יום ראשון, 6 במאי 2012

יומן תזה 3.4 - תובנות פוסט-משבר כתיבה

בחודשיים האחרונים הייתי שרויה במעין משבר כתיבה. אולי מחסום כתיבה יתאר את זה באופן פחות דרמטי. אבל כן, זה היה בדיוק זה. המשבר הזה שכותבי התזות מדברים עליו, מעין מעגל שקל ליפול אליו אבל כל כך קשה לצאת ממנו, חוויתי את זה. And I've survived to tell.
  בחודשיים האחרונים הרגשתי איך אני נסחפת למערבולת. עבדתי על התזה שלי, כמובן, ואפילו צברתי מספר לא מועט בכלל של עמודים לפרק, תוך ניסיון לפתוח את המשפטים שכתבתי בטיוטאות הראשונות ולהעמיק אותם. אבל הטיוטאות הלכו והצטברו, הודפסו ונערמו, במעין ניסיון לדחות את סוף העבודה עליהן, או אולי הימנעות מעבודה עליהן. במרוצת הימים כבר לא היה לי ספק: הפרק הזה, בדיוק כמו הפרק של קריסטבה, נגע בעצב חשוף. 
   זה די מדהים אותי איך טקסטים תיאורטיים שפעם, כשהייתי קטנה באקדמיה, נראו לי לא מובנים ומאיימים, בסופו של דבר הפכו לטקסטים די מגניבים, שמדבּרים אותי. פתאום תיאוריות ניאו-מרכסיסטיות הופכות להיות הכי נכונות, חשיבה פוסט-סטרוקטורליסטית למגניבה, וקריסטבה, ההוגה שזה פרוייקט לקרוא אותה, פתאום היא מדברת אותי, מעמתת אותי עם אמיתות של עצמי שברחתי מהן כל השנים... זה מפחיד. ואחרי ההבנה והניתוח שלה, להמשיך ולקחת אותה הלאה אל תוך הטקסטים שאני מנתחת, שבסופו של דבר גם מדבּרים אותי - זה כבר ממש פחד אלוהים.
  אבל מתוך כל הקושי הזה נבטו פתאום זרעים של הרבה דברים טובים. קיבלתי המון עידוד והמון אמונה מאנשים שמשמעותיים לי, פגשתי אנשים טובים וחזרתי לעשות ספורט. האנרגיות חוזרות אליי בעקבות כל זה. אני מסתכלת באומץ קדימה, מרגישה איך המילים והרעיונות זורמים בי, איך דברים משתנים סביבי ואיך אני משתנה. זה נפלא. הכתיבה מלווה אותי בתוך כל זה, מוליכה אותי עוד ועוד קדימה. ואני מניחה שזו, בסופו של דבר, מהות הכתיבה באשר היא.

הנה עוד שיר שהקסים, דיבר, ותמך. Travis מתוקים.