יום שני, 30 בינואר 2012

יומן תזה 1.3.5 - על התוספתות והעריכה

מבוא
בימים אלה אני עומלת על סיומו של הפרק הרביעי. "רגע רגע, פרק רביעי?", אתם בטח שואלים, "איך היא הגיעה כל כך מהר לארבעה פרקים?". אז זהו, שטרם הגעתי. פשוט דילגתי בחינניות מעל משוכות פרקי התיאוריה.
  בכל מקרה, בשבועיים וחצי האחרונים אני כותבת את הפרק הזה, שהוא ניתוח של היצירה עליה כתבתי תשבוחות בפוסט הזהיצא לי פרק ארוך. ארוך מאוד, והפוסט הזה יוקדש לאותם מאמרים בהם ניתקלתי במסע עריכת הפרק. ולסיום: כמה מילים על העריכה.

פרק ראשון: ובו יסופר על מאמר מעצבן במיוחד
והנה הגעתי למאמר מעניין, אך די מעצבן. אני מוצאת את עצמי קוראת חלקים ממנו שוב ושוב, מנסה לקשור בין פיסקאות שמביעות חצאי רעיונות, תוך דפדוף חוזר ונשנה קדימה ואחורה. כל כך מעצבן שיש מאמרים שכתובים ככה. למה אנשים חושבים שמאמרים צריכים להיות רק חצי ברורים? כדי שתהיה להם הילה של חשיבות? באמת שאפשר להביע את אותו הדבר באירגון קל ושלם יותר של הדברים. וכך אני יושבת מולו, קוראת ומגרדת בפדחתי תוך הרמת גבה, נעה בחוסר נוחות. "גיברת, מה את בעצם אומרת?" אני שואלת את הכותבת, "תהיי יותר ספציפית!".
    אחרי כמה קריאות של אותו משפט אני מבינה מה האישה הזו רוצה מהחיים שלי. הו אז אני מסכמת את דבריה - וקוטלת אותם. חה חה! 

פרק שני: ובו יסופר על מאמר נהדר ושלם
והנה דילגתי לי למאמר השני, שפשוט תענוג צרוף לעבוד איתו. למרות שחצי ממנו לא רלבנטי לנושא שלי, יש בו חלק אחד  שרלבנטי לי. והחלק הזה כתוב כל כך מדוייק וכל כך לעניין, שאני כוללת אותו במבוא הפרק, מתכתבת איתו, עושה ממנו מטעמים. אוי, תענוג. מה אפשר לומר על מאמר שיש בו הכל ובקצרה, בבהירות, בידענות, בהתלהבות ובקולחות? דן מירון, אתה כותב שיגעון.

פרק שלישי: ובו יסופר על"מסה על הבזות" של קריסטבה
ז'וליה קריסטבה, הוגת דעות צרפתיה, היא תופעה בפני עצמה. היא מעניינת, לא מובנת, שוב לא מובנת, עוד שלוש פעמים לא מובנת, צריכה להיקרא בליווי צמוד של מאמרים שנכתבו עליה, ואז, וואו, היא די מגניבה.
   גם היא, כמו חברתה מהפרק הראשון של פוסט זה, כותבת בפרגמנטים. אבל בניגוד לראשונה, שמקווה שיבינו אותה, לקריסטבה לא באמת איכפת אם היא מובנת או לא; היא מפזרת רמזים לאורך כל הספר, כותבת בפיסקאות שבורות, קוטעת את עצמה באמצע רעיון, מאזכרת את פרויד ואת לקאן על ימין ועל שמאל - אבל כמובן בלי הפניות ובלי ציון שמות... בקיצור, היא מתקשרת עם הקורא באופן לא תקשורתי בעליל.
    אבל אחרי שמתרגלים אליה מתחילים דווקא לחבב את התכונה הזו שלה. פשוט כי היא מאפשרת לקחת את הטקסט שלה, ולעשות איתו מה שבא; כי בסופו של דבר, הטקסט של קריסטבה הוא במידת מה טקסט ספרותי. מה שאומר, שאפשר לחבר בין המוטיבים השונים הפזורים בו, לפרק את הפיסקאות לגמרי, לאחות חלקי משפטים שלאו דווקא קשורים האחד לשני, ובקיצור - לפרש את הטקסט כראות עיניכם. וזו אחת מצורות הכתיבה היצירתיות שהאקדמיה מאפשרת.

סוף דבר
כמובן, לא על כל המאמרים שקראתי בעבור הפרק הזה הרחבתי בפוסט זה. כי, בסופו של דבר, יש גבול לכמה אפשר להתבחבש בהם. קראנו, התלוננו, הפנמנו, כתבנו - הלאה! 
  אבל, בעקבות המאמרים הנ"ל נוספו פרטים, נמחקו משפטים, שופצו, הוזזו והתבלבלו להן פיסקאות. אכן, אין ספק שנדרשת עבודת עריכה רבה, אחרי שפירקתי לפרק הרביעי שלי את הצורה.
   אני מוכרחה להודות, שאני כבר קצת עייפה מלעבוד עליו. כבר חרשתי אותו, פתחתי אותו ודשתי בו. הוא כבר נמצא אצלי בראש כשאני הולכת לישון, ואני כל הזמן חושבת על הוספה של עוד מקור, ועוד מקור, ועוד מקור... אבל מצד שני, העייפות הזו, המחשבה התמידית עליו, כל אלה אומרים שהפרק נמצא כבר בתהליכי סיום.
   כך, הפרק הזה נמצא כרגע במצב שדומה לאירגון איברים בגוף פתוח (איכס). עכשיו רק צריך לתפור את העור, להעיר את החולה ולשלוח אותו לדרכו שמח וטוב לב - כלומר לשלוח אותו אל המנחה שלי. וזה יקרה. אחרי שאערוך אותו שוב. ושוב. ואז עוד קצת.

יום שני, 23 בינואר 2012

יומן תזה 1.3.4. - תענוגים

ימים סוערים עוברים על כוחותינו בגזרת מזג האוויר, שגורם לי לחבב את החורף קצת פחות מהרגיל; כי הרי מי רגיל לגשם בכמויות כאלו, ועוד באמצע ינואר?! אז כן, לא בא לי לצאת מהבית - לא לאוניברסיטה, לא לטיולי הערב שלי, לא לאף מקום. אולי לבית קפה חמים, אבל בשביל זה, בסופו של דבר, צריך לצאת מהבית... אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לקיץ, חושבת בערגה על הגופיות שבארון, שרק מחכות שאלבש אותן... אבל בינתיים, מפזר החום שלי עובד שעות נוספות, ואני חורשת על כל אלבומיהם (השמחים) של בל וסבסטיאן האהובים.




שיהיה לכולנו שבוע חורפי, מרענן ומלא שמחה!

יום שלישי, 10 בינואר 2012

יומן תזה 1.3.3. - על הקריאה

1. השבוע כתבתי והתקדמתי המון. אני שמחה ומודה על כך. דבריי התחילו להתעבות, לקבל צורה ומטרה וטעם. הטקסט על אודותיו אני כותבת כעת גבשושי, רצוי ובלתי רצוי, מאגד בתוכו את ההתחמקות מפני הגוף, את אי-קבלתו; הוא ריחני ומפוחד ועז ומעורבל בתוך עצמו. הגוף בו מדמם מתוך כורך, מתוך הנכחה עצמית הטבועה בו, כאילו חייו תלויים בכך. חוזקו של הגוף נוכח, ומודחק כאחת. סתירות פנימיות כה גדולות... ויחד עם זאת הטקסט כה מסודר ומאורגן, מלוטש עד כאב. כל מרווח נשימה בו נגוע בכאב ובחריקה של מחשבה בהירה וחדה. אני מתאפקת שלא לכתוב את כל דבריי על אודותיו, מחשש שאכלה כך מחצית מהתזה.


2. אני מקשיבה להנדל (מזמור תהילים 6), הטנור קורע את ליבי טיפין טיפין. נטלתי את "ספר האי-נחת" של פרננדו פסואה, אליו לאחרונה התחלתי להתייחס כמעין תנ"ך; פתחתיו בעמוד אקראי, עיניי נופלות על פיסקה אקראית לחלוטין, בתקווה שזו תספר לי דבר מה על חיי. וזו הפיסקה:
"אך מן הפעם ההיא שבה הרוע של ההזדמנות גרם לי לחשוב שאני אוהב, ולוודא באמת שאני אהוב, נותרתי, קודם כל, המום ומבולבל. כאילו זכיתי בפרס גדול במטבע שלא ניתן להמירו. לאחר מכן, כיוון שאיש אינו אנושי בלי להיות כזה - מעט מוחמא; ואולם, רגש זה, שעשוי להיראות טבעי ביותר, חלף במהירות. אחריו בא רגש שקשה להגדירו אך שבלטו בו בחוסר נוחיות רגשות היגיעה, ההשפלה והעייפות." (עמ' 280)

חריף מדי, הייתי אומרת. אני מנסה לחשוב על דרך לרכך את הכאב שהאקראיות הקרתה בדרכי. אולי אנסה לשנותה, לכתוב בה את עצמי:
"אך מן הפעם ההיא שבה הייתי אהוב ואוהב, וידאתי שבאמת אני אהוב. נותרתי, קודם כל, המום מגודל הרגש. כאילו זכיתי בפרס גדול במטבע שלא ניתן להמירו. אחזתי במטבע וחייכתי לעצמי. לאחר מכן, כיוון שאיש אינו אנושי בלי להיות כזה - הייתי מעט מוחמא. רגש זה חלף כשם שבא, בסופו של דבר. עדיין הייתי אוחז במטבע, מלפף זרועי סביב זיכרון התחושה, מעלה בזכרוני, באוב, שוב את הרגעים בהם זכיתי לחוש בה, בזכות האנשים שנקרו בדרכי. עייפות נקרתה בעיניי אך לא יגיעה. רק רגיעה. הנה."

אני מנסה שוב את פסואה, כמו פורעת סדרי קלפי טארוט מחדש. וזו הפיסקה החדשה:
"מחדרי שבקומה הרביעית מעל לאינסוף, באפשרות האינטימית של אחר-הצהריים המתרחש, החלון אל תחילת הכוכבים, חלומותי הולכים בהתאם לקצב מסוים, עם מרחק החשוף למסעות לארצות הבלתי מוכרות, או לארצות שמניחים את קיומן, או לאלו שהן פשוט בלתי אפשריות." (עמ' 115)
That's more like it.


3. כמה טוב לקרוא את חיינו כשם שאנו קוראים את הספרים שאנו אוהבים.
כמה קל יותר לקרוא את עצמינו, לאחר שהורגלנו לקרוא טקסטים לרוב.
כמה מפתיע, כשמתברר לנו שאל תוך הטקסט שזה עתה קראנו - כתבנו, למעשה, את עצמנו.



יום שני, 2 בינואר 2012

יומן תזה 1.3.2 - עת לכל חפץ תחת השמים

המחזוריות של החיים ושל הגוף מדהימה אותי בכל פעם מחדש. כחלק מעבודת התזה שלי אני לא יכולה שלא לשים לב למחזוריות הגוף, לפולסים הקצובים שמושפעים מהחיים, מהחוויות, ממהלך החיים כולם. לשינויים שהוא עובר. לקשרים שבין מהלך החיים לבין אותם שינויים. לקבלתם.
  הרהרתי בכך היום, ודבריו של קהלת התהדהדו בראשי. אכן, עת לכל דבר תחת השמש, לכל חי ולכל ברייה. לכל גוף. לכל תחושה, רגש, נגיעה. לכל התרחשות.


קהלת, פרק ג'


א לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם.
ב        עֵת לָלֶדֶת,        וְעֵת לָמוּת;
          עֵת לָטַעַת,        וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.
ג        עֵת לַהֲרוֹג        וְעֵת לִרְפּוֹא,
          עֵת לִפְרוֹץ        וְעֵת לִבְנוֹת.
ד        עֵת לִבְכּוֹת          וְעֵת לִשְׂחוֹק,
          עֵת סְפוֹד         וְעֵת רְקוֹד.
ה        עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים,        וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים;
          עֵת לַחֲבוֹק,         וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.
ו        עֵת לְבַקֵּשׁ         וְעֵת לְאַבֵּד,
          עֵת לִשְׁמוֹר        וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.
ז        עֵת לִקְרוֹעַ        וְעֵת לִתְפּוֹר,
          עֵת לַחֲשׁוֹת        וְעֵת לְדַבֵּר.
ח        עֵת לֶאֱהֹב         וְעֵת לִשְׂנֹא,
          עֵת מִלְחָמָה        וְעֵת שָׁלוֹם.