יומן תזה 5.0. - אחרי שליחת הפרק האחרון

אחרי שבוע אינטנסיבי שהיה כולו, כל כולו, כתיבה, שלחתי את הפרק. שום דבר לא יכול לתאר את תחושת ההתרוממות שאחרי שליחת הפרק האחרון; מעין ריחוף באוויר על ענן שזרמי אדרנלין זורמים בו בלי סוף, מתערבלים ומערבלים במעגלים חוזרים ונשנים, הודפים שמחה בלב. איזו הקלה אחרי השליחה, איזה אושר. מרגע השליחה מצב הרוח המגוייס, המתוח מעט, השתפר פלאים, אבן נגולה מעל גבי. התזה הסתיימה. אפשר לנשום. קדימה לתיקונים, עם קצת מנוחה לפני כן.

    ביום המנוחה לא ידעתי מה לעזאזל לעשות עם עצמי. תכננתי אלפי דברים, מתוך זרם האדרנלין הבלתי פוסק הזה, ועשיתי רק חצי מהם. המנוחה נדרשה בהחלט - אך מסגרת העשייה נותרה בעינה, קראה לי לשוב. ביום למחרת כבר התייצבתי בספרייה מחדש. את תיקוני התזה פתחתי בפרק הפחות אהוב, הו - קריסטבה. אוי, קריסטבה... שוב קראתי אותה, תיקנתי, הוספתי, שיפצתי, ובעיקר התמרמרתי עליה.

סוף השבוע הגיע, ואיתו המנוחה. ועם המנוחה התעוררו להן מחשבות פרפקציוניזם, שתמיד מגיעות אחרי שליחת הפרק: האם פספסתי איזה מאמר בדרך? אולי לא קראתי מספיק? אולי צריך להוסיף עוד שורה פה, למחוק שורה שם? אך על ספסל מול השקיעה, כמה שעות אחר כך, הבנתי - זהו לא פרפקציוניזם ממש, כי אם הסיום העומד בפתח, אי הרצון לשחרר את התזה... שנתיים היא הייתה איתי, שנתיים חשבתי אותה, ישנתי איתה, נשמתי אותה. כל כולי הייתי היא, והיא הייתה איתי בכל אשר אפנה. והנה, אני נמצאת כמה רגעים לפני שחרורה לחופשי לעולם. זו העצירה שלפני.

לצד כל זאת, תחושת הרפייה מתחילה לשטוף את רוחי. הייתי בהמון תרבות בשבוע וחצי האחרונים: בהופעת ההשקה המדוברת של אסתר רדא המדהימה, בעלת קול הקשת ביום שמשי וגשום; בסרט עלובי החיים (סרט טוב ויותר מכך - מסחטת דמעות נהדרת); ובמופע "היספיקו החיים?", הופעה בעקבות דיסק לחנים מקורי לשירי חנוך לוין, עם מלא מלא מוזיקאים נפלאים (שלומי שבן, יוני רכטר, אלי מגן, קרולינה, נועם ענבר אייל ואסף תלמודי ועוד). זו הייתה הופעה מעולה באמת. הלחנים והביצוע באמת לעילא ולעילא, כצפוי ממלחינים ומבצעים מוכשרים כשבן ורכטר, והמוזיקאים המוכשרים שאיתם. בעבורי, אלי מגן היה אחד המרגשים, בקולו החם והנוגע. הנה שיר ששלומי שבן הלחין ומגן מבצע:

ובעקבות אלי מגן נזכרה לה להקה אחרת בה השתתף בצעירותו, בתחילת שנות ה-70', להקת "אחרית הימים" היחידה במינה. הנה לפניכם אחד השירים היפים של הלהקה הזו. הסולנית - מירי אלוני, אחת הזמרות הגדולות בארץ. על מה השיר הזה? אני לא בטוחה. כל מה שברור לי זה שהוא מפעים את ליבי בכל פעם מחדש.
שבוע מופלא לכולם!

יומן תזה 4.9.2. - על הסיום, על הגדילה

אני כותבת לכם ממרומם של יומיים לפני הגשת הפרק האחרון לתזה. אני לא מאמינה שהרגע הזה הגיע, ואפילו מסרבת מעט לשחרר אותו, אוחזת בו ככל שניתן. זהו רגע מיוחד - מאחוריי שנה וחודשיים של כתיבה. לפניי - סיום תזה; סיום של מסע שכל כך אהבתי ושאליו כל כך נקשרתי, והתחלה של מסע חדש, שאני אפילו לא יודעת מה יקרה בו. 

   זהו. התזה מתחילה להסתיים וקשה לי להיפרד ממנה. זוהי אותה התזה בה למדתי לקרוא קריאה צמודה-צמודה ביטויים,  תיאורים ומילים כדי להבין את מחשבותיהן ורגשותיהן של דמויות; דמיינתי את עצמי במקומן, כדי להבין אותן יותר טוב, את מה שהן עוברות, איך הן נחווֹת וחֹווֹת. קראתי מאמרים, סיפורים, שירים וסרטים שחידדו לי את האופן שבו העולם מתייחס אל נשים ואל גברים; את האופן שבו נשים מרגישות בעולם; את האופן שאני, כאישה, מרגישה בעולם. 

   כן. קשה לי להיפרד מכל זה. או אולי, קשה לי להיפרד מהאדם שהייתי כשהתחלתי את התזה, ומהאדם שהפכתי להיות לאורך כתיבתה. אבל אני יודעת שזו לא באמת פרידה, משום שכל התהליך הזה, כל התובנות, הטקסטים, הרגשות, הכתיבוֹת, לא הולכים לאיבוד. הם ממשיכים לחיות. אבל הדרך, הדרך... אתגעגע אל הדרך. 

    ויחד עם זאת, דרך חדשה מתחילה להתבהר לפניי. היא עוד לוטה בערפילי בוקר, וציוצי הציפורים רק מתחילים להישמע. אבל אור מועט מתחיל להיראות מבין הענפים. יום חדש עומד בפתח, מבקש להתחיל. 

יומן תזה 4.9.1. - חזרה לכתיבה (או: על ההתחמקות)

חזרה לכתיבה אחרי הפסקה ארוכה (של בדיקת עבודות, אבל מה זה משנה) היא תמיד לא משהו; כניסה חוזרת אל הלך המחשבה של לפני ההפסקה, ושחזור הריכוז של לפני שבוע וחצי, לוקחים זמן. תוסיפו לזה צננת חורף קלה, והא לכם ניסיונות חוזרים ונשנים להתעוררות סופית, בשעה בה השמש זורחת במלוא אוֹנה באמצע השמים. שתי כוסות הקפה עדיין לא הצליחו לעשות את שלהן, ונסיונות ההתרכזות בספר מלווים בהתעסקות בדברים חשובים אחרים (פייסבוק, ג'ימייל צ'ט, חיטוט באתרי אופנה וכמובן - כתיבה בבלוג).

   אחרי הפסקה לטובת אותם דברים חשובים (כלומר הפסקות קטנות רבות) (כלומר הפסקה קטנה בערך כל שלוש דקות) אני חוזרת לקובץ הוורד הפתוח. מוסיפה פסיק. מוסיפה אות שחמקה לה. מוחקת רווח מיותר. מחשבות על קפה נוסף מתעננות בראשי. אני מעיפה מבט בספר. אני של-לפני-שנה מירקרה בו בדיוק את המקומות הנכונים. אני נזכרת בה בחיוך. כמה עברתי מאז. מבט נוסף אל כוס הקפה הריקה מחזיר אותי מנוסטלגיה של העבר הקרוב אל העכשיו. ומה יותר מסמן עכשיו מאשר בדיקה נוספת של הפייסבוק, לראות מה התחדש בשתי הדקות האחרונות.
   טוב, הגיע הזמן להפסקת צהריים. כל הפעילות הזו עייפה אותי.




נ.ב. - רזולושן רציני לרגע
טוב, טוב, הכתיבה תמשיך, כמובן. אין לה ברירה. אין לי ברירה. כל ההתחמקות הזו וההפסקה הזו קוראות לי בעצם להתרחק מהכתיבה הפיזית (עד כמה שכתיבה היא פיזית במחשב) ולתכנן מחדש את מבנה הפרק, להבין את המבנה שלו; שהרי כולו כבר כתוב - רק צריך לערוך ולארגן מחדש ולהוסיף עוד כמה שכבות של מידע וידע. נשמע לא מעט, אבל ברגע שאתאפס סופית על מבנה ואסכים עם עצמי עליו, דברים יזרמו. וכשאחליט שאני מסיימת סופית, דברים יסתיימו. יאללה, לעבודה! כלומר, להפסקה. או משהו.

יומן תזה 4.7. - על שיעמום ותיאוריה

משעמם לי לכתוב את יומן התזה בימים אלה, כמו שכבר קצת משעמם לי לכתוב את התזה שלי. הנה, אני מודה בזה: לא בא לי לכתוב אותה כבר. בא לי כבר לסיים, לעזאזל. בא לי כבר להיות אחריה ולחגוג עד כלות. וככל שהרצון הזה מתגבר, כך אני לא כותבת. קצת בעייתי.

   כן, הפרק האחרון כבר כתוב, אבל בחלקים, פיסות של תיאוריות שכתבתי וסיכמתי; ועכשיו, כמו שכתבתי לפני כמה פוסטים, יש לתפור אותם יחדיו לכדי נרטיב תיאורטי אחיד. זה לא אותו הדבר כמו עבודת ניתוח של טקסט: שם יש חופש פרשנות, חופש ביטוי, והשמים הם הגבול. זה יצירתי, זה פורץ וזו הרגשה מדהימה - לפצח טקסט, לפרק אותו לגורמים ולעשות בו כל מה שרוצים. 

   אבל מערכת היחסים שלי עם תיאוריה היא שונה. יש אנשים שמשתגעים על תיאוריה, שמוכנים לפרוץ את הגבולות שלה, לחבר ביחד חלקים שונים ומשונים מכל מיני מקומות וגוונים וספרים, להפוך על פיהם משפטים של הוגים, למצוא בכל מילה משמעות אחרת מהכוונה שלה, ובעצם לבצע קריאה כנגדה. אבל אני לא שם; תנו לי ואלך עם התיאוריה, אקרא בחרדת קודש משפטים של פוקו ובארת וקריסטבה, ובקושי אצבור את האומץ כדי להתנגד לדברי הענקים האלה. כי מי הם ומי אני - צוציקית בת 28 שרק התחילה ללמוד, והם, הו, הם... טיטאנים, ענקי ברזל שיודעים פי אלף יותר ממני, שכתבו על כל מה שאפשר. (ואולי לא בתזה יש לבצע עבודת פרשנות תיאורטית - מיפוי תיאורטי מחודש. אולי בדוקטורט, אולי בכתבים אחרים. אולי בכלל בלב. אולי עד שאצבור מספיק אומץ כדי להתנגד, כדי להתווכח איתם.)

  אבל בפרק התיאורטי שאני כותבת אין מה לשבור, פשוט משום שהוא מכיל את כל מה שאני זקוקה לו לשם קיום ותמיכה בניתוחים הספרותיים שבאים אחריו, כרקע תיאורטי לפרקי הניתוח. כן, התיאוריות פמיניסטיות ומגניבות; כן, שזורים בתוכן ובינן לבין עצמן חומרים רפואיים על הורמונים למיניהם; אבל אני מסכימה עם כל מה שנאמר בחומרים האלה. אין לי צורך בהתנגדות או בחתירה תחתיהם. בעצם, העבודה שלי כרגע היא איחוי הטקסטים, ההורמונים והווסתות למיניהן לכדי איחוד בין כל חומרי הרקע הדרושים לתזה, לכדי מחזוריות תזאיסטית אחת, אם תרצו. לכן, אין בכתיבת הפרק האחרון את הריגוש של מציאת הפרשנות הנכונה ופיצוח הטקסט,אין ההתנגדות או שבירת הגבולות. עבודת התיאוריה שלי מתמצית בתפירה. וברגע שאין שבירת גבולות יש דבר אחר - שיעמום.
   אז שהפרק יגמר כבר. אבל כנראה שהוא לא יכתב לבד. Damn it.

יומן תזה 4.5. - על ההתחדשות

מעט עליות ומורדות חווים ראשי, ליבי ובעצם כל כולי בשבועות האחרונים. לכן גם נמנעתי מלכתוב בתקופה האחרונה. ראייתי הייתה מעט מטושטשת, קולי מעט חורקני ומשוך לאחור, ובטני, הו בטני התהפכה לה ביחד עם חרבות הלהט שבלב. המלחמה האחרונה גם לא ממש הוסיפה; היא עברה לה, אם כי נראה כי התרחשה לפני שנה שלמה... בתוך כל הסבך הזה הצלחתי לכתוב רבות, אם כי רק כדי לסכם באופן מסודר את החומרים התיאורטיים הרבים בהם נתקלתי בשיטוטי התזה במהלך השנה האחרונה, במהלך הכתיבה. 

   ואתמול, אתמול אחרי רביצה ארוכה מול הטלוויזיה, קמתי ועשיתי מעשה - הלכתי להסתפר. ועם התספורת בא הרענון, ובאה שיחה עם אחותי היקרה והאהובה, ובאו כמה שעות של כתיבה. החומרים התיאורטיים החלו להתרקם לכדי נרטיב אחיד - כי הרי, גם בתיאוריה יש נרטיב, יש נקודות דגש ואספקטים שאין בהם צורך לשם הרעיון הכללי של התזה כולה. כך, הפרק התיאורטי, שהוא הפרק האחרון, מתחיל להתרקם לכדי דבר מה אחיד, מפורק פחות. הרעיונות, שקודם היו מפורקים ומפורדים, קורמים נקודות קשר ביניהם. ועם התרקמות האחידות באו גם שמחה וחוזק. או שמא אלו באו קודם לכן...?

ובכל מקרה, כפוסט פתיחה לאולי תקופה חדשה ואחרת, אוורירית, הנה כמה מוזיקות שליוו אותי במהלך השבועות האחרונים, וגם טקסט אחד אדיר:

***

נקמת הטרקטור - אופניים וספר:

***

הפקה יפהפיה של חליל הקסם (Die Zauberflöte) של מוצרט, ובה אנסמבל זמרים נהדר וגם פפגנו מקסים ומלכת לילה מדהימה:

***

והטקסט האדיר של גלוריה סטיינם (Steinem) מ-1978, שגיליתי במהלך השיטוטים. כי איך אפשר בלי קצת אקטיביזם וסת. מה דעתכם עליו?

יומן תזה 4.1. - סרז', ג'ירפות, סיד (ואסלה פמיניסטית)

השבוע, אחרי הקונצרט המעולה שמקהלתי הופיעה בו בפסטיבל אבו-גוש, ואחרי הגשת הפרק המיוחלת, הגעתי סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה. כעת, בציפייה ובהיערכות לתחילת הלימודים הממשמשת ובאה, אני ניגשת לאט לאט לכתיבת הפרק האחרון של התזה. הכתיבה תחל בעוד מספר שבועות בשל אותה היערכות, אבל שלדו של הפרק - שהוא פרק תיאורטי - כבר עומד פחות או יותר על תילו. עכשיו יש להלביש על השלד את כל שקראתי בשנה האחרונה, ואת התיאוריות שפיזרתי ברחבי הפרקים. אנחת רווחה והשלמה נפלטת מפי. אפשר לסיים. אפשר לסיים. 

   ובינתיים, עד שאגיע לכתיבת הפרק, בפוסטים הקרובים אלעיט אתכם, קוראיי היקרים, במעט מהמוזיקה שאני שומעת ונשמעת בי בימים האחרונים, וגם בטקסטים טעימים. שיהיה בהנאה.

(הערה: אם הלינקים של היוטיוב מתעקשים לעבוד רק שם, הלינקים הישירים מצורפים לכל שיר לנוחיותכם.)

***

אווירת לילה בורדלית, באסים מעושנים, גיטרות שמנגנות ממש על הקצה, פורטה, פיאנו, לאט, מהר, און-ביט, אוף-ביט; הדיבור הרך-חרוך הסיגריות של סרז', כמעט בלחישה; אני נתלית ב-"merde" שמגיח לו אי-שם בשיר הראשון, נוסעת עם סרז' אל תוך הלילה

http://www.youtube.com/watch?v=Rwk1MX9wbag

***

קירות חדר השירותים של פאב ה"קורדורוי" שבתל-אביב מעוטרים בתמונות כוכבי רוק, כמו ג'ון קייל בשיער ורוד (ובתמונה אחרת - ירוק) ועוד כוכבים שזכרוני בוגד בי מלנקוב. האסלה בחדר השירותים הזה היא אסלה פמיניסטית: מרימים אותה (כי לא נעים לשבת לפעמים) והיא, בתגובה חתרנית, מסרבת לפעולה ויורדת בחזרה. 

   ובפאב עצמו מנגנים סיד בארט: נסיך האופל של הרוק; הכוכב שטבע ביצירתו טרם זמנו; האיש שניצוצות הגאונות שלו נמצאים בכל תו שהוא שר - ובקיטונות (הוא גם חתיך).

***

נתקלתי לפני זמן מה בכתבה הזו בבלוג "סיפור-כיסוי" הנהדר, וזה החזיר אותי לתקופה בה חרשתי על האלבום הראשון של הגי'רפות: אלבום שהוא כאילו חסר ליטוש אבל למעשה מבריק ממחשבה, ממוזיקה נהדרת וממילים לא צפויות בעליל, שהן למעשה גאונות צרופה. 

  אחד השירים האהובים עליי באלבום הזה הוא "פתח חלון". למה השיר עושה לי את זה? כנראה בגלל האקורדים המגניבים, הזרימה המוזיקאלית מבארוק-->מקצביות רוקנרולית/פולקית--->סיום באווירת קסטנייטות, ומעל הכל - המילים, שכמו בכל האלבום הזה מספרות סיפור במשחקיות ובשירה. בשירה.

וככה על הדרך, אם בג'ירפות ובמילותיהן עסקינן, הנה קטע מתוך ספרו של הפרונטמן המולטי-ורבאלי שלהם, מיסטר גלעד כהנא. זהו קטע קצר מאוד, שלם, שלקוח מתוך ספרו הראשון של כהנא תכנון להתאוששות מאסון (2003, עמ' 56):

ינשופתילבניינלבן

"הינשוף שאתה רואה עומד על התיל? שים לב שהדבר היחיד שנותן את האשליה שהוא רגיל זה המבנה שלו. אתה רואה? יש לו שלושה ראשים, כל אחד בעל תנועה עצמאית. בזווית אחת הוא תמיד נראה רגיל. ראש אחד. אבל תסתכל רגע מכל הזוויות. והתיל? אתה חושב שהוא לא חלק מהתיל? התיל מתחבר לבניין הלבן. הבניין הלבן, הוא חי. הוא זז. ועוד רגע הוא יתקוף."

  הצמח המטפס הפסיק לדבר. הוא טיפס על החומה.

  "הנה, אני רואה," אמר, "יש תעלת מים סביב הבית, רק היא אינה חלק ממנו. כאשר הוא יתקוף כנס למים."

   הינשופתילבניינלבן שילח זרועות ארוכות, נמתחות לאחוז בי. נכנסתי למים.

יומן תזה 4.0. - הגשת פרק: היום שאחרי

הללויה, פרייז דה לורד, או מיי דיר גוד, 

עברתי 

סוף סוף 

פרק.
זו הייתה משימה ארוכה, עם הרבה מחיקות, שינויים, עצירות למחשבה (הרבה עצירות למחשבה), מעברי מצבים מחשבתיים, חרישה, החרשה והרבה הרבה קפה. אבל אתמול, אחרי שהמיץ כבר יצא לי, שלחתי את הפרק. ההקלה שהרגשתי ושאני עדיין מרגישה אחרי הפעולה הקטנה הזו, של הלחיצה הקטנה על ה-send, לא תסולא בפז.

    אבל תחושת האופוריה שליוותה אותי מרגע השליחה ועד היום בבוקר החלה להיסדק במהלך היום. לצד הרבה סרטים שצרכתי מהבוקר (כמו American Splendor שאני יכולה לראות אלף פעם, As Good as it Gets ובערב - Something's Gotta Give! יאמי!) והתרסקות על הספה בסלון, אני לא באמת נחה: לאט לאט, מבעד לחרכיה של אופוריית השליחה, התחילו להתגנב להן מחשבות נגועות בפרפקציוניזם בתיבול של "עתידי לאן". להלן הלקט: מה יקרה אם אקבל הערות רעות? ("לא," אני מרגיעה את עצמי - "זה לא הולך לקרות. הרי עבדתי על הפרק הזה כמה וכמה חודשים!"); ומה אם בכל זאת אקבל הערות רעות? ("אז אתקן אותן," אני משיבה); ומה אם הפרק לא מספיק מעמיק מבחינה תיאורטית? אולי הייתי צריכה להשקיע יותר? ("אבל השקעתי כל כך הרבה, כמה אפשר? אין גבול לטוב!"); אוקיי, בסדר. ומתי אתחיל את הפרק הבא? ("אלוהים, קצת חופש ממחשבות תזה רודפניות אפשר?!")     ("אהמ..." אני משיבה בשנית, "מחר....").
    הדיאלוג הפנימי הזה מתנהל בי כבר כל היום, מעייף, מתיש, טוחן את השכל. אין לי מושג אם הוא מוּכּר לשאר כותבי התזות באשר הם, אבל אני מעדיפה באמת להניח שאני לא יוצאת דופן מדי... פשוט התרגלתי כל כך לתחושת האשמה שבאי-העבודה על התזה; התרגלתי כל כך להרגיש אותה בכל שעה שאני לא עובדת או חושבת על התזה, בכל שעה שאני נחה או רואה טלוויזיה בבית, או עושה הליכה, או לא יודעת מה. הכל הפך לתזה. כמובן, אני חיה - אני רואה אנשים וחברים, יוצאת, מבלה, כותבת, שרה, אבל היא תמיד תמיד שם. אני מדברת עליה, חושבת עליה, מנתחת את המהלך הבא שלה בכל רגע נתון - גם כשאני לא חושבת עליה באופן מודע. התזה השתלטה לי על החיים, ואני נתתי לה להשתלט. אני באמת אוהבת את מה שאני עושה, את מה שאני כותבת, אבל אני צריכה חופש וצריכה לסיים כבר.

ובכל מקרה, בינתיים, היום, לצד המחשבות האלו, אני מנצלת את החופש לנשום אוויר סתווי ומהביל (ראיתם את מזג האוויר המוזר הזה?!); וגם מתכוננת לקונצרט הקרוב של מקהלתי האהובה: קונצרט גדוש בארוק ובאך (כולם מוזמנים, יהיה נהדר!). בערב, לאור שקיעה מוקדמת וכחולה, אצא להליכה ואאוורר קצת את הראש. ואתם יודעים מה? גם אם מחשבות תזה יתגנבו להן מבעד לחרכי-סדקי האופוריה (שטוב שהיא נסדקת), אתן להן להיות. 

ועד שאחזור עם ענייני התזה, הנה קצת תרבות מפה ומשם. 

*

אתמול, אחרי ששלחתי את הפרק, הנחתי במערכת את Songs for Drella של ג'ון קייל ולו ריד. אלבום המחווה הזה לאנדי וורהול (Cinderella + Dracula) כן ומלא עוצמה דווקא משום שהוא מינימליסטי: רק פסנתר, גיטרה, ויולה וגילול קורותיו של אנדי: האיש הצבעוני, הפטרון המגלה, האמן. הנה שיר הפתיחה של האלבום הנהדר הזה:

**

קטעון זֶן מתוך Franny and Zooey של סאלינג'ר:

Zui-Gan called out to himself every day, "Master."

Then he answered himself, "Yes, sir."

And then he added, "Become sober."

Again he answered, "Yes, sir."

"And after that," he continued, "do not be deceived by others."

"Yes, sir; yes, sir," he replied.                  -Mu-Mon-Kwan.

(Salinger, 1962, p. 178) <---- זה חזק ממני

***

טוב, לא יכולתי להתאפק: קצת על American Splendor הסרט!

הסרט (שיצא ב-2003) מבוסס על חייו של הארווי פיקאר,פקיד בארכיון בית חולים, שב-'76 החל לפרסם קומיקס המבוסס על חייו. לא איש שמח במיוחד, אבל מעניין מאוד - בהחלט. אני מודה ומתוודה - לא קראתי את הקומיקס כל כך; פשוט משום שאני קצת מפחדת ממה שאגלה בו - לצד קרני אור אני מפחדת למצוא בו אפרוריות, שיעמום ובדידות. בגלל זה אני מעדיפה להישאר עם הסרט, פשוט משום שהוא מתצמת את חייו של פיקאר, ומעלה חיוך על שפתיי; ופול ג'יאמטי משחק אותו בחינניות של ממש.
   ממש בקטנה על הקומיקס: באחת הסצינות בסרט הארווי טוען בפני חברו המאייר המוכשר רוברט קראמב (שבסופו של דבר הפך למאייר הראשון של הקומיקס של פיקאר), שיש ספרי קומיקס על חיות וקומיקס על גיבורי על, אבל אין קומיקס על החיים כמו שהם. הוא מחליט לכתוב קומיקס על הרגעים הקטנים של החיים, על חייו שלו, ובכך שובר את מוסכמות הז'אנר - הוא מבצע הכפלה לחייו, מעביר אותם לקומיקס, מתמצת אותם תוך כך לרגעים המשמעותיים שלו, גם אם הם נראים על פניו שוליים וקטנים. המחשבות שלנו ותפיסת עולמינו, בסופו של דבר, נוכחות ונחשפות בדיוק במקומות שנראים שוליים: כמו למשל בתור לקופה בסופר. ועוד דבר: פיקאר לא מאייר את הקומיקס, אלא רק כותב אותו. לאורך השנים המאיירים התחלפו, ורק פיקאר נשאר. אני חושבת, שזה לא דבר נפוץ בעולם הקומיקס...
   הסרט עצמו מעניין, משום שבדיוק כמו הקומיקס הוא שובר את המוסכמות: למרות שזה סרט שנעשה "על", פיקאר האמיתי מופיע בתחילת הסרט, מציג אותו, לצד ג'יאמטי המשחק את פיקאר עצמו. זו מעין הכפלה להכפלה שפיקאר מבצע לעצמו בקומיקס. בהמשך פיקאר עצמו מצולם כשהוא מקליט את ה-voice over שלו לסרט, ובסוף ההקלטה הקצרה שואל בחיוך את הבמאים, "זה היה בסדר?". אחר כך הוא ודמות נוספת מחייו, טובי, מדברים על ממתקי עדשים, שבדיוק נראו בסצינה ביקום המקביל שהוא הסרט. במשך השיחה הזו, בין שני האנשים האמיתיים, מתיישבים מאחוריהם פול ג'יאמטי וג'ושוע פרידנלנדר (שמשחק את טובי). המציאות שבקומיקס של פיקאר מוכפלת בסרט, ונשברת שוב ושוב במהלכו. כמה יצירתיות ואומץ צריך כדי ליצור סרט כזה. וכמה חינניות ואופטימיות יש ביצירה הזו!

****

אני מקווה שעל כולכם עבר יום כיפור קל ומשמעותי, ועד הפוסט הבא: הרבה יצירה, הרבה סתיו, הרבה סוכות והרבה רימונים.

צ'יריוס!

אני