חופשת הקיץ שהתחילה אצלי לא מזמן סחפה אותי בחזרה אל תוך כתיבת התזה, אל הפרק שאני כבר כותבת כבר זמן מה. לא לחינם טרם עברתי למספר 4 בכותרת יומן התזה: אני עדיין כותבת את הפרק הנוכחי, שהוא ניתוח של רומן, במשך ארבעה חודשים. אני מעט מופתעת ונבוכה להודות בפרק הזמן הזה, שעבר מאז תחילת כתיבתו. כן, סיימתי את הטיוטה השלמה והגדולה ואף התחלתי לעבד אותה, ללוש אותה ולהפיק ממנה פרק שלם של ממש. ואמנם במהלך החודש וחצי האחרונים התקדמתי בכתיבת טיוטת הפרק הזה, אבל לאט לאט מצאתי את עצמי מרחיבה ומעבה אותה עוד יותר, מתפזרת למקומות רלבנטיים אבל גם רבלנטיים פחות. במקום לכווץ את הפרק מתוך ריכוז החומר והנושא, הכתיבה שלו רק נמתחה והלכה והתארכה.
בנוסף, הכתיבה שלו לוותה בהרבה משברי כתיבה, שלא חוויתי במהלך שני הפרקים הקודמים. וכך, משראיתי שההתקדמות נמנעת ואני דוחה את הקץ, ניסיתי להבין במהלך סוף השבוע האחרון מה לעזאזל תוקע אותי בפרק הזה; למה נתקעתי עליו במשך ארבעה חודשים! ולאט לאט הבנתי: הרומן הזה שאני כותבת עליו אמביוונלטי בטירוף.
קודם כל אני חייבת לומר, שיש משהו ברומן הזה שגורם לי לחזור אליו שוב ושוב: זה הרומן היחיד שקראתי ארבע פעמים (ועכשיו, בשביל התזה - מתחילה פעם חמישית). משהו שם מרתק אותי, אוחז בי בקרביי ומדבר אל לבי, אבל גם משהו בגיבורה שלו לא מובן לי. מחד, הגיבורה היא אמיצה, חופשייה ברוחה ובנפשה. היא ספרותית מאוד וכותבת שירה, נפש רומנטית ומשוחררת; בערך: היא נמצאת במערכת יחסים, שבקריאה הראשונה חשבתי שהיא נהדרת. אבל אחרי ניתוח מעמיק יותר פתאום ראיתי כמה מערכת היחסים הזו הרסנית: בן זוגה הוא גבר נשוי, שמחליט בעבור הגיבורה, ובעיקר בעבור גופה, מה לעשות. בשיא, אני חייבת לציין, הוא דורש ממנה להפיל משום שהילד לא שלו - למרות שהוא יודע שהוא לעולם לא יעזוב את אשתו. בקיצור, הוא מניאק רציני. אבל מה שהכי מרגיז אותי - הגיבורה
מסכימה. היא מניחה את נפשה, גופה וליבה בכפיו של אותו גבר, שבסופו של דבר גם יעזוב אותה.
אבל יחד עם ההרסנות שבמערכת היחסים הזו, ולמרות שהאהוב הזה באמת לא טוב בשבילה, הרי שהוא זה שפתח בפניה את ההבנה של מהי תשוקה, ומהי אהבה גדולה באמת. בסופו של דבר היא גם תגיע לחוף המבטחים, תינשא לאיש אחר שאוהב אותה ותלד ילד. אבל היא עדיין תזכור את הגבר ההוא, הקודם, שלמרות הכאב שהיא חוותה איתו פתח בפניה עולם שלם של רגש פועם, שגודש כל חלל ריק או מלא ברומן הזה. ובגלל זה אני נוצרת את הרומן הזה בליבי.
אבל לא רק האמבווילנטיות של הרומן עיכבה את כתיבת הפרק - דבר נוסף הטריד אותי, ולאט לאט גם התבהר: משהו בי מפחד לסיים את התזה. ובעצם, לא בדיוק מסיום התזה אני מפחדת, כי אם ממה שנמצא בקצהּ. בימים האחרונים התחלתי להבין, שהתזה מהווה בעבורי גבול; ומעבר לגבול הזה נמצאים החיים האמיתיים, של "הילדים הגדולים". הדוקטורט יושב ומחכה לי שם, והוא גדול וענקי ומאיים, למרות שאני רוצה בו; עוד חודש-וקצת אהיה בת 28, מתחילה להתקרב לגיל 30. ואם 27 היה גיל של התחלת עולם המבוגרים, אבל עדיין עם רגל אחת בעולם הילדים, אז גיל 28, בעבורי, הוא דריכת רגל של ממש בעולם הגדולים והאחראיים. ואני לא באמת רוצה לגדול. אני רוצה להישאר ילדה בת 27, ולהשעות את היציאה לחיים האמיתיים.
ומצד שני, כבר יצאתי לחיים האלה - אני שם. ולמען האמת אני נהנית מכל רגע. והילדותיות לא אובדת, אלא אם כן מאפשרים לה להיאבד. התשובה נתונה בתחושה שבפנים, באפשרות להרגיש וליצור, להיות ילדים ובו-זמנית עם רגלים על הקרקע.
וגם כשאסיים את התזה, אשאר עם המסע הפנימי הארוך שהיא שלחה אותי אליו, שאני שלחתי את עצמי אליו - דרכה. אולי זו עוד סיבה לרצון למתוח את הכתיבה שלה עוד קצת. כן, קצת לי להיפרד מהמסע הזה וממה שחוויתי במהלכו. אבל כמו שכתבתי ב
פוסט הקודם, התזה הזו, על כל התובנות שחוויתי במהלכה, על הכתיבות שהתנסיתי בהן ועל הקול שגיליתי באמצעותה, כל אלה ישארו איתי עד סוף ימי. אפשר להתחיל לסיים את התזה ולהמשיך הלאה, למסע הבא.
