יומן תזה 4.8. - חזרה פואטית

הרבה קורה וגם לא כלום.

ממסיבה לקונצרט; מקונצרט לקור הירושלמי העוטף בחמימות; מקור ירושלמי לאוויר הקר-מהביל של מישור החוף; ממישור החוף למישור החוף; מפְסוקי תזה רועשים לשקט של הרקוויאם של מוצרט; מהרקוויאם של מוצרט ללא כלום; מהלא כלום היבש להליכה בעקבות השקיעה; מעקבותיה של שקיעה לרוח חיים; מרוח חיים ליונה וולך:

*

וזה לא מה שְׁ

יַשְֹבּיע את

רעבוני לא

זה לא

מַה 

שיניח את

דעתי

לא

זה לא זה.

לוֹטה

במפתח שְׁוֶדִי לוֹטָה מסתרקת

שׂערותיה קפיצים

לוקחת כדורים כנגד הַרְגָשות

שוֹנוֹת של מסתורין

לובשת שִמְלַת קוּרים

ויוצאת לה מַה

שלוֹטָה קולטת בִּמְקום

האמת היא שֶיֵש לךְ גוף נפלא

אז למה לךְ מִקְטֶרֶת מלחמה

אֲבל לוֹטָה לקחה כדורים

ועכשיו היא מבינה רק מילים.

מפלצת האילה

וכל העופות היו בּגני

וכל החיות היו בּגני

וכולן שׁרו את מַר אהבתי

והפליאה מכולן לשיר האַיָלָה

ושיר האַיָלָה היה שיר אהבתי

וקול החיות שתק

והעופות פסקו מלצרוח

והאַיָלָה עלתה על גג ביתי

והיתה שרה לי את שיר אהבתי

בכל חיה יש מפלצת

כשם שבכל עוֹף ישנוֹ משהו מוזר

כשם שמפלצת יֶשְנה בכל אדם

ומפלצת האַיָלָה סובבה לה סביב הגן

כשהעופות הרכינו ראש כשאַיָלָה שרה

והחיות נמנמו כשאַיָלָה שרה

ואני הייתי כלא הייתי כשהאַיָלָה שרה

ברגע הרך ההוא הלמה בְּשַׁעֲרִי.

וכל העופות עפו והחיות נסו

והאַיָלָה נפלה מהגג ושברה את הראש

ואני ברחתי וּבְגַן אהבתי סוגרת מפלצת

גורילה שחורה ורעה כשִכחה.

השירים לקוחים מתוך תת הכרה נפתחת כמו מניפה (1992) - אסופת השירים של יונה וולך. 

יומן תזה 4.7. - על שיעמום ותיאוריה

משעמם לי לכתוב את יומן התזה בימים אלה, כמו שכבר קצת משעמם לי לכתוב את התזה שלי. הנה, אני מודה בזה: לא בא לי לכתוב אותה כבר. בא לי כבר לסיים, לעזאזל. בא לי כבר להיות אחריה ולחגוג עד כלות. וככל שהרצון הזה מתגבר, כך אני לא כותבת. קצת בעייתי.

   כן, הפרק האחרון כבר כתוב, אבל בחלקים, פיסות של תיאוריות שכתבתי וסיכמתי; ועכשיו, כמו שכתבתי לפני כמה פוסטים, יש לתפור אותם יחדיו לכדי נרטיב תיאורטי אחיד. זה לא אותו הדבר כמו עבודת ניתוח של טקסט: שם יש חופש פרשנות, חופש ביטוי, והשמים הם הגבול. זה יצירתי, זה פורץ וזו הרגשה מדהימה - לפצח טקסט, לפרק אותו לגורמים ולעשות בו כל מה שרוצים. 

   אבל מערכת היחסים שלי עם תיאוריה היא שונה. יש אנשים שמשתגעים על תיאוריה, שמוכנים לפרוץ את הגבולות שלה, לחבר ביחד חלקים שונים ומשונים מכל מיני מקומות וגוונים וספרים, להפוך על פיהם משפטים של הוגים, למצוא בכל מילה משמעות אחרת מהכוונה שלה, ובעצם לבצע קריאה כנגדה. אבל אני לא שם; תנו לי ואלך עם התיאוריה, אקרא בחרדת קודש משפטים של פוקו ובארת וקריסטבה, ובקושי אצבור את האומץ כדי להתנגד לדברי הענקים האלה. כי מי הם ומי אני - צוציקית בת 28 שרק התחילה ללמוד, והם, הו, הם... טיטאנים, ענקי ברזל שיודעים פי אלף יותר ממני, שכתבו על כל מה שאפשר. (ואולי לא בתזה יש לבצע עבודת פרשנות תיאורטית - מיפוי תיאורטי מחודש. אולי בדוקטורט, אולי בכתבים אחרים. אולי בכלל בלב. אולי עד שאצבור מספיק אומץ כדי להתנגד, כדי להתווכח איתם.)

  אבל בפרק התיאורטי שאני כותבת אין מה לשבור, פשוט משום שהוא מכיל את כל מה שאני זקוקה לו לשם קיום ותמיכה בניתוחים הספרותיים שבאים אחריו, כרקע תיאורטי לפרקי הניתוח. כן, התיאוריות פמיניסטיות ומגניבות; כן, שזורים בתוכן ובינן לבין עצמן חומרים רפואיים על הורמונים למיניהם; אבל אני מסכימה עם כל מה שנאמר בחומרים האלה. אין לי צורך בהתנגדות או בחתירה תחתיהם. בעצם, העבודה שלי כרגע היא איחוי הטקסטים, ההורמונים והווסתות למיניהן לכדי איחוד בין כל חומרי הרקע הדרושים לתזה, לכדי מחזוריות תזאיסטית אחת, אם תרצו. לכן, אין בכתיבת הפרק האחרון את הריגוש של מציאת הפרשנות הנכונה ופיצוח הטקסט,אין ההתנגדות או שבירת הגבולות. עבודת התיאוריה שלי מתמצית בתפירה. וברגע שאין שבירת גבולות יש דבר אחר - שיעמום.
   אז שהפרק יגמר כבר. אבל כנראה שהוא לא יכתב לבד. Damn it.

יומן תזה 4.6. - בקטנה, על כנסיית השכל

"כשחזרתי ממך באביב הנצחי

חרקים זמזמו לי שיר על חופש

פרפרים ערבלו את האוויר,

היכו הוריקן בתוכי."

שיר היום שלי הוא ללא ספק "באביב הנצחי" של כנסיית השכל. ולו רק בזכות ארבע השורות האלו, שמרכיבות את הבית שחוזר על עצמו שוב ושוב כמו מנטרה של אהבה מלאה. אלא שהמלאות הזו מנוגנת על מוזיקה, שיש בה אווריריות כמעט ריקה, כמו "אביב" של ויואלדי שמופיע כאן בעיבוד אחר - ריק יותר, סטטי יותר. כך נוצר בבית הזה, ביחד עם האהבה המלאה, מעט עצב והרבה ידיעה והתבוננות שלמה. ואולי היא בעצם לא שלמה בכלל אלא מעורפלת לגמרי, באביב הפורח, בפרפרים המסוחררים סביב הדובר, בשברי הגלים שבפנים. 

יומן תזה 4.5. - על ההתחדשות

מעט עליות ומורדות חווים ראשי, ליבי ובעצם כל כולי בשבועות האחרונים. לכן גם נמנעתי מלכתוב בתקופה האחרונה. ראייתי הייתה מעט מטושטשת, קולי מעט חורקני ומשוך לאחור, ובטני, הו בטני התהפכה לה ביחד עם חרבות הלהט שבלב. המלחמה האחרונה גם לא ממש הוסיפה; היא עברה לה, אם כי נראה כי התרחשה לפני שנה שלמה... בתוך כל הסבך הזה הצלחתי לכתוב רבות, אם כי רק כדי לסכם באופן מסודר את החומרים התיאורטיים הרבים בהם נתקלתי בשיטוטי התזה במהלך השנה האחרונה, במהלך הכתיבה. 

   ואתמול, אתמול אחרי רביצה ארוכה מול הטלוויזיה, קמתי ועשיתי מעשה - הלכתי להסתפר. ועם התספורת בא הרענון, ובאה שיחה עם אחותי היקרה והאהובה, ובאו כמה שעות של כתיבה. החומרים התיאורטיים החלו להתרקם לכדי נרטיב אחיד - כי הרי, גם בתיאוריה יש נרטיב, יש נקודות דגש ואספקטים שאין בהם צורך לשם הרעיון הכללי של התזה כולה. כך, הפרק התיאורטי, שהוא הפרק האחרון, מתחיל להתרקם לכדי דבר מה אחיד, מפורק פחות. הרעיונות, שקודם היו מפורקים ומפורדים, קורמים נקודות קשר ביניהם. ועם התרקמות האחידות באו גם שמחה וחוזק. או שמא אלו באו קודם לכן...?

ובכל מקרה, כפוסט פתיחה לאולי תקופה חדשה ואחרת, אוורירית, הנה כמה מוזיקות שליוו אותי במהלך השבועות האחרונים, וגם טקסט אחד אדיר:

***

נקמת הטרקטור - אופניים וספר:

***

הפקה יפהפיה של חליל הקסם (Die Zauberflöte) של מוצרט, ובה אנסמבל זמרים נהדר וגם פפגנו מקסים ומלכת לילה מדהימה:

***

והטקסט האדיר של גלוריה סטיינם (Steinem) מ-1978, שגיליתי במהלך השיטוטים. כי איך אפשר בלי קצת אקטיביזם וסת. מה דעתכם עליו?