יומן תזה 2.1 - קריסטבה, והעמידה מול הפחד

זהו פוסט אחרון לפרק מספר שתיים - שכן, בשבוע האחרון סיימתי את פרק קריסטבה, ואף שלחתי אותו ואת הפרק הקודם למנחה שלי! כך שתצפו בקרוב מאוד למעבר המרגש לכותרת שמתחילה ב-3.0. יה בייבי.

   יחד עם זאת, אני חייבת לנסות ולהעלות פה על כתב שבריר ממה שעלה בי במהלך העבודה על הפרק של קריסטבה. לא היה לי קל לכתוב עליה. קודם כל, משום שקריסטבה לא קלה לקריאה; היא מתחילה רעיון, מפרקת אותו, מפזרת את שבריריו בכל מיני מקומות לא צפויים ברחבי הספר שלה. היא נוזלית, מאלצת את הקורא לחפש אחר קרעי הרעיונות שלה, לחבר ביניהם בדבק נגרים, להתחקות אחר עקבותיהם, ואחר עקבותיו של הקורא עצמו... 

    ואכן, חוויה של חיפוש עברה עליי, חיפוש ששריתי בו לאורך כל השבוע הזה. החיפוש הזה התיש אותי כליל, עד שבסוף השבוע, אחרי ששלחתי את הפרקים למנחה שלי, התרוקנתי סופית מכוחות ונזרקתי על כורסת הסלון למשך יומיים.
   החיפוש הזה לא היה רק ניסיון התחקות אחר חוט המחשבה של קריסטבה. משהו בצורת הכתיבה שלה, בנושא שלה, שיקף לי במהלך הכתיבה עליה פחד שורשי בתוכי. שהרי, לפי קריסטבה, הכותב הוא זה המתחקה אחר הפוביה שלו. ואכן, הטקסט שלה שלח אותי לחיפוש אחר עקבות הפוביה שלי. וזו לא הייתה חוויה קלה: קצוות חוטים נרעדו והתדהדו להם במרחב הפנימי, שולחים אותותיהם לכל עבר. ובעקבותיהם הפחד עלה וצף אל מעל פני השטח. ואין דבר מפחיד יותר מאשר עמידה מול הפחד, פנים מול פנים. 

    אלא שמתוך המסע הזה נולד משהו אחר, יציב ואיתן. אני עדיין לא בטוחה באיזה חוט נגעתי שם, בבטן, בלב. אני רק יודעת שאיזה קשר הותר, או התחיל להתרופף מאחיזתו המכווצת.
    אין לי תשובות ברורות יותר מאלו שהעלתי כאן על כתב. כנראה שרק ימים יגידו את הפחד - והפיתרון - בשמו. כעת,  ישנם רק הנגיעה וקֶלף הנשל, המתחיל להיעלם.

ז'וליה קריסטבה/ "כוחות האימה: מסה על הבזות". הוצאת רסלינג, 2005 [1980].

יומן תזה 2.0 - פרק חדש, וכמה מופרעים בריטיים!

פרייז דה לורד, עברתי פרק!

זוכרים שבפוסט הקודם סיפרתי על הדילוג מעל פרקי התיאוריה, וסיפרתי גם על קריסטבה? אז אתמול, אחרי סוף שבוע של מנוחה, חברים, פאבים ומקהלה, התחלתי לעבוד על פרק קריסטבה. והבנתי מה צריך להיות בפרק. אתמול בלילה כיוונתי את השעון ל-7:00, ותכננתי איך אוכל ארוחת בוקר טובה ואסע לאוניברסיטה לכתוב. פיגוּשְקִי ("שטויות" ברוסית). קמתי בשמונה, עם אף קצת סתום, עייפה מהמציאות. 

   מפתיע אותי בכל פעם, איך בפתיחת עבודה על פרק חדש אני נתקפת במעין התרסקות אנרגטית כזו, עייפות שאפילו כוס קפה (או שלוש) לא יכולה לפתור. הפעם זה באמת הפתיע, פשוט בגלל שבעבודה על הפרק הקודם כל כך נכנסתי אליו, שביום האחרון ישבתי בספרייה שבע שעות (עם הפסקות כמובן), והיה לי די כיף.
   אין לי ספק, העייפות הזו תעבור. אבל זה יקרה עם הפרק. למזלי, את הבסיס כבר יש לי - כתבתי אותו בעבודות במהלך התואר. אז צריך רק עוד קצת תעצומות נפש כדי שוב להיכנס למעגל האנרגטי של הכתיבה שמקדמת את עצמה. כלומר, לכתיבה בכיף. 

   בכל מקרה, בעקבות כתבה מאוד נחמדת ב-ynet על רואן אטקינסון התחלתי לראות קטעים של האיש המצחיק הזה. הנה קטע מתוכנית עבר בריטית בשם "The not nine O'clock news", שגיליתי בעקבות הכתבה הזו. קטע כל כך מקסים וחמוד!

טוב נו, אם כבר התחלנו עם קומיקאים בריטיים, הנה פריי ולורי :)

וזה הנה קטע היסטרי של קומיקאי בריטי, כלומר וולשי, בשם רוב בריידון, שהכיר לי ידידי ע'. בריידון מבצע, בלי שום עזרים טכניים וואט סו אבר, חיקוי של איש שכלוא בתוך קופסה! זה אדיר.

ולסיום, איך אפשר בלי מונטי פייתון! הנה מערכון קלאסי. (ועוד אחד)

שיהיה יום נהדר לכולם!