יום שני, 29 בפברואר 2016

יומן כתיבה 0.5 - חוק שימור התנועה

וכאילו העולם התפנה, כדי שאכתוב. 
כהכנה, אני יושבת מול המחשב, מנסה לכתוב. לא, לא לכתוב. רק לחשוב, בינתיים. רק לקרוא.
אלוהים, אני צריכה לקרוא. מאיפה להתחיל, בערימות החומרים שצברתי?
אני נזכרת באיזה דוקטורט אחד שקראתי בו פעם, מחפשת אותו ברחבי האינטרנט, נוברת בכל מיני אתרי ספריות - והנה הוא, באתר המאוחד של כל הספריות בעולם; לא, לא בעולם, רק בארץ. והאם זה לינק קטן לעותק אלקטרוני (אני מתפללת רגע, במתח דרוך, נשימתי נעתקת לשבריר שנייה)? קליק קטן, והדוקטורט נפתח במלוא תפארתו בקובץ pdf מבהיק. ניצחון קטן. 
אני גוללת את העכבר למטה, מתחילה בקריאת ההקדשה. גוללת עוד קצת. מבינה שלפניי דוקטורט בעל 300 עמודים. שקט נפלט מגרוני. ידי רועדת.

מאיפה מתחילים מכאן, אני שואלת. בתעיות שבין שאלת מחקר לשאלת מחקר, בתחושת עיניי הנפערות, תוך בהייה בערימות הספרים המתקבצות על שולחני;  או בהיקרעות בין חיים שקטים שאני חולמת עליהם מעט, לבין חיים מלאי יצירה, שדוחפת דוחפת תמידית קדימה ולא מפסיקה ולא נותנת לנוח.

ולפני כמה ימים הייתי עם בן זוגי היקר בהופעה של איאן אנדרסון הגדול. לא, זו לא הייתה הופעה נפלאה או מבריקה. אלא באמת, כמו שמישהו כתב, הופעה שבה הקהל עמד על רגליו לכבוד חסד נעוריו של האיש, שברק משתלח מחלילו.
ואחר כך, בשבת בצהריים, ראינו את אותו האיש בהופעה משנת 78', ושיערו מטורף ונשלח לכל עבר, והוא עושה בצלילי החליל כשלו, מפעים את הלב ונוסך בו השראה. ואני חושבת, כך אני רוצה להיות. אבל בכתיבה. ואולי, אולי כבר.
ואולי העבודה הקשה לא ניבטת ממעשיו על הבמה, משום שעל הבמה הוא קל ובטוח ומשתולל וזורם. אך אולי בחדרי חדרים היה מתאמן, שוקד על המוזיקה שעות על גבי שעות, נובר בבאך ובמלחינים גדולים כדי לקבל השראה, כדי לאלתר, כדי לעלות על הבמה ולהבטיח לעצמו שהכל יהיה בסדר, ושפיו ואצבעותיו והחליל לא יבגדו בו, ושהמוח ירוץ אל המוזיקה תדיר, ושהמוזיקה שהוא יוצר כאילו במשיכת קולמוס אחת תהיה לרוחו, ולרוח הקהל; ושהאילתור ילך על קרקע שקטה, בטוחה, יציבה. 

ואולי הכתיבה, ברגע שתיבנה קרקע אחת, אחידה, תהפוך לצעדה בטוחה לכיוון ההתפתלות של המחקר לכל צדדיו, שלבסוף יהפוך לאסופת דפים שיהפכו להיות מקשה אחת.

ובינתיים, בינתיים לנשום.




יום שלישי, 10 בנובמבר 2015

יומן כתיבה 0.4 - השבוע שהיה - רשימה

השבוע שהיה - רשימה

  • לעבור דירה עם בן הזוג היקר שלי
  • לעשות רשימות. הרבה רשימות. כי מעבר דירה = רשימות של דברים שחסרים, ודברים לקנות, ודברים להתחדש בהם
  • לבקר באוניברסיטה כדי לספוג קצת אווירה ולאכול עם חברה טובה
  • לשתות לא מעט קפה מארומה
  • להירגע, לנשום עמוק, ולספוג את השלווה ואת השקט. לפעמים קצת יותר מדי שקט.
  • לקבל עבודה מעולה שרציתי
  • לשבת ולקרוא מאמר, ולסמן בו הערות ודברים חשובים
  • לשבת לכתוב התחלה של טור קצר על וסת
  • להמשיך להריץ כיוונים של מחקר, צורות שונות של מחקר וסת כדי לקבל כיוונים חדשים על הנושא
  • לפגוש דוקטורנטיות מעולות בקבוצת למידה שהתחלתי להשתתף בה, שמסתמנת כמרתקת
  • להבין שאני דוקטורנטית. להפוך את המחשבה הזו בראש. לגלגל את הטייטל בידיים, בראש, בעיניים, בשיער. להתרגל למחשבה הזו. להפנים אותה. 
  • אני דוקטורנטית.




יום חמישי, 3 בספטמבר 2015

יומן כתיבה 0.3: התמסרות לכתיבה, רגע לפני

שקט. שקט באוניברסיטה. שקט במחשב. שקט במסמך הוורד שהתחלתי בשבוע שעבר. שקט בספר שהתחלתי קוראת בו, במקביל למסמך הוורד המדובר.

שקט. אני מהלכת באוניברסיטה, שותה אולי קצת יותר מדי קפה, כדי להפיח קצת רוח במפרשי הכתיבה. נאדה. כלום לא קורה. בסיפרייה אני מתבוננת בקנאה באלה שקוראים בשקיקה מאמר, באלה שמתקנים במרץ את העבודות האקדמיות שלהם - איזה כיף להם שהגיעו לשלב הזה, של העריכה הסופית הזו, השלב הזה שבו העבודה כבר כתובה, עומדת על יסודות איתנים של טקסט, מלווה בביטחון בכתוב בה. איפה זה ואיפה אני, הנמנעת בשבוע האחרון מקריאה בכל דבר שרק מזכיר את הדוקטורט, הנרתעת כמו מלהבה חשופה מהמילה הכתובה שיכולה להכניס אותי להתמסרות מוחלטת לכתיבה. הו, כמה שלכתוב על זה מפיח בי שלווה שקטה, מקל קצת על רגשות האשם שליוו אותי השבוע.

מצד שני, את השלב הזה אני מכירה, מהתזה. השלב שבו נדמה שכלום לא קורה - אבל המוח מחשב חישובים, מהנדס את השלבים הבאים בקדחתנות, מנתח את הדברים לאשורם. אט אט הדברים יתגבשו, הרצון והצורך לחזור אל המאמרים ואל הכתיבה יחזרו. בינתיים, הו עייפות מבורכת, הנה יצירה שתעיר אותך מעט.