מעט עליות ומורדות חווים ראשי, ליבי ובעצם כל כולי בשבועות האחרונים. לכן גם נמנעתי מלכתוב בתקופה האחרונה. ראייתי הייתה מעט מטושטשת, קולי מעט חורקני ומשוך לאחור, ובטני, הו בטני התהפכה לה ביחד עם חרבות הלהט שבלב. המלחמה האחרונה גם לא ממש הוסיפה; היא עברה לה, אם כי נראה כי התרחשה לפני שנה שלמה... בתוך כל הסבך הזה הצלחתי לכתוב רבות, אם כי רק כדי לסכם באופן מסודר את החומרים התיאורטיים הרבים בהם נתקלתי בשיטוטי התזה במהלך השנה האחרונה, במהלך הכתיבה.
ואתמול, אתמול אחרי רביצה ארוכה מול הטלוויזיה, קמתי ועשיתי מעשה - הלכתי להסתפר. ועם התספורת בא הרענון, ובאה שיחה עם אחותי היקרה והאהובה, ובאו כמה שעות של כתיבה. החומרים התיאורטיים החלו להתרקם לכדי נרטיב אחיד - כי הרי, גם בתיאוריה יש נרטיב, יש נקודות דגש ואספקטים שאין בהם צורך לשם הרעיון הכללי של התזה כולה. כך, הפרק התיאורטי, שהוא הפרק האחרון, מתחיל להתרקם לכדי דבר מה אחיד, מפורק פחות. הרעיונות, שקודם היו מפורקים ומפורדים, קורמים נקודות קשר ביניהם. ועם התרקמות האחידות באו גם שמחה וחוזק. או שמא אלו באו קודם לכן...?
ובכל מקרה, כפוסט פתיחה לאולי תקופה חדשה ואחרת, אוורירית, הנה כמה מוזיקות שליוו אותי במהלך השבועות האחרונים, וגם טקסט אחד אדיר:
***
נקמת הטרקטור - אופניים וספר:
***
הפקה יפהפיה של חליל הקסם (Die Zauberflöte) של מוצרט, ובה אנסמבל זמרים נהדר וגם פפגנו מקסים ומלכת לילה מדהימה:
***
והטקסט האדיר של גלוריה סטיינם (Steinem) מ-1978, שגיליתי במהלך השיטוטים. כי איך אפשר בלי קצת אקטיביזם וסת. מה דעתכם עליו?
אדיר!!! :)
השבמחקואני מסכימה עם כל מילה!
שעשעת ביותר :)