יומן תזה 4.0. - הגשת פרק: היום שאחרי

הללויה, פרייז דה לורד, או מיי דיר גוד, 

עברתי 

סוף סוף 

פרק.
זו הייתה משימה ארוכה, עם הרבה מחיקות, שינויים, עצירות למחשבה (הרבה עצירות למחשבה), מעברי מצבים מחשבתיים, חרישה, החרשה והרבה הרבה קפה. אבל אתמול, אחרי שהמיץ כבר יצא לי, שלחתי את הפרק. ההקלה שהרגשתי ושאני עדיין מרגישה אחרי הפעולה הקטנה הזו, של הלחיצה הקטנה על ה-send, לא תסולא בפז.

    אבל תחושת האופוריה שליוותה אותי מרגע השליחה ועד היום בבוקר החלה להיסדק במהלך היום. לצד הרבה סרטים שצרכתי מהבוקר (כמו American Splendor שאני יכולה לראות אלף פעם, As Good as it Gets ובערב - Something's Gotta Give! יאמי!) והתרסקות על הספה בסלון, אני לא באמת נחה: לאט לאט, מבעד לחרכיה של אופוריית השליחה, התחילו להתגנב להן מחשבות נגועות בפרפקציוניזם בתיבול של "עתידי לאן". להלן הלקט: מה יקרה אם אקבל הערות רעות? ("לא," אני מרגיעה את עצמי - "זה לא הולך לקרות. הרי עבדתי על הפרק הזה כמה וכמה חודשים!"); ומה אם בכל זאת אקבל הערות רעות? ("אז אתקן אותן," אני משיבה); ומה אם הפרק לא מספיק מעמיק מבחינה תיאורטית? אולי הייתי צריכה להשקיע יותר? ("אבל השקעתי כל כך הרבה, כמה אפשר? אין גבול לטוב!"); אוקיי, בסדר. ומתי אתחיל את הפרק הבא? ("אלוהים, קצת חופש ממחשבות תזה רודפניות אפשר?!")     ("אהמ..." אני משיבה בשנית, "מחר....").
    הדיאלוג הפנימי הזה מתנהל בי כבר כל היום, מעייף, מתיש, טוחן את השכל. אין לי מושג אם הוא מוּכּר לשאר כותבי התזות באשר הם, אבל אני מעדיפה באמת להניח שאני לא יוצאת דופן מדי... פשוט התרגלתי כל כך לתחושת האשמה שבאי-העבודה על התזה; התרגלתי כל כך להרגיש אותה בכל שעה שאני לא עובדת או חושבת על התזה, בכל שעה שאני נחה או רואה טלוויזיה בבית, או עושה הליכה, או לא יודעת מה. הכל הפך לתזה. כמובן, אני חיה - אני רואה אנשים וחברים, יוצאת, מבלה, כותבת, שרה, אבל היא תמיד תמיד שם. אני מדברת עליה, חושבת עליה, מנתחת את המהלך הבא שלה בכל רגע נתון - גם כשאני לא חושבת עליה באופן מודע. התזה השתלטה לי על החיים, ואני נתתי לה להשתלט. אני באמת אוהבת את מה שאני עושה, את מה שאני כותבת, אבל אני צריכה חופש וצריכה לסיים כבר.

ובכל מקרה, בינתיים, היום, לצד המחשבות האלו, אני מנצלת את החופש לנשום אוויר סתווי ומהביל (ראיתם את מזג האוויר המוזר הזה?!); וגם מתכוננת לקונצרט הקרוב של מקהלתי האהובה: קונצרט גדוש בארוק ובאך (כולם מוזמנים, יהיה נהדר!). בערב, לאור שקיעה מוקדמת וכחולה, אצא להליכה ואאוורר קצת את הראש. ואתם יודעים מה? גם אם מחשבות תזה יתגנבו להן מבעד לחרכי-סדקי האופוריה (שטוב שהיא נסדקת), אתן להן להיות. 

ועד שאחזור עם ענייני התזה, הנה קצת תרבות מפה ומשם. 

*

אתמול, אחרי ששלחתי את הפרק, הנחתי במערכת את Songs for Drella של ג'ון קייל ולו ריד. אלבום המחווה הזה לאנדי וורהול (Cinderella + Dracula) כן ומלא עוצמה דווקא משום שהוא מינימליסטי: רק פסנתר, גיטרה, ויולה וגילול קורותיו של אנדי: האיש הצבעוני, הפטרון המגלה, האמן. הנה שיר הפתיחה של האלבום הנהדר הזה:

**

קטעון זֶן מתוך Franny and Zooey של סאלינג'ר:

Zui-Gan called out to himself every day, "Master."

Then he answered himself, "Yes, sir."

And then he added, "Become sober."

Again he answered, "Yes, sir."

"And after that," he continued, "do not be deceived by others."

"Yes, sir; yes, sir," he replied.                  -Mu-Mon-Kwan.

(Salinger, 1962, p. 178) <---- זה חזק ממני

***

טוב, לא יכולתי להתאפק: קצת על American Splendor הסרט!

הסרט (שיצא ב-2003) מבוסס על חייו של הארווי פיקאר,פקיד בארכיון בית חולים, שב-'76 החל לפרסם קומיקס המבוסס על חייו. לא איש שמח במיוחד, אבל מעניין מאוד - בהחלט. אני מודה ומתוודה - לא קראתי את הקומיקס כל כך; פשוט משום שאני קצת מפחדת ממה שאגלה בו - לצד קרני אור אני מפחדת למצוא בו אפרוריות, שיעמום ובדידות. בגלל זה אני מעדיפה להישאר עם הסרט, פשוט משום שהוא מתצמת את חייו של פיקאר, ומעלה חיוך על שפתיי; ופול ג'יאמטי משחק אותו בחינניות של ממש.
   ממש בקטנה על הקומיקס: באחת הסצינות בסרט הארווי טוען בפני חברו המאייר המוכשר רוברט קראמב (שבסופו של דבר הפך למאייר הראשון של הקומיקס של פיקאר), שיש ספרי קומיקס על חיות וקומיקס על גיבורי על, אבל אין קומיקס על החיים כמו שהם. הוא מחליט לכתוב קומיקס על הרגעים הקטנים של החיים, על חייו שלו, ובכך שובר את מוסכמות הז'אנר - הוא מבצע הכפלה לחייו, מעביר אותם לקומיקס, מתמצת אותם תוך כך לרגעים המשמעותיים שלו, גם אם הם נראים על פניו שוליים וקטנים. המחשבות שלנו ותפיסת עולמינו, בסופו של דבר, נוכחות ונחשפות בדיוק במקומות שנראים שוליים: כמו למשל בתור לקופה בסופר. ועוד דבר: פיקאר לא מאייר את הקומיקס, אלא רק כותב אותו. לאורך השנים המאיירים התחלפו, ורק פיקאר נשאר. אני חושבת, שזה לא דבר נפוץ בעולם הקומיקס...
   הסרט עצמו מעניין, משום שבדיוק כמו הקומיקס הוא שובר את המוסכמות: למרות שזה סרט שנעשה "על", פיקאר האמיתי מופיע בתחילת הסרט, מציג אותו, לצד ג'יאמטי המשחק את פיקאר עצמו. זו מעין הכפלה להכפלה שפיקאר מבצע לעצמו בקומיקס. בהמשך פיקאר עצמו מצולם כשהוא מקליט את ה-voice over שלו לסרט, ובסוף ההקלטה הקצרה שואל בחיוך את הבמאים, "זה היה בסדר?". אחר כך הוא ודמות נוספת מחייו, טובי, מדברים על ממתקי עדשים, שבדיוק נראו בסצינה ביקום המקביל שהוא הסרט. במשך השיחה הזו, בין שני האנשים האמיתיים, מתיישבים מאחוריהם פול ג'יאמטי וג'ושוע פרידנלנדר (שמשחק את טובי). המציאות שבקומיקס של פיקאר מוכפלת בסרט, ונשברת שוב ושוב במהלכו. כמה יצירתיות ואומץ צריך כדי ליצור סרט כזה. וכמה חינניות ואופטימיות יש ביצירה הזו!

****

אני מקווה שעל כולכם עבר יום כיפור קל ומשמעותי, ועד הפוסט הבא: הרבה יצירה, הרבה סתיו, הרבה סוכות והרבה רימונים.

צ'יריוס!

אני