10:00
אולי זה ריח הקפה. אולי סנדוויץ' החביתה בלחם עם האגוזים. אולי המוזיקה הנמרצת על הבוקר, או הרוח הסתווית המפתיעה שנושבת בין העצים הירוקים שבחצר, או אולי שיח המלצרים. אולי כל הספורט שאני צופה בו לאחרונה ביחד עם בן זוגי היקר (משחק כדורסל חי וכיפי בשבוע שעבר - ישראל נגד סרביה; ואתמול מחצית טלוויזיונית של כדורגל, מכבי תל אביב נגד באזל, עד שהלכתי לישון).
אולי זה ריח הקפה. אולי סנדוויץ' החביתה בלחם עם האגוזים. אולי המוזיקה הנמרצת על הבוקר, או הרוח הסתווית המפתיעה שנושבת בין העצים הירוקים שבחצר, או אולי שיח המלצרים. אולי כל הספורט שאני צופה בו לאחרונה ביחד עם בן זוגי היקר (משחק כדורסל חי וכיפי בשבוע שעבר - ישראל נגד סרביה; ואתמול מחצית טלוויזיונית של כדורגל, מכבי תל אביב נגד באזל, עד שהלכתי לישון).
כך או כך, משהו התרופף הבוקר, נח לו בשלווה בלבי ביחד עם הבל הקפה המריר-מתקתק. הבוקר, אחרי המתנה או אולי קינוּן, אם תרצו, פתחתי ספר תיאוריה ובמקביל - מסמך וורד. לא פחות ולא יותר.
בשבוע האחרון, השלם, התחמקתי מכתיבה בכל מאודי. לכך קדם יום אחד בשבוע שעבר, בו התמקמתי בנוחות בכתיבה, ובחדר שקט בספרייה לקחתי בידיי את המושכות: במשך כשעתיים אירגנתי את כל החומר שיש לי כעת אחרי קריאה של כמה וכמה וכמה ספרים, איפה נמצאים הסיכומים של הספרים האלה (פזורים בין הקלסר, לשולחן ולמחשב), מה אני רוצה וצריכה לקרוא עוד, מה אני צריכה לראות עוד, ומה הייתי רוצה לכתוב על כל הדברים האלה ביחד.
זה המקום לציין שהכתיבה הזו, החדשה, הגדולה הזו, תהיה על וסת. על אותה תופעה חודשית, שמתחילה להיות מקובלת יותר ויותר בעולם - ולא בגלל שהיא חדשה, אלא בגלל האופן שבו מקבלים/ות אותה, האופן שבו היא נחווית על ידי מווסתות, ובציבור. הנה, רק לפני כשבוע דונלד טראמפ, אחד הרצים לנשיאות ארה"ב, העיר הערה אחת מעליבה ומקטינה כלפי אחת המראיינות ב-Fox News, באמצעות הווסת שלה. כתגובה לכך, מווסתות התחילו לצייץ בטוויטר, בפומבי, על הווסת שלהן; הן החלו מחצינות אותה באומץ ובהתרסה, את אחד הדברים היותר מוסתרים, הפחות מושחים, בתרבות שלנו.
עכשיו, רגע לפני תחילת הקריאה של תיאוריה משמעותית, הנה אני כאן, כותבת את השורות האלו, מנסה לשחרר קצת לפני תחילת האמצע. כן, אני גם מודה בפני עצמי ובפניכם שכתיבת השורות האלו היא גם קצת, קצת, התחמקות מתחילת הקריאה: בזמן כתיבת השורות האלו הספר פתוח על עמוד תוכן העניינים, כבר בערך חצי שעה.
אז מה עושים? מסיימים לכתוב את פוסט הבלוג הזה, מזמינים עוד קפה, נושמים עמוק ומתחילים לקרוא ולכתוב. כדי להפחית קצת מהפאניקה הקלה שמתלווה לשלב הזה, אולי כדאי פשוט להתחיל לחשוב שהקריאה הזו היא לא בשביל עבודה, לא בשביל כתיבה מתקדמת. היא סתם בשביל עצמי.
אז, נשימה עמוקה ו...
Red Squirrel in the Morning
