אני כותבת לכם ממרומם של יומיים לפני הגשת הפרק האחרון לתזה. אני לא מאמינה שהרגע הזה הגיע, ואפילו מסרבת מעט לשחרר אותו, אוחזת בו ככל שניתן. זהו רגע מיוחד - מאחוריי שנה וחודשיים של כתיבה. לפניי - סיום תזה; סיום של מסע שכל כך אהבתי ושאליו כל כך נקשרתי, והתחלה של מסע חדש, שאני אפילו לא יודעת מה יקרה בו.
זהו. התזה מתחילה להסתיים וקשה לי להיפרד ממנה. זוהי אותה התזה בה למדתי לקרוא קריאה צמודה-צמודה ביטויים, תיאורים ומילים כדי להבין את מחשבותיהן ורגשותיהן של דמויות; דמיינתי את עצמי במקומן, כדי להבין אותן יותר טוב, את מה שהן עוברות, איך הן נחווֹת וחֹווֹת. קראתי מאמרים, סיפורים, שירים וסרטים שחידדו לי את האופן שבו העולם מתייחס אל נשים ואל גברים; את האופן שבו נשים מרגישות בעולם; את האופן שאני, כאישה, מרגישה בעולם.
כן. קשה לי להיפרד מכל זה. או אולי, קשה לי להיפרד מהאדם שהייתי כשהתחלתי את התזה, ומהאדם שהפכתי להיות לאורך כתיבתה. אבל אני יודעת שזו לא באמת פרידה, משום שכל התהליך הזה, כל התובנות, הטקסטים, הרגשות, הכתיבוֹת, לא הולכים לאיבוד. הם ממשיכים לחיות. אבל הדרך, הדרך... אתגעגע אל הדרך.
ויחד עם זאת, דרך חדשה מתחילה להתבהר לפניי. היא עוד לוטה בערפילי בוקר, וציוצי הציפורים רק מתחילים להישמע. אבל אור מועט מתחיל להיראות מבין הענפים. יום חדש עומד בפתח, מבקש להתחיל.
