שקט. שקט באוניברסיטה. שקט במחשב. שקט במסמך הוורד שהתחלתי בשבוע שעבר. שקט בספר שהתחלתי קוראת בו, במקביל למסמך הוורד המדובר.
שקט. אני מהלכת באוניברסיטה, שותה אולי קצת יותר מדי קפה, כדי להפיח קצת רוח במפרשי הכתיבה. נאדה. כלום לא קורה. בסיפרייה אני מתבוננת בקנאה באלה שקוראים בשקיקה מאמר, באלה שמתקנים במרץ את העבודות האקדמיות שלהם - איזה כיף להם שהגיעו לשלב הזה, של העריכה הסופית הזו, השלב הזה שבו העבודה כבר כתובה, עומדת על יסודות איתנים של טקסט, מלווה בביטחון בכתוב בה. איפה זה ואיפה אני, הנמנעת בשבוע האחרון מקריאה בכל דבר שרק מזכיר את הדוקטורט, הנרתעת כמו מלהבה חשופה מהמילה הכתובה שיכולה להכניס אותי להתמסרות מוחלטת לכתיבה. הו, כמה שלכתוב על זה מפיח בי שלווה שקטה, מקל קצת על רגשות האשם שליוו אותי השבוע.
מצד שני, את השלב הזה אני מכירה, מהתזה. השלב שבו נדמה שכלום לא קורה - אבל המוח מחשב חישובים, מהנדס את השלבים הבאים בקדחתנות, מנתח את הדברים לאשורם. אט אט הדברים יתגבשו, הרצון והצורך לחזור אל המאמרים ואל הכתיבה יחזרו. בינתיים, הו עייפות מבורכת, הנה יצירה שתעיר אותך מעט.
