יומן תזה 3.1 - על שירת הגוף

רוב הפוסטים בחודשים האחרונים הוקדשו לתזה שאני כותבת. ולא בכדי - היא הולכת איתי לכל מקום, מרחפת מעליי (לפעמים בלוויית קמצוץ רגשות אשם) בכל דבר שאני עושה. קצת כמו תאומות סיאמיות, אנחנו מחוברות בלב ובמוח, מרגישות האחת את השנייה בכל תנועה, בכל פעימת לב, קיבה, כבד וריאה. אני מזינה אותה, והיא מזינה אותי. אמנם מוזר לדבר על התזה שלי בגוף שלישי, אבל ההפרדה הזו קצת עוזרת: היא שלי ובאה מתוכי, אבל לפעמים עדיף שתיפרד ממני כדי שאתבונן עליה מזוויות אחרות מאלה שאני מורגלת בהן.  
     אני כותבת היום על התזה מבעד למטפורות גופניות, ולא רק בגלל הנושא שלה; היום אני רוצה לכתוב על האהבה השנייה בחיי - שירה. אני שרה כבר כמה שנים. אמנם עם הפסקה גדולה באמצע (בזמנו עברתי לירושלים ללמוד, ולא ממש היה לי איפה להתאמן. או מורה להתאמן איתה. או כסף למורה בהיותי סטודנטית תפרנית :). אבל לפני שנתיים וחצי חזרתי לשיר במלוא המרץ. התחלתי בהצגה נפלאה בשם "הבל הבלים",משם המשכתי לאנסמבל של פרוייקט חד-פעמי (שבו גם סילנתי שני שירים), משם לאנסמבל "מורן" ואחר כך, עם הפסקה של קלינאית תקשורת באמצע, דילגתי אל מקהלת "שחר" הנפלאה, שבה אני שרה גם היום. לפני כמה חודשים חזרתי ללימודי פיתוח קול מסודרים אצל מורה נהדרת, מרינה לויט,  and I've been happy ever since.

    בלי קשר לקול, המוזיקה זורמת בי מאז שאני קיימת בערך. תחנות דרך משמעותיות: שמיעת מוזיקה מהרחם+גנים מוזיקאליים (אמא מורה לפסנתר ומוזיקאית, אבא ניגן בכינור שנים לא מעטות); ריסוק תקליט של מוצרט בגיל כמה חודשים, בסגנון ריסוק הגיטרות של פיט טאוסנד (וכמה סימבולי שמוצרט הוא אהוב ליבי); התנסויות פסנתר מגיל שנה בערך ואחר כך לימוד מסודר אצל מורה (כלומר, אמא), ונגינה על כינור מכיתה ד' עד ז'. 
    אבל השירה היא הדבר האמיתי בעבורי. יש הבדל עצום בין הפקת צליל בתיווך של כלי כלשהו, לבין הפקת צליל מתוך הגוף עצמו. והתהליך של הפקת הצליל, ככל שאני לומדת עליו יותר ויותר בשיעורי פיתוח הקול והמקהלה, מדהים בעיניי: מעבודה משותפת של הריאות, שרירי הבטן התומכים ומיתרי הקול (שאסור להרגיש אותם בזמן השירה), ועד לשימת לב לשרירים קטנים אבל כל כך משמעותיים כמו החיך העליון, שמי היה מאמין שאפשר בכלל לשלוט עליו, להעלות אותו, לעגל אותו בצורות שונות, ושהצליל ישתנה כל כך בהתאם! וכמובן, תיבות התהודה שיש בגוף. וואו. מדהים להרגיש את הצליל מתהדהד בראש ובחזה, ממש להרגיש את הויבראציות!

במהלך החודשים האחרונים אני מגלה יותר ויותר שצריך ממש לדמיין את האיבר עליו אני מבקשת לעבוד ולאמן: צריך ממש לראות את כיפת החיך העליון בדמיון כדי לשלוט עליו, לדמיין אותו מתעגל בצורות שונות בהברות השונות; ביום-יום צריך ללמוד לדבר קצת אחרת, כדי לשיר אחרת - הדיבור הוא ההרגל הקולי בו אנו משתמשים הכי הרבה, ולכן שינוי הרגלי דיבור מוביל לשינוי הרגלי שירה. ואם דיבור הוא ייצוג המחשבות והתחושות שלנו, אז חייבים לשנות גם משהו בתפיסת המציאות, בתפיסת העצמי. כך, התביעה לשנות דבר מה קולי נובעת, קודם כל, מן הדמיון. אחר כך מן הנפש. 

מעבר לכך שהשירה היא גיוון לחיי האקדמיה, היא חלק ממני – ממש צורך גופני להפיק צליל. ומה הקשר בין כל זה לבין נושא התזה? התזה שלי הרי עוסקת בתופעה גופנית כפי שהיא מיוצגת בספרות, מבעד למילים. וכך גם השירה: ביטוי הגוף והרגש מבעד למילים, שיוצרות ניגון, שמופקות מתוכו. ואני יותר ויותר רואה איך החיים שלי, איך עצמי, נכנסים אל תוך התזה, בדיוק כמו ביצירה מוזיקאלית. שהרי, הביטוי העצמי מוצא את דרכו אל כל מקום אליו האדם יפנה. תהא זו עבודה אקדמית, שיר, ריקוד או אפיית עוגה.

   יש עוד מקומות השקה בין קול לבין נושא התזה: בטקסט שאני כותבת עליו עכשיו מופיעה שתיקה ואפילו שירה אופראית (!) בהקשר של הווסת. אבל על כך בפוסט אחר. אני רוצה לסיים את הפוסט הזה בשני שירים: הראשון הוא שיר מקסים מקסים של מוצרט, שחרשתי בשיעורים האחרונים. הוא נורא חמוד, מאפשר המון משחקיות, והפסנתר אפילו מחקה קצת ניתור ציפורים. :) כאן הוא בביצוע צ'צ'יליה בארטולי המלכה.

והנה השיר הבא שאני מתחילה ללמוד, של דביסי. הו, רומנטיקה...


סוף שבוע מקסים ומלא מוזיקה לכולם!

יומן תזה 3.0 - זורבה היווני

דברים טובים קרו מאז הפעם האחרונה בה כתבתי את היומנתזה. התחלתי לכתוב את הפרק השלישי (כלומר, השלישי על אמת :). היו לי השבוע גם כמה וכמה מבחנים לבדוק, אז הפרק קצת הושם על אש קטנה, אבל, כל עכבה לטובה; השבוע הזה נתן לי זמן לחשוב על המשך הפרק, ואני חושבת שהגיע הזמן לחזור למאמרים, לקרוא קצת, לעבות עוד את הידע שלי בנושא. אני מרגישה שאני צריכה את ההעשרה הזו.

ובכל מקרה, בלי קשר לתזה ולווסתות למיניהן, התחלתי לקרוא את "זורבה היווני" של ניקוס קאזאנצאקיס, בתרגום של חנוך קלעי שיצא ב-1966 (בהוצאת עם עובד). והנה הפתיחה של הספר:
"פגשתיו בראשונה בפיריאוס. רציתי להפליג לכרתים וירדתי אל הנמל. השחר עדיין לא הפציע וגשם ירד על הארץ. רוח סירוקו עזה השיבה את קצף הנחשולים עד לבית-הקפה הקטן, שדלתות-הזכוכית שלו סגורות היו. בבית-הקפה עלו ריחות של שיכר תוסס וזעת בני-אדם, הבל פיותיהם העלה אד על הזגוגיות מחמת הקרה שבחוץ. כחמישה ושישה יורדי-ים, שבילו בזה את הלילה, לפופים במעילי עור-תיש חומים שעליהם, היו לוגמים קפה או שיכר ומביטים מבעד לזגוגיות המעומעמות לעבר הים. הדגים, שנדהמו מעוצם חבטות המשברים הזועפים, מצאו מפלט במעמקי מצולה וחיכו שם שישוכו המים. הדייגים, שנתקבצו בבתי-הקפה, חיכו אף הם לשוך הסערה, לעלייתם של הדגים הנרגעים אל פני המים לשחר אל פתיון. דגי-חזיר, פוטיות ותרסיסים עתידים לחזור מהפלגותיהם הליליות. עתה הנץ השחר."

כל כך התגעגעתי אל העברית הזו...  כמה עושר יש בה, כמה היא סכה את הנפש; כמה חום נושב ממנה וכמה נועם ורוך היא מפיקה. עם פתיחת הספר פשוט הרגשתי שחזרתי הביתה. איזו מילה יפה ומדוייקת היא "לפופים"... ותיאורי הגלים שונים, שכל אחד מהם מכיל את עוצמת הגלים, אך גם את חולשתם, את הישברותם ("קצף נחשולים" המתאר את העוצמה שהייתה לגל הגדול, שכעת הפך לקצף גרידא; "המשברים הזועפים" המתאר את חרונם של הגלים אך גם את שבירותם ורגעיותם). כמה ריחות יש בפיסקה הזו (זיעה, קפה, שיכר, ים, וריח של דגים למזכרת). וכמה קור יפהפה של שחר עולה מתוכה... פשוט פיסקת פתיחה מושלמת. כמובן, היופי והעושר האלה לא היו מתגשמים לולא הסופר המוכשר ולולא המתרגם, שעשה מלאכתו בפואטיות שראוייה להורדת כובע. 

עוד לא נכנסתי עמוק מספיק אל הספר, כך שאני עדיין לא בטוחה מה אני חושבת על זורבה. אבל אין ספק שהוא דמות צבעונית ומעניינת, שמתוארת באופן חי מאוד. גם המספר מתואר מאוד חי, באופן מפתיע: הרבה פעמים המספר בגוף ראשון די משעמם. לא שהמספר הזה ממש חי על הקצה. אבל הוא מצטייר בינתיים כבחור טוב, שהחליט להוציא את האף מהספרים שהוא כה אוהב, להיקסם מזורבה ולצאת איתו למסע ימי בין איי יוון. תוך כדי כך הוא מספר על קורות המסע, ואת קורות עברו שלו. אני מחכה לראות איך הבחור יתפתח. עם זורבה, מה שבטוח, יהיה מעניין. 

  ומי יודע - אולי גם אני, כמו המספר, עומדת על סיפה של הרפתקה, שרוח ים אמיצה מנשבת במפרשיה.