," אני משיבה); ומה אם הפרק לא מספיק מעמיק מבחינה תיאורטית? אולי הייתי צריכה להשקיע יותר? ("אבל השקעתי כל כך הרבה, כמה אפשר? אין גבול לטוב!"); אוקיי, בסדר. ומתי אתחיל את הפרק הבא? ("אלוהים, קצת חופש ממחשבות תזה רודפניות אפשר?!")     ("אהמ..." אני משיבה בשנית, "מחר....").
    הדיאלוג הפנימי הזה מתנהל בי כבר כל היום, מעייף, מתיש, טוחן את השכל. אין לי מושג אם הוא מוּכּר לשאר כותבי התזות באשר הם, אבל אני מעדיפה באמת להניח שאני לא יוצאת דופן מדי... פשוט התרגלתי כל כך לתחושת האשמה שבאי-העבודה על התזה; התרגלתי כל כך להרגיש אותה בכל שעה שאני לא עובדת או חושבת על התזה, בכל שעה שאני נחה או רואה טלוויזיה בבית, או עושה הליכה, או לא יודעת מה. הכל הפך לתזה. כמובן, אני חיה - אני רואה אנשים וחברים, יוצאת, מבלה, כותבת, שרה, אבל היא תמיד תמיד שם. אני מדברת עליה, חושבת עליה, מנתחת את המהלך הבא שלה בכל רגע נתון - גם כשאני לא חושבת עליה באופן מודע. התזה השתלטה לי על החיים, ואני נתתי לה להשתלט. אני באמת אוהבת את מה שאני עושה, את מה שאני כותבת, אבל אני צריכה חופש וצריכה לסיים כבר.

ובכל מקרה, בינתיים, היום, לצד המחשבות האלו, אני מנצלת את החופש לנשום אוויר סתווי ומהביל (ראיתם את מזג האוויר המוזר הזה?!); וגם מתכוננת לקונצרט הקרוב של מקהלתי האהובה: קונצרט גדוש בארוק ובאך (כולם מוזמנים, יהיה נהדר!). בערב, לאור שקיעה מוקדמת וכחולה, אצא להליכה ואאוורר קצת את הראש. ואתם יודעים מה? גם אם מחשבות תזה יתגנבו להן מבעד לחרכי-סדקי האופוריה (שטוב שהיא נסדקת), אתן להן להיות. 

ועד שאחזור עם ענייני התזה, הנה קצת תרבות מפה ומשם. 

*

אתמול, אחרי ששלחתי את הפרק, הנחתי במערכת את Songs for Drella של ג'ון קייל ולו ריד. אלבום המחווה הזה לאנדי וורהול (Cinderella + Dracula) כן ומלא עוצמה דווקא משום שהוא מינימליסטי: רק פסנתר, גיטרה, ויולה וגילול קורותיו של אנדי: האיש הצבעוני, הפטרון המגלה, האמן. הנה שיר הפתיחה של האלבום הנהדר הזה:

**

קטעון זֶן מתוך Franny and Zooey של סאלינג'ר:

Zui-Gan called out to himself every day, "Master."

Then he answered himself, "Yes, sir."

And then he added, "Become sober."

Again he answered, "Yes, sir."

"And after that," he continued, "do not be deceived by others."

"Yes, sir; yes, sir," he replied.                  -Mu-Mon-Kwan.

(Salinger, 1962, p. 178) <---- זה חזק ממני

***

טוב, לא יכולתי להתאפק: קצת על American Splendor הסרט!

הסרט (שיצא ב-2003) מבוסס על חייו של הארווי פיקאר,פקיד בארכיון בית חולים, שב-'76 החל לפרסם קומיקס המבוסס על חייו. לא איש שמח במיוחד, אבל מעניין מאוד - בהחלט. אני מודה ומתוודה - לא קראתי את הקומיקס כל כך; פשוט משום שאני קצת מפחדת ממה שאגלה בו - לצד קרני אור אני מפחדת למצוא בו אפרוריות, שיעמום ובדידות. בגלל זה אני מעדיפה להישאר עם הסרט, פשוט משום שהוא מתצמת את חייו של פיקאר, ומעלה חיוך על שפתיי; ופול ג'יאמטי משחק אותו בחינניות של ממש.
   ממש בקטנה על הקומיקס: באחת הסצינות בסרט הארווי טוען בפני חברו המאייר המוכשר רוברט קראמב (שבסופו של דבר הפך למאייר הראשון של הקומיקס של פיקאר), שיש ספרי קומיקס על חיות וקומיקס על גיבורי על, אבל אין קומיקס על החיים כמו שהם. הוא מחליט לכתוב קומיקס על הרגעים הקטנים של החיים, על חייו שלו, ובכך שובר את מוסכמות הז'אנר - הוא מבצע הכפלה לחייו, מעביר אותם לקומיקס, מתמצת אותם תוך כך לרגעים המשמעותיים שלו, גם אם הם נראים על פניו שוליים וקטנים. המחשבות שלנו ותפיסת עולמינו, בסופו של דבר, נוכחות ונחשפות בדיוק במקומות שנראים שוליים: כמו למשל בתור לקופה בסופר. ועוד דבר: פיקאר לא מאייר את הקומיקס, אלא רק כותב אותו. לאורך השנים המאיירים התחלפו, ורק פיקאר נשאר. אני חושבת, שזה לא דבר נפוץ בעולם הקומיקס...
   הסרט עצמו מעניין, משום שבדיוק כמו הקומיקס הוא שובר את המוסכמות: למרות שזה סרט שנעשה "על", פיקאר האמיתי מופיע בתחילת הסרט, מציג אותו, לצד ג'יאמטי המשחק את פיקאר עצמו. זו מעין הכפלה להכפלה שפיקאר מבצע לעצמו בקומיקס. בהמשך פיקאר עצמו מצולם כשהוא מקליט את ה-voice over שלו לסרט, ובסוף ההקלטה הקצרה שואל בחיוך את הבמאים, "זה היה בסדר?". אחר כך הוא ודמות נוספת מחייו, טובי, מדברים על ממתקי עדשים, שבדיוק נראו בסצינה ביקום המקביל שהוא הסרט. במשך השיחה הזו, בין שני האנשים האמיתיים, מתיישבים מאחוריהם פול ג'יאמטי וג'ושוע פרידנלנדר (שמשחק את טובי). המציאות שבקומיקס של פיקאר מוכפלת בסרט, ונשברת שוב ושוב במהלכו. כמה יצירתיות ואומץ צריך כדי ליצור סרט כזה. וכמה חינניות ואופטימיות יש ביצירה הזו!

****

אני מקווה שעל כולכם עבר יום כיפור קל ומשמעותי, ועד הפוסט הבא: הרבה יצירה, הרבה סתיו, הרבה סוכות והרבה רימונים.

צ'יריוס!

אני

יומן תזה 3.6. - Mixed Bliss

הנה אני, אחרי פגישה מדהימה מדהימה (ושוב מדהימה) עם המנחה הנהדרת שלי. כמה יצירתיות מתאפשרת לי בהנחייתה! כמה שהתזה הזו הולכת להיות יצירה של ממש! רעיונות על רעיונות נכתבים בימים אלה במהירות מסחררת, וגלגלי המוח שלי התחילו לעבוד בשנית, לכיוונים שלא חשבתי עליהם עד אז. כמה נהדר!!! עוד על כך בהמשך, ככל שאמשיך להתקדם עם הפרק. 

  וגם, הו, כנראה שאני מתחילה את הדוקטורט בשנה הבאה :) מה שממלא אותי, לראשונה, באושר גדול. קצת חששתי מההתחייבות הזו לארבע (ארבע?) שנים, ואולי גם חששתי משם התואר הזה: "דוקטורנטית". אבל עכשיו - אני לא יכולה לחכות. זה לא יהיה דוקטורט ספרותי בלבד: זה יהיה דוקטורט שיכיל אמנות, קולנוע, ספרות ואולי גם שירה ומוזיקה. הוא פשוט יהיה הכל מהכל, ואני מתרגשת לחשוב על זה, ומתרגשת לקראת ההתחלה שלו והעבודה עליו, לקראת היצירה הזו. 

  בקיצור, הרבה התרגשות מלווה אותי בימים האחרונים, והרבה חברה טובה. לא הכל ורוד, בואו נאמר זאת כך. אבל לא ארחיב על העניין מעל דפים אלה. אני מניחה שרק אתקשר זאת, כהרגלי, במוזיקה. 

סוף שבוע נפלא, חמים ועוטף לכולם!

יומן תזה 3.5. - והפעם, לא יומן תזה בכלל

אז! מאירועי החודש האחרון והארוך בו לא כתבתי את הבלוג...
הממ, למה לא כתבתי בבלוג, באמת?
אני מניחה שהתשובה טמונה בעובדה, שהיו לי מיליון דברים לסדר, לכתוב, לעשות ולשיר. וכולם יצאו שיגעון! סיימתי את המאמר שכתבתי עם ע' (המאמר הראשון שלי!!!), קיפצצתי מדי שבוע לנגב הצפוני, כתבתי שיעורים, בדקתי עבודות והמשכתי לכתוב את התזה שלי! עד לנקודת התקיעה. ושם אני היום. אבל אחרי פגישה עם המנחה שלי גם זה יעבור, ואמשיך את הפרק ואהיה מרוצה.
לפיכך, לאור תקיעותו הזמנית של הפרק אני לא אכתוב עכשיו על התזה. בינתיים, אני מעדיפה להביא בפוסט הזה משהו זורם יותר: את המוזיקה שאני שומעת בימים אלו.

***

לפני כשבועיים השתרר בבית, למשך שבוע קצרצר, רִיק נפלא; הו אז הסלון התמלא בהרבה הרבה Beastie Boys ובהתאם לכך - הרבה מאוד קיפצוצים וריקודים. האמת שגיליתי את הביסטי בויז מחדש, לצערי עם לכתו בטרם עת של אדם יאוך... הרבה דברים טובים מתגלים אחרי התפרקותם... ואולי ממרום גילי אני יכולה עכשיו להעריך אותם יותר. המוזיקה שלהם חזקה, בועטת, מקפיצה ומלאה בקטץ' פרייז מוזיקליים נהדרים לאין ספור - ווידאו קליפים אדירים. (נורא קשה לי להחליט מי מהם יופיע כאן, אז אני פשוט אלנקק אותם כאן וכאן). וזה הנבחר:

***

הרבה Belle & Sebastian זורמים במערכת הסטריאו שלי, כרגיל. אני מתה על הלהקה הזו, הכה מתוקה, מקפיצה, רעננה, וכל כך חמימה וקרובה. להלן צלצול הפלאפון שלי :) נשביתי בקסמם של האורגן הקטן הזה והכינורות הנהדרים בסוף.

***

ואיך אפשר בלי קלאסיקה...

לקראת הקונצרט הקרוב של מקהלת שחר בה אני שרה, מתנגנות לי בראש שלל מנגינות אופראיות, כמו למשל זו... אחד הקטעים הנפלאים באמת.

***

ולסיום, הנה משהו מגניב בטירוף: Kid A (או כמו שאחותי קוראת לו בגאונות, "ילד א'") של רדיוהד, בגירסת 8 ביט. זה אדיר!!! אני לא יכולה להסביר מה עושה לי את זה בגרסה הזו. אולי העובדה שזה זורק אותי אחורה, אל אותם ימים בהם הייתי ישובה מול המחשב, משחקת Golden Ax. אולי פשוט כי זו פרספקטיבה מרעננת, כמעט טבועה בו, של האלבום הנהדר הזה. בכל מקרה, הנה זה. גאונות צרופה.

צ'ירס!

יומן תזה 1.3.4. - תענוגים

ימים סוערים עוברים על כוחותינו בגזרת מזג האוויר, שגורם לי לחבב את החורף קצת פחות מהרגיל; כי הרי מי רגיל לגשם בכמויות כאלו, ועוד באמצע ינואר?! אז כן, לא בא לי לצאת מהבית - לא לאוניברסיטה, לא לטיולי הערב שלי, לא לאף מקום. אולי לבית קפה חמים, אבל בשביל זה, בסופו של דבר, צריך לצאת מהבית... אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לקיץ, חושבת בערגה על הגופיות שבארון, שרק מחכות שאלבש אותן... אבל בינתיים, מפזר החום שלי עובד שעות נוספות, ואני חורשת על כל אלבומיהם (השמחים) של בל וסבסטיאן האהובים.

שיהיה לכולנו שבוע חורפי, מרענן ומלא שמחה!

פוסט סוף שנה אזרחית

שנת 2011 מתקרבת לסופה בצעדי ענק. האמת, במקור חשבתי לכתוב פוסט סיכום של האירועים הגדולים והמשמעותיים באמת שקרו לי השנה. אבל אני חושבת, שבמקום הסיכומים הקצרים של קורותיי, בהם שיתפתי אתכם בבלוג הזה בחודשים האחרונים, המעטים, אפנה דווקא למקום אחר: חלק מההמנגינות שזורמות בי עכשיו, שמסמלות, בעבורי, את סוף השנה האזרחית הזו. בניגוד לרשימות סיכום מוזיקליות אחרות, הרשומה הזו לא מתייחסת למוזיקה הבולטת של השנה האחרונה, רק למוזיקה שבלטה בעבורי, על קצה המזלג. :) תהנו!

לא מזמן גיליתי מחדש את סרז' גינסבורג. יצא לי לא מזמן לראות את הסרט עליו, ובעקבותיו התחלתי לשמוע שוב ושוב את "L'histoire de Melodie Nelson", אלבום יחסית קצר אבל גם די מושלם (אפשר לשמוע את האלבום בהקלקה על הלינק). אני גם חייבת להודות, שלאיש הזה, שעל פניו חזותו לא מושכת (אוזניים גדולות, אף גדול בלה בלה בלה), יש סקס אפיל לא נורמאלי (אונסטלי!). 

הנה דגימה לא מ-L'histroire דווקא, אלא מאלבום אחר, עם תופים אפריקאיים, הו כה מגניב...

הנה שיר מתוך האלבום השני של Neutral Milk Hotel (שעכשיו חוזרים!), שיר שאני אוהבת, פשוט כי הוא מעודד אותי, הרבה בזכות המילים האחרונות: Can't believe how strange it is / to be anything at all. כמה פשוט, כמה נכון, כמה נוגע.

השנה חזרתי מחדש, והפעם בבריאות, לשירה אופראית; אחרי תיקון בסיסי של טכניקה התחלתי ללמוד אצל מורה נהדרת והצטרפתי למקהלת "שחר", שנפלאה לא רק בזכות הרפרטואר שלה, אלא הרבה בזכות האנשים הנהדרים שלוקחים בה חלק. מקהלה שמרגישה כמו בית (ויש גם קונצרט משובח ב-15.1.12!). ובכל מקרה, עם חזרתי המחודשת לעולם השירה הקלאסית התחלתי לשמוע אריות (arias), של מוצרט, my first musical crush. אני אוהבת אותו בזכות הצלילות, המשחקיות והילדותיות, האנרגטיות ומבעד לכל זה - האצילות והפצעת ההבנה של הנפש האנושית... אבל מעבר לכל אלה, המוזיקה של האיש הזה נוגעת בי במקום המוזיקאלי, האמנותי, הרגשי,הבסיסי ביותר, ממנו אני יוצאת ואליו אני חוזרת. הנה שתי אריות שאני לא מפסיקה לשמוע בחודשים האחרונים.



רות אן סוונסון המדהימה, מתוך "החטיפה מהארמון"



דיאנה דאמארו האלופה, מתוך "חליל הקסם"

והנה אמיליאנה טוריני החמודה :)

ו-Belle & Sebastian הסקוטים, הרכים והאהובים, שמעלים חיוך על פניי רק מלחשוב עליהם :) השנה גיליתי אלבומים נוספים שלהם (חוץ מ-The boy with the arab strap), הנה השיר שפותח את "Tigermilk".

מהאלבום השני והמשובח של שלומי שבן - וכל מילה נוספת מיותרת.

להקה אלקטרונית איסלנדית בשם Amiina, שהכרתי בזכות סרט קסום על המוזיקה האיסלנדית . 

לסיום, שיר של פאבלו נרודה. 

כאן אני אוהב אותך

כאן אני אוהב אותך.

מאורנים שחורים נקרעת רוח.

הלבנה נוגהת על מים נודדים.

יום רודף יום זהה.

הערפל נפרם לדמויות מרקדות.

שחף כסוף ניתק מן השקיעה.

לעיתים ,מיפרש. כוכבים גבוהים-גבוהים.

או צלב שחור של ספינה.

לבדי.

יש שאני משכּים, ואפילו נישמתי לחה.

הומֶה, מהדהד, הים הרחוק.

זהו נמל.

כאן אני אוהב אותך.

כאן אני אוהב אותך ולו גם יסתירך האופק.

עודי אוהב אותך גם בין הדברים הצוננים האלה.

יש שנשיקותי מפליגות בספינות הכבדות

החופזות בים אל מחוז חפצן החומק.

אני רואה עצמי שכוּח כעוגנים הנושנים.

המזחים נוּגים יותר עם רדת ערב.

נלאים חיי הרעבים לשווא.

אני אוהב את מה שאין לי. מה רחקת.

שממוני נלחם בשקיעות האיטיות.

אך בא הלילה והוא שר לי.

הלבנה מסובבת גלגלי חלום.

הגדולים בכוכבים ניבטים בי מעינייך.

ובשל אהבתי לך, האורנים ברוח

מבקשים לשיר את שמך במחטי התיל.

לסיום אמיתי של הפוסט אני מאחלת לכם, קוראיי, חבריי, משפחתי, וגם לעצמי :), שנת 2012 מלאה בשלווה ושלום (בתקווה שגם שלום עולמי). שהשנה הזו, כמו כל השנים שיבואו אחריה, תהיה מלאה בצמיחה וגדילה, הבנה והגשמה עצמית, בריאות, הצלחה, וכמובן, המון המון אהבה.

3>

אילנה

עידכונים משמחים

כבר כמעט חודש לא עידכנתי את הבלוג. מה לעשות, תקופת העבודות הגיעה גם אליי.

יחד עם זאת, הרבה קרה בחודש האחרון.

אז קודם כל, הצעת המחקר שלי אושרה! זה קרה במפתיע, בבוקר אחד בספרייה, אחרי שלא בדקתי את המיילים באותו הבוקר, קיבלתי מייל מהמנחה הנפלאה שלי ובו הצעת המחקר שלי מלווה בהמלצות חמות. מרגע שבדקתי את המייל, אושרה הצעת המחקר שלי ותוייקה כאחר כבוד בתיקיית ההצעות המאושרות (בדיוק כמוני) במזכירות החוג. ההתרגשות הציפה אותי, ואת עיניי...

חובות התואר השני מתחילות להסתיים, ואני מתקרבת בצעדי ענק לתחילת כתיבת התזה המיוחלת. עוד עבודה ושאריות של עוד אחת, ויאללה, לעבודה!

דבר משמח נוסף, ביום שישי האחרון סיימתי את העבודה עם קלינאית התקשורת הנפלאה שלי, פנינה ארנטל. בארבעת החודשים האחרונים עבדתי איתה על שיפור ענייני שירה ובתוכם תמיכות בטן, התחלות רכות, נשימות נסתרות, ואפילו קצת מוזיקאליות. היה באמת כיף, וגם היה משמח כשהיא אמרה שהעבודה שלנו הסתיימה. אז זהו! אני מתחילה לחפש מורה טובה לפיתוח קול.

ועוד דבר משמח: בשבת האחרונה מ', בן-דודי היקר (מדרגה שלישית או משהו כזה, אבל מי סופר), הגיע לביקור יחד עם משפחתו הנהדרת לארץ, בתוספת קטנה: תינוק קטן וחמוד. למעשה, שלושה תינוקים חדשים הצטרפו למישופחע. לרגל ביקורו של מ' אורגן פיקניק ביערות הכרמל, ביחד עם כל בני המשפחה כולל התינוקים החמודים. הפיקניק היה טעים, עם עלהאש וחמוצים רומניים – כמו שצריך. ולקינוח, לקינוח... היו כל כך הרבה עוגות טעימות: 3 או 4 עוגות שוקולד מסוגים שונים, עוגת פרג ותפוחי עץ, וגולת הכותרת: עוגת תאנים עסיסית ומדהימה. המפגש היה ממש ממש כיף והאווירה הייתה נהדרת. ממש ניתנה לי אנרגיה לכל השבוע :) (האזור שבו עשינו את הפיקניק, אגב, לא כ"כ נפגע בשריפה שהתחוללה שם רק לפני 8 חודשים. אבל בדרך, כשטיפסנו אל ההר החצוי בכביש, נגלה לעינינו צדו האחד של ההר, זה שבית אורן השרופה נמצאת על פסגתו. ההר שרוף כמעט לחלוטין. אבל יתחדש. ללא ספק.)

אז זהו! החיים שלי כרגע רגועים ושלווים (אפילו עבודה מצאתי בזמן הזה).

בינתיים, הנה חלק מהפסקול שמלווה אותי בשבוע האחרון (אני נורא נהנית ללכת מהעבודה לכיוון עזריאלי, לזמזם לעצמי שירים ולהשאיר שובל מוזיקה מאחורי)

רגעי החסד של ווהן וויליאמס

הרכות והיופי של סיימון וגרפונקל

ניק דרייק בשיר צמר גפן אורירי, באווירת גשם אנגלי