מבוא
בימים אלה אני עומלת על סיומו של הפרק הרביעי. "רגע רגע, פרק רביעי?", אתם בטח שואלים, "איך היא הגיעה כל כך מהר לארבעה פרקים?". אז זהו, שטרם הגעתי. פשוט דילגתי בחינניות מעל משוכות פרקי התיאוריה.
בכל מקרה, בשבועיים וחצי האחרונים אני כותבת את הפרק הזה, שהוא ניתוח של היצירה עליה כתבתי תשבוחות בפוסט הזה. יצא לי פרק ארוך. ארוך מאוד, והפוסט הזה יוקדש לאותם מאמרים בהם ניתקלתי במסע עריכת הפרק. ולסיום: כמה מילים על העריכה.
בכל מקרה, בשבועיים וחצי האחרונים אני כותבת את הפרק הזה, שהוא ניתוח של היצירה עליה כתבתי תשבוחות בפוסט הזה. יצא לי פרק ארוך. ארוך מאוד, והפוסט הזה יוקדש לאותם מאמרים בהם ניתקלתי במסע עריכת הפרק. ולסיום: כמה מילים על העריכה.
פרק ראשון: ובו יסופר על מאמר מעצבן במיוחד
והנה הגעתי למאמר מעניין, אך די מעצבן. אני מוצאת את עצמי קוראת חלקים ממנו שוב ושוב, מנסה לקשור בין פיסקאות שמביעות חצאי רעיונות, תוך דפדוף חוזר ונשנה קדימה ואחורה. כל כך מעצבן שיש מאמרים שכתובים ככה. למה אנשים חושבים שמאמרים צריכים להיות רק חצי ברורים? כדי שתהיה להם הילה של חשיבות? באמת שאפשר להביע את אותו הדבר באירגון קל ושלם יותר של הדברים. וכך אני יושבת מולו, קוראת ומגרדת בפדחתי תוך הרמת גבה, נעה בחוסר נוחות. "גיברת, מה את בעצם אומרת?" אני שואלת את הכותבת, "תהיי יותר ספציפית!".
והנה הגעתי למאמר מעניין, אך די מעצבן. אני מוצאת את עצמי קוראת חלקים ממנו שוב ושוב, מנסה לקשור בין פיסקאות שמביעות חצאי רעיונות, תוך דפדוף חוזר ונשנה קדימה ואחורה. כל כך מעצבן שיש מאמרים שכתובים ככה. למה אנשים חושבים שמאמרים צריכים להיות רק חצי ברורים? כדי שתהיה להם הילה של חשיבות? באמת שאפשר להביע את אותו הדבר באירגון קל ושלם יותר של הדברים. וכך אני יושבת מולו, קוראת ומגרדת בפדחתי תוך הרמת גבה, נעה בחוסר נוחות. "גיברת, מה את בעצם אומרת?" אני שואלת את הכותבת, "תהיי יותר ספציפית!".
אחרי כמה קריאות של אותו משפט אני מבינה מה האישה הזו רוצה מהחיים שלי. הו אז אני מסכמת את דבריה - וקוטלת אותם. חה חה!
פרק שני: ובו יסופר על מאמר נהדר ושלם
והנה דילגתי לי למאמר השני, שפשוט תענוג צרוף לעבוד איתו. למרות שחצי ממנו לא רלבנטי לנושא שלי, יש בו חלק אחד שרלבנטי לי. והחלק הזה כתוב כל כך מדוייק וכל כך לעניין, שאני כוללת אותו במבוא הפרק, מתכתבת איתו, עושה ממנו מטעמים. אוי, תענוג. מה אפשר לומר על מאמר שיש בו הכל ובקצרה, בבהירות, בידענות, בהתלהבות ובקולחות? דן מירון, אתה כותב שיגעון.
פרק שלישי: ובו יסופר על"מסה על הבזות" של קריסטבה
ז'וליה קריסטבה, הוגת דעות צרפתיה, היא תופעה בפני עצמה. היא מעניינת, לא מובנת, שוב לא מובנת, עוד שלוש פעמים לא מובנת, צריכה להיקרא בליווי צמוד של מאמרים שנכתבו עליה, ואז, וואו, היא די מגניבה.
גם היא, כמו חברתה מהפרק הראשון של פוסט זה, כותבת בפרגמנטים. אבל בניגוד לראשונה, שמקווה שיבינו אותה, לקריסטבה לא באמת איכפת אם היא מובנת או לא; היא מפזרת רמזים לאורך כל הספר, כותבת בפיסקאות שבורות, קוטעת את עצמה באמצע רעיון, מאזכרת את פרויד ואת לקאן על ימין ועל שמאל - אבל כמובן בלי הפניות ובלי ציון שמות... בקיצור, היא מתקשרת עם הקורא באופן לא תקשורתי בעליל.
אבל אחרי שמתרגלים אליה מתחילים דווקא לחבב את התכונה הזו שלה. פשוט כי היא מאפשרת לקחת את הטקסט שלה, ולעשות איתו מה שבא; כי בסופו של דבר, הטקסט של קריסטבה הוא במידת מה טקסט ספרותי. מה שאומר, שאפשר לחבר בין המוטיבים השונים הפזורים בו, לפרק את הפיסקאות לגמרי, לאחות חלקי משפטים שלאו דווקא קשורים האחד לשני, ובקיצור - לפרש את הטקסט כראות עיניכם. וזו אחת מצורות הכתיבה היצירתיות שהאקדמיה מאפשרת.
פרק שלישי: ובו יסופר על"מסה על הבזות" של קריסטבה
ז'וליה קריסטבה, הוגת דעות צרפתיה, היא תופעה בפני עצמה. היא מעניינת, לא מובנת, שוב לא מובנת, עוד שלוש פעמים לא מובנת, צריכה להיקרא בליווי צמוד של מאמרים שנכתבו עליה, ואז, וואו, היא די מגניבה.
גם היא, כמו חברתה מהפרק הראשון של פוסט זה, כותבת בפרגמנטים. אבל בניגוד לראשונה, שמקווה שיבינו אותה, לקריסטבה לא באמת איכפת אם היא מובנת או לא; היא מפזרת רמזים לאורך כל הספר, כותבת בפיסקאות שבורות, קוטעת את עצמה באמצע רעיון, מאזכרת את פרויד ואת לקאן על ימין ועל שמאל - אבל כמובן בלי הפניות ובלי ציון שמות... בקיצור, היא מתקשרת עם הקורא באופן לא תקשורתי בעליל.
אבל אחרי שמתרגלים אליה מתחילים דווקא לחבב את התכונה הזו שלה. פשוט כי היא מאפשרת לקחת את הטקסט שלה, ולעשות איתו מה שבא; כי בסופו של דבר, הטקסט של קריסטבה הוא במידת מה טקסט ספרותי. מה שאומר, שאפשר לחבר בין המוטיבים השונים הפזורים בו, לפרק את הפיסקאות לגמרי, לאחות חלקי משפטים שלאו דווקא קשורים האחד לשני, ובקיצור - לפרש את הטקסט כראות עיניכם. וזו אחת מצורות הכתיבה היצירתיות שהאקדמיה מאפשרת.
סוף דבר
כמובן, לא על כל המאמרים שקראתי בעבור הפרק הזה הרחבתי בפוסט זה. כי, בסופו של דבר, יש גבול לכמה אפשר להתבחבש בהם. קראנו, התלוננו, הפנמנו, כתבנו - הלאה!
אבל, בעקבות המאמרים הנ"ל נוספו פרטים, נמחקו משפטים, שופצו, הוזזו והתבלבלו להן פיסקאות. אכן, אין ספק שנדרשת עבודת עריכה רבה, אחרי שפירקתי לפרק הרביעי שלי את הצורה.
אני מוכרחה להודות, שאני כבר קצת עייפה מלעבוד עליו. כבר חרשתי אותו, פתחתי אותו ודשתי בו. הוא כבר נמצא אצלי בראש כשאני הולכת לישון, ואני כל הזמן חושבת על הוספה של עוד מקור, ועוד מקור, ועוד מקור... אבל מצד שני, העייפות הזו, המחשבה התמידית עליו, כל אלה אומרים שהפרק נמצא כבר בתהליכי סיום.
כך, הפרק הזה נמצא כרגע במצב שדומה לאירגון איברים בגוף פתוח (איכס). עכשיו רק צריך לתפור את העור, להעיר את החולה ולשלוח אותו לדרכו שמח וטוב לב - כלומר לשלוח אותו אל המנחה שלי. וזה יקרה. אחרי שאערוך אותו שוב. ושוב. ואז עוד קצת.
אני מוכרחה להודות, שאני כבר קצת עייפה מלעבוד עליו. כבר חרשתי אותו, פתחתי אותו ודשתי בו. הוא כבר נמצא אצלי בראש כשאני הולכת לישון, ואני כל הזמן חושבת על הוספה של עוד מקור, ועוד מקור, ועוד מקור... אבל מצד שני, העייפות הזו, המחשבה התמידית עליו, כל אלה אומרים שהפרק נמצא כבר בתהליכי סיום.
כך, הפרק הזה נמצא כרגע במצב שדומה לאירגון איברים בגוף פתוח (איכס). עכשיו רק צריך לתפור את העור, להעיר את החולה ולשלוח אותו לדרכו שמח וטוב לב - כלומר לשלוח אותו אל המנחה שלי. וזה יקרה. אחרי שאערוך אותו שוב. ושוב. ואז עוד קצת.
