יומן תזה 4.4. - צ'רלס בוקובסקי ואני

היום, בשיטוט ברחבי הרשת, נתקלתי בבלוג של בועז כהן, ובו מצאתי פוסט על צ'רלס בוקובסקי. כמו שאתם כבר יודעים, בוקובסקי הוא אחד המשוררים האהובים עליי. כהן מצטט גם את אחד השירים האהובים עליי: "המקלחת" - The Shower, וכותב את קיצור הביוגרפיה של בוקובסקי. וכך כהן מתאר את האיש: "זכר-אלפא אמיתי, בוטה, שקוע בסקס, כותב את החיים, חצרות אחוריות, מועדונים, בתי זונות. כותב עירוני שאין טבע בשיריו. איש שהכתיבה שלו גברית.". Couldn't write it better. 

   ועדיין, נוכח השורות האלו, אני שואלת את עצמי: למה אני אוהבת את צ'רלס בוקובסקי? מה לי ולמישהו שכותב בצורה בוטה כל כך, "גברית" כל כך - ובצדק - על בתי זונות, על חצרות אחוריות, על אלכוהוליזם ומצ'ואיזם וכל מה שבא ליד - literally? מה לי ולכותב, שהכה וקילל והתעלל בנשותיו מתוך ענני האלכוהול האופפים אותו? ואם זו שירה גברית, מה זו שירה נשית? האם נשים לא יכולות לכתוב על כל הדברים האלה? (על שתי השאלות האחרונות אנסה לענות בפוסט אחר.)

   ובעצם, מה זה משנה בכלל מי המחבר שמסתתר מאחורי המילים? הרי, הדבר הראשון שמלמדים בשנה א' בספרות, ברוחו של רולאן בארת, הוא להתעלם מהמחבר ולהתייחס אל הטקסט בלבד. ועדיין, כן חשוב ומעניין להתבונן על האישיות שמסתתרת מאחורי המילים. בעיקר בשירה, משום שהיא מינימאלית ולכן חשופה כל כך; שהמשורר מסתתר בין הסדקים שבין המילים.  והחלקים הנוראיים האלה באישיות של בוקובסקי בכלל לא נעימים לגילוי. 

   ויחד עם זאת, השירה של האיש הזה מדברת אליי. הפעם הראשונה שנתקלתי בספר שירה שלו הייתה לפני 7 שנים, ביריד מכירה של ספרי שירה אי שם במועדון אפלולי באלנבי. הסתובבתי שם בין הספרים, מאושרת ומוצפת בעושר הספרותי שנפרש לפניי, לא בטוחה מה לקחת ומה לקנות. בסוף לא קניתי דבר. אבל רגע לפני שעזבתי את המקום, ספר שכריכתו אודם צועק משך את עיניי. הוא נקרא עד שהאצבעות יתחילו לדמם. השם והאיור שעל העטיפה - ספק כבישים מפותלים ספק מערבולת - צבטו את הבטן שלי. התלבטתי אם לקנות את הספר, יצאתי מהמועדון ואז חזרתי אליו, ידיי שולפות את הארנק וחובקות את הספר קרוב-קרוב. זו הייתה אסופת השירים של בוקובסקי, שתרגמה דורית וייסמן (הוצאת "כרמל", 2002).

השירה של בוקובסקי היא שירה פרוזאית: היא מספרת סיפור בשורות שבורות. חלקי גוף נחשפים ועולים שם: פעם ברמיזה של תחת, פעם בעירום מלא, פעם בתיאור של אוננות ופעם בסקס של אהבה. פעם תיאור של חיים ופעם תיאור של תסכול וחידלון.

   חיים רווי כאב עבר בוקובסקי. חיים רווי כעס, קושי להתרומם, חיי תסכול והרבה כאב. כל הרגשות האלה ממוסכים  בשיריו במילים. באדי אלכוהול. כותרת האסופה אומרת הכל: אצבעות שכותבות את המילים אבל כבר בעצם לא כותבות אותן - כי אם כבר חורטות וחוצבות אל תוכן את המילים; מנגנות על הפסנתר במהירות הולכת וגוברת, עד שהמהירות הופכת מסחררת מכדי להפסיק לנגן, עד שכבר אין ברירה והאצבעות מפסיקות להוציא את הנפש אל תוך הפסנתר ומתחילות להקיז דם. כמו האיור על כריכת הספר ושמו, כך גם חייו של בוקובסקי: חיים שחוזרים על עצמם בפיתולים, שמגיעים שוב ושוב אל אותה הנקודה. חיים מסוחררים, ללא יכולת עצירה. 

    אבל אז האהבה נכנסת לשם, מחייה את האוויר המתועש שזורם שם בין השורות. ואז, הו אז, האוויר מצטלל. השורות מתרככות, העט לא חוצב כי אם פורט את המילים כאילו היו מיתרי נבל. וזה בדיוק מה שאני אוהבת בבוקובסקי. לא את האלימות שלו בחייו. לא את הרגלי השתייה הנוראיים שלו. אלא את המורכבות הזו של הכתיבה שלו; את ההפתעה הזו, שבתוך כל סבך הרגשות המסובכים האלה מסתתרת נפש רכה, אוהבת ובעלת יכולת מפתיעה ומרגשת של חמלה. שמבעד לכל הקושי שעבר, נאלץ לספוג ובסופו של דבר גם ייצר בחייו, הוא עדיין הצליח לראות את היופי שניצב מול עיניו. הוא כתב בשפה סיפורית ופשוטה מאוד, אבל את האהבה הוא כתב ביופי פואטי מורכב צלול. הוא דיבר את עצמו מתוך שפת הרחוב אבל גם פרט את עצמו, אל תוך מילותיו, בסבכי יופי מרגשים.

גבר ואישה במיטה ב-10 בלילה / צ'רלס בוקובסקי

אני מרגישה שבא לי פחית סרדינים, אמרה.

אני מרגיש שבא לי פלסטר, אמרתי,

אני מרגישה שבא לי סנדויץ' טונה, אמרה.

אני מרגיש שבא לי עגבנייה חתוכה, אמרתי.

אני מרגישה שהולך לרדת גשם, אמרה.

אני מרגיש שהשעון עומד, אמרתי.

אני מרגישה שהדלת לא נעולה, אמרה.

אני מרגיש כאילו פיל עומד להיכנס לכאן, אמרתי.

אני מרגישה שאנחנו צריכים לשלם את שכר הדירה, אמרה.

אני מרגיש שאנחנו צריכים למצוא עבודה, אמרתי.

אני מרגישה שאתה צריך למצוא עבודה, אמרה.

לא מתחשק לי לעבוד, אמרתי.

אני מרגישה שלא איכפת לך ממני, אמרה.

אני מרגיש שאנחנו צריכים לעשות אהבה, אמרתי.

אני מרגישה שאנחנו עושים אהבה יותר מדי, אמרה.

אני מרגיש שאנחנו צריכים לעשות יותר אהבה, אמרתי.

אני מרגישה שאתה צריך למצוא עבודה, אמרה.

אני מרגיש שאת צריכה למצוא עבודה, אמרתי

אני מרגישה שבא לי לשתות, אמרה.

אני מרגיש שבא לי בקבוק ויסקי, אמרתי.

אני מרגישה שאנחנו הולכים לסיים את זה ביין, אמרה.

אני מרגיש שאת צודקת, אמרתי.

אני מרגישה שבא לי להתייאש, אמרה. 

אני מרגיש שאני צריך אמבטיה, אמרתי.

גם אני מרגישה שאתה צריך אמבטיה, אמרה.

אני מרגיש שאת צריכה לסבן לי את הגב, אמרתי.

אני מרגישה שאתה לא אוהב אותי, אמרה.

אני מרגיש שאני כן אוהב אותך, אמרתי.

אני מרגישה את הדבר הזה בתוכי עכשיו, אמרה.

גם אני מרגיש את הדבר הזה בתוכך עכשיו, אמרתי.

אני מרגישה שאני אוהבת אותך עכשיו, אמרה.

אני מרגיש שאני אוהב אותך יותר ממה שאת אוהבת אותי,

                                                                          אמרתי

אני מרגישה נפלא, אמרה, בא לי לצרוח.

אני מרגיש שבא לי להמשיך כך לנצח, אמרתי.

אני מרגישה שאתה יכול, אמרה.

אני מרגיש, אמרתי.

אני מרגישה, אמרה.

(מתוך עד שהאצבעות יתחילו לדמם, עמ' 65-66, בתרגום דורית ויסמן.)

יומן תזה 3.8. - ניסוי פוסטאוטומטי

1. בבניין החדש של מוזיאון תל-אביב

*
אדם חובר לרגע אל עץ בודד, הניצב לבדו במרכז עירוֹניוּת מרוטה; ידיו מלאות רכות וגעגוע לאדמה שנעקרה מעצמה; קשה לו לאדם להינתק מהעץ, קשה לו להינתק מהמים; קשה לה, לאדמה המכוסה באספלט טהור; אדם עוזב את העץ; אדם הולך וניתק מעצמו

(ראפת חטאב, "ללא כותרת", 2009)

**
מתוך חדר צדדי מואפל מתנגן באך על פסנתר; מילים מוזרות נזרקות בחתך אל חלל האוויר; מולי נגלית מכונת הסרטה ענקית, מריצה שכבות על שכבות של צלולויד; רעשה דיבורה מחרישי אוזניים; קוראים לה Christie; דמות כחולה והזויה, ספק עשויה ספק אמת, מדברת ומתנועעת על המסך באמיתות חיים; עפעפיה מאופרות עיניים כחולות, פקוחות לרווחה על שמורות עצומות; רעש המסרטה אינו פוסק; תוכּי נע בחוסר נחת על המסך; מילים נהדפות בלהט אוויר; מרצד הליל הכחול; שקט משתרר בין שמורות עיניי הנדהמות
(על סרטו של בן הגרי, "אינברט", 2010)


2. "מה, מה אמרת, מה?" (הג'ירפות, "סטריאו")

(Yoko Ono, "Yes", 1966?)

3. The Laughing Heart / Charles Bukowski
טום וויטס חורךמלטף את בוקובסקי; סדוק סדוק הוא הליל; קרן אור מפלחת את עטיפת הכאב, פוגעת בלבבות שקופים שקליפתם פקועה

(הוידאו התגלה בבלוג של איתמר זהר)

The Laughing Heart / Charles Bukowski

your life is your life

don’t let it be clubbed into dank submission.

be on the watch.

there are ways out.

there is a light somewhere.

it may not be much light but

it beats the darkness.

be on the watch.

the gods will offer you chances.

know them.

take them.

you can’t beat death but

you can beat death in life, sometimes.

and the more often you learn to do it,

the more light there will be.

your life is your life.

know it while you have it.

you are marvelous

the gods wait to delight

in you.

יומן תזה 1.2

שעת ערב. אני יושבת מול המחשב, חשק לכתוב זורם בקצות האצבעות. אני פותחת את קובץ הוורד עליו עבדתי היום, ונמלכת בדעתי; לא אכתוב עכשיו (כמעט 22:00). במקום זה החלטתי לכתוב פוסט חדש. לפחות לפרוק קצת חשק-כתיבה מהול בשאריות קפאין מהצהריים.

    אולי זו הנקודה לספר לקהל הקוראים שלי על מה לעזאזל אני כותבת את התזה. אז, אני כותבת על וסת. כן, וסת. ממהמ, המחזור הנשי. הדגל האדום. הדודה שבאה לביקור. איך הגעתי לנושא, אתם שואלים? שמעתי פעם, מזמן, על כך שבימים עברו, נשים שחיו ביחד, תחת כיפת השמים, היו מקבלות את הווסת שלהן ביחד, בסינכרון מושלם עם הירח. הסיפור הקטן הזה, שהדעות על נכונותו חלוקות, הקסים אותי. האחדות הזו בין אישה לאישה, בין האישה לירח, גוף עצום כל-כך, מרוחק ועדיין משפיע על גופים גדולי ממדים כמו אוקייאנוסים ועל גופן של נשים על כדור הארץ, הדהים אותי.

     הנושא הזה המשיך איתי הלאה. בשנה הראשונה לתואר השני חשבתי לכתוב עבודה על שירי ירח, שירים שפמיניסטיות/אקטיבסטיות וסת כתבו על ירח ועל וסת. בסוף לא כתבתי את העבודה הזו (במקום זה כתבתי על משוררת אחרת ונהדרת, לוסיל קליפטון, שגם פירסמתי פוסט עם כמה משיריה, וביניהם שירי אהבה לווסת שלה) אבל הנושא המשיך איתי. חשבתי לכתוב את התזה בהתחלה על צ'ארלס בוקובסקי (משורר הביבים האלים, השתיין, הרגשן ובעל רגעי חסד מזככים) אבל לא הייתי בטוחה בו. בעקבות הערה קטנה של אחת המרצות שלי ("!Yeah, but Bukowski hates women") ויתרתי על הנושא לחלוטין. במקום זה מצאתי את עצמי ממשיכה לחשוב על אותם שירי ירח, וכשדיברתי על הנושא עם אדם יקר הוא פשוט אמר, "אה! אז את רוצה לכתוב על וסת!". ומשם הכל התחיל. 

     אז הכתיבה מתקדמת לה. וככל שאני קוראת יותר בנושא, חופרת בו יותר, הקסם שלו רק הולך וגובר בעבורי. כמובן, תוך כדי עבודה עולים גילויים מגוחכים ומשעשעים: אתם בטח מכירים את המיתוס, שאם אישה בווסת נוגעת בפרח, הפרח ינבול. אז הנה עוד שלל אמונות מיושנות ומגוכחות: אם אישה בווסת עוסקת באריזת אוכל בקופסאות שימורים, האוכל יתקלקל. אם אישה בווסת רוצה לעשות סלסול פרמננטי (כשזה עוד היה באופנה), הסלסול לא ייתפס. והאהוב עליי עד כה: אם אישה בווסת תדרוך חלילה במפעל לזיקוק סוכר, הסוכר יהפוך לשחור(!).

    וכך, העבודה מתקדמת. אני איתה. ואני אוהבת כל רגע בכתיבה שלה. זו לא רק כתיבה מדעית, יבשה, אלא כתיבה שממלאת אותי בהשראה ובחיבור למשהו כל-כך פנימי וקדום, מעין חזרה למקורות. חזרה אל החיבור אל הגוף, חיבור שהתרבות המערבית ניתקה. העבודה הזו ממלאת אותי ברוגע ובשלווה, וזה פשוט כיף.

3 שירים אהובים

The Shower/Charles Bukowski

we like to shower afterwards

(I like the water hotter than she)

and her face is always soft and peaceful

and she'll watch me first

spread the soap over my balls

lift the balls

squeeze them,

then wash the cock:

"hey, this thing is still hard!"

then get all the hair down there,-

the belly, the back, the neck, the legs,

I grin grin grin,

and then I wash her. . .

first the cunt, I

stand behind her, my cock in the cheeks of her ass

I gently soap up the cunt hairs,

wash there with a soothing motion,

I linger perhaps longer than necessary,

then I get the backs of the legs, the ass,

the back, the neck, I turn her, kiss her,

soap up the breasts, get them and the belly, the neck,

the fronts of the legs, the ankles, the feet,

and then the cunt, once more, for luck. . .

another kiss, and she gets out first,

toweling, sometimes singing while I stay in

turn the water on hotter

feeling the good times of love's miracle

I then get out. . .

it is usually mid-afternoon and quiet,

and getting dressed we talk about what else

there might be to do,

but being together solves most of it

for as long as those things stay solved

in the history of women and

man, it's different for each-

for me, it's splendid enough to remember

past the memories of pain and defeat and unhappiness:

when you take it away

do it slowly and easily

make it as if I were dying in my sleep instead of in

my life, amen.

  וְאִמִּי מִן הַזְּמַנִּים/ יְהוּדָה עַמִּיחַי

וְאִמִּי מִן הַזְּמַנִּים שֶׁבָּהֶם צִיְּרוּ

פֵּרוֹת נִפְלָאִים בִּקְעָרוֹת כֶּסֶף וְהִסְתַּפְּקוּ בְּכָךְ,

וּבְנֵי אָדָם הָלְכוּ בְּדַרְכִּי חַיֵּיהֶם,

כְּמוֹ אֳנִיּוֹת, עִם הָרוּחַ אוֹ נֶגְדּוֹ,

נֶאֱמָנִים לנתיבם.

אֲנִי שׁוֹאֵל אֵת עַצְמִי מָה טוֹב יוֹתֵר:

אָדָם מֵת זָקָן אוֹ אָדָם מֵת צָעִיר?

כְּאִלּוּ שָׁאַלְתִּי, מָה קַל יוֹתֵר

קִילוֹ נוֹצוֹת אוֹ קִילוֹ בַּרְזֶל.

אֲנִי רוֹצֶה נוֹצוֹת, נוֹצוֹת, נוֹצוֹת.

Nothing is as whole as a heart that has been broke, all time is made up of healing of the world.
Return to your ships, which are your broken bodies, return to your ships, which will be rebuild.

("Kaddish", Chapter 14, by Lawerence Siegel)