יומן תזה 4.0. - הגשת פרק: היום שאחרי

הללויה, פרייז דה לורד, או מיי דיר גוד, 

עברתי 

סוף סוף 

פרק.
זו הייתה משימה ארוכה, עם הרבה מחיקות, שינויים, עצירות למחשבה (הרבה עצירות למחשבה), מעברי מצבים מחשבתיים, חרישה, החרשה והרבה הרבה קפה. אבל אתמול, אחרי שהמיץ כבר יצא לי, שלחתי את הפרק. ההקלה שהרגשתי ושאני עדיין מרגישה אחרי הפעולה הקטנה הזו, של הלחיצה הקטנה על ה-send, לא תסולא בפז.

    אבל תחושת האופוריה שליוותה אותי מרגע השליחה ועד היום בבוקר החלה להיסדק במהלך היום. לצד הרבה סרטים שצרכתי מהבוקר (כמו American Splendor שאני יכולה לראות אלף פעם, As Good as it Gets ובערב - Something's Gotta Give! יאמי!) והתרסקות על הספה בסלון, אני לא באמת נחה: לאט לאט, מבעד לחרכיה של אופוריית השליחה, התחילו להתגנב להן מחשבות נגועות בפרפקציוניזם בתיבול של "עתידי לאן". להלן הלקט: מה יקרה אם אקבל הערות רעות? ("לא," אני מרגיעה את עצמי - "זה לא הולך לקרות. הרי עבדתי על הפרק הזה כמה וכמה חודשים!"); ומה אם בכל זאת אקבל הערות רעות? ("אז אתקן אותן," אני משיבה); ומה אם הפרק לא מספיק מעמיק מבחינה תיאורטית? אולי הייתי צריכה להשקיע יותר? ("אבל השקעתי כל כך הרבה, כמה אפשר? אין גבול לטוב!"); אוקיי, בסדר. ומתי אתחיל את הפרק הבא? ("אלוהים, קצת חופש ממחשבות תזה רודפניות אפשר?!")     ("אהמ..." אני משיבה בשנית, "מחר....").
    הדיאלוג הפנימי הזה מתנהל בי כבר כל היום, מעייף, מתיש, טוחן את השכל. אין לי מושג אם הוא מוּכּר לשאר כותבי התזות באשר הם, אבל אני מעדיפה באמת להניח שאני לא יוצאת דופן מדי... פשוט התרגלתי כל כך לתחושת האשמה שבאי-העבודה על התזה; התרגלתי כל כך להרגיש אותה בכל שעה שאני לא עובדת או חושבת על התזה, בכל שעה שאני נחה או רואה טלוויזיה בבית, או עושה הליכה, או לא יודעת מה. הכל הפך לתזה. כמובן, אני חיה - אני רואה אנשים וחברים, יוצאת, מבלה, כותבת, שרה, אבל היא תמיד תמיד שם. אני מדברת עליה, חושבת עליה, מנתחת את המהלך הבא שלה בכל רגע נתון - גם כשאני לא חושבת עליה באופן מודע. התזה השתלטה לי על החיים, ואני נתתי לה להשתלט. אני באמת אוהבת את מה שאני עושה, את מה שאני כותבת, אבל אני צריכה חופש וצריכה לסיים כבר.

ובכל מקרה, בינתיים, היום, לצד המחשבות האלו, אני מנצלת את החופש לנשום אוויר סתווי ומהביל (ראיתם את מזג האוויר המוזר הזה?!); וגם מתכוננת לקונצרט הקרוב של מקהלתי האהובה: קונצרט גדוש בארוק ובאך (כולם מוזמנים, יהיה נהדר!). בערב, לאור שקיעה מוקדמת וכחולה, אצא להליכה ואאוורר קצת את הראש. ואתם יודעים מה? גם אם מחשבות תזה יתגנבו להן מבעד לחרכי-סדקי האופוריה (שטוב שהיא נסדקת), אתן להן להיות. 

ועד שאחזור עם ענייני התזה, הנה קצת תרבות מפה ומשם. 

*

אתמול, אחרי ששלחתי את הפרק, הנחתי במערכת את Songs for Drella של ג'ון קייל ולו ריד. אלבום המחווה הזה לאנדי וורהול (Cinderella + Dracula) כן ומלא עוצמה דווקא משום שהוא מינימליסטי: רק פסנתר, גיטרה, ויולה וגילול קורותיו של אנדי: האיש הצבעוני, הפטרון המגלה, האמן. הנה שיר הפתיחה של האלבום הנהדר הזה:

**

קטעון זֶן מתוך Franny and Zooey של סאלינג'ר:

Zui-Gan called out to himself every day, "Master."

Then he answered himself, "Yes, sir."

And then he added, "Become sober."

Again he answered, "Yes, sir."

"And after that," he continued, "do not be deceived by others."

"Yes, sir; yes, sir," he replied.                  -Mu-Mon-Kwan.

(Salinger, 1962, p. 178) <---- זה חזק ממני

***

טוב, לא יכולתי להתאפק: קצת על American Splendor הסרט!

הסרט (שיצא ב-2003) מבוסס על חייו של הארווי פיקאר,פקיד בארכיון בית חולים, שב-'76 החל לפרסם קומיקס המבוסס על חייו. לא איש שמח במיוחד, אבל מעניין מאוד - בהחלט. אני מודה ומתוודה - לא קראתי את הקומיקס כל כך; פשוט משום שאני קצת מפחדת ממה שאגלה בו - לצד קרני אור אני מפחדת למצוא בו אפרוריות, שיעמום ובדידות. בגלל זה אני מעדיפה להישאר עם הסרט, פשוט משום שהוא מתצמת את חייו של פיקאר, ומעלה חיוך על שפתיי; ופול ג'יאמטי משחק אותו בחינניות של ממש.
   ממש בקטנה על הקומיקס: באחת הסצינות בסרט הארווי טוען בפני חברו המאייר המוכשר רוברט קראמב (שבסופו של דבר הפך למאייר הראשון של הקומיקס של פיקאר), שיש ספרי קומיקס על חיות וקומיקס על גיבורי על, אבל אין קומיקס על החיים כמו שהם. הוא מחליט לכתוב קומיקס על הרגעים הקטנים של החיים, על חייו שלו, ובכך שובר את מוסכמות הז'אנר - הוא מבצע הכפלה לחייו, מעביר אותם לקומיקס, מתמצת אותם תוך כך לרגעים המשמעותיים שלו, גם אם הם נראים על פניו שוליים וקטנים. המחשבות שלנו ותפיסת עולמינו, בסופו של דבר, נוכחות ונחשפות בדיוק במקומות שנראים שוליים: כמו למשל בתור לקופה בסופר. ועוד דבר: פיקאר לא מאייר את הקומיקס, אלא רק כותב אותו. לאורך השנים המאיירים התחלפו, ורק פיקאר נשאר. אני חושבת, שזה לא דבר נפוץ בעולם הקומיקס...
   הסרט עצמו מעניין, משום שבדיוק כמו הקומיקס הוא שובר את המוסכמות: למרות שזה סרט שנעשה "על", פיקאר האמיתי מופיע בתחילת הסרט, מציג אותו, לצד ג'יאמטי המשחק את פיקאר עצמו. זו מעין הכפלה להכפלה שפיקאר מבצע לעצמו בקומיקס. בהמשך פיקאר עצמו מצולם כשהוא מקליט את ה-voice over שלו לסרט, ובסוף ההקלטה הקצרה שואל בחיוך את הבמאים, "זה היה בסדר?". אחר כך הוא ודמות נוספת מחייו, טובי, מדברים על ממתקי עדשים, שבדיוק נראו בסצינה ביקום המקביל שהוא הסרט. במשך השיחה הזו, בין שני האנשים האמיתיים, מתיישבים מאחוריהם פול ג'יאמטי וג'ושוע פרידנלנדר (שמשחק את טובי). המציאות שבקומיקס של פיקאר מוכפלת בסרט, ונשברת שוב ושוב במהלכו. כמה יצירתיות ואומץ צריך כדי ליצור סרט כזה. וכמה חינניות ואופטימיות יש ביצירה הזו!

****

אני מקווה שעל כולכם עבר יום כיפור קל ומשמעותי, ועד הפוסט הבא: הרבה יצירה, הרבה סתיו, הרבה סוכות והרבה רימונים.

צ'יריוס!

אני

יומן תזה 3.9.1. - איזו קרירות! / כפות רגליים על הקיר - / שנת צהריים [באשו]*

היה חם השבוע. כל כך חם, שהצטננתי. ביום ראשון, עם צמרמורות ראשונות ורפיסות לא מוסברת או אופיינית מול הטלוויזיה, מדדתי את חומי: "37.5," המדחום אמר. "wtf?" עניתי. כך התחילה לה צננת הקיץ שלי. עכשיו, אחרי שלושה ימים של רביצה מול הטלוויזיה בלי יכולת להזיז אגודל ואכילת בראוניז בכמויות (כי הגוף דורש שוקולד), אני מתחילה להרגיש יותר טוב. למרות שהעיניים עדיין מבקשות להיעצם - כן, גם ברגעי הקלדה אלה ממש - האנרגיות והרצון לצאת מהבית חוזרים.

   אבל דווקא ברגעי החָלוּשֶעס האלה חזר אליי כושר הכתיבה. משהו בהשהייה הזו של החיים, במנוחה והרפיסוּת האלה שהוירוס הביא איתו גרמו לי לשבת במקומי, להאט מעט את ההתרוצצות בעולם שבחוץ ושבפנים, פשוט לאפס את המערכות לרגע. לפעמים צריך את הקריאה הזו מבפנים כדי להבין את הצורך בשקט. ומתוך השקט הזה נולדה הכתיבה מחדש: אתמול והיום כתבתי כמו שלא כתבתי כבר זמן מה, והפרק הולך וצובר תאוצה, סוף סוף. טיוטת הענק מתעצבת לכדי משהו טוב, מפורט, מאורגן ואחיד, ואני חוזרת אל שביל התזה, שבסופו - אלליי - ההגשה המיוחלת.

   "אללי," אני כותבת; כי קצת מפחיד להתחיל לראות את הסוף. אמנם הוא עדיין מעט רחוק, אבל גם הולך ומתקרב. כן, אני יודעת מה אני אעשה אחרי שאסיים. ואני בהחלט מתכננת לסיים באוקטובר (אמן ואמן). אבל כל כך מוזר לחשוב על הסוף של התזה; כלומר, מה אעשה ביום שאחרי? אטוס לחו"ל לשבוע? אצא לחופשה פרועה באיזה קיבוץ בצפון? או שמייד אסתער על הדוקטורט בקריאות קרב נלהבות? 

   מה שבטוח, יהיה לי מוזר לסיים את התזה הזו. קצת נקשרתי אליה, אל המהלכים שלה, אל צורת החשיבה עליה ואת הכתיבה שלה. אבל אני חושבת שהכי נקשרתי לדרך שעשיתי במהלכה. כן, ממש יצאתי למסע; מסע לגילוי הכסוי, בהרבה מובנים. ואני אתגעגע לגדילה ולתובנות שחוויתי במהלכה. אבל הדרך עוד לא נגמרה. היא עודנה נמשכת, כל עוד אני הולכת בה. יש בה שבילים מסתעפים, שבילונים קטנים, עצים לשים תחתם את הראש, לנוח, פרחים להריח בדרך; לפעמים גם סערות שיש להסתדר בתוכן. 
   יצא לי לתפוס השבוע בטלוויזיה את "Lost in Translation" של סופיה קופולה; הייתה שם סצינה יפהפיה של ביל מארי, בוב האריס בסרט, משחק גולף על רקע הר הפוג'י. ההר הזה פשוט ניצב שם, ברקעו של המשחק הכל כך מערבי הזה, נטוע במקומו. ושקט, שקט מסביב. ובכל אשר יפנה, בוב האריס יראה את ההר. 
   כך, הדרך עודנה דרך ואני עדיין צועדת בה. אבל היא מובילה קדימה, אל ההר שבאופק. בקרוב אגיע אליו, אגע בו מגע מרפרף, אוהב, מחבק; אשהה בצילו כמה ימים ואמשיך הלאה. אך בכל אשר אנוע, בכל אשר אפנה, תמיד אראה את ההר.

*שיר ההאייקו שמופיע בכותרת פוסט זה נתון למאצוּאוֹ בּאשוֹ (האליל), מתוך "הדרך הצרה לאוֹקוּ" שלו, שתרגם מיפנית יעקב רז. יצא בהוצאת עם עובד/חרגול, 2006. 

יומן תזה 3.7. - "ואין דרך מלבד הדרך"

ימים מפוזרים עוברים על כוחותינו. פזורי מוזיקה, פזורי חשיבה, עבודה ועייפות. הראש בעננים, אך הרגליים מהלכות יציב על הקרקע. אנשים טובים מקיפים אותי. אנשים טובים ואהובים. 
 לאור הפיזור של ימים אלה לא אכתוב יותר מדי על התזה. במקום זאת, הפוסט הזה יביא כמה דברי תרבות שנתקלתי בהם בזמן האחרון, או שהכרתי כבר ועלו בי כעת. 

  (ובכל זאת, מילה על התקדמות התזה: סיימתי את הטיוטה הגדולה של פרק הניתוח הטקסטואלי, ולאחר שאסיים לבדוק את המבחנים שמחכים לי בפינת החדר, אהדק את הפרק עוד יותר, אחזקו ואשלח אותו לדרכו. התזה תיכתב לה בקיץ ותסתיים לה בקיץ.)

***

לפתיחה, משהו מתוק: כתבה באתר "הפנקס" המקסים על ספר שהעלה חיוך על שפתיי. שמו באינגלזית תיקנית: "Go the Fuck to Sleep". זהו ספר ילדים אבל לא באמת ספר ילדים, אלא ספר להורים מתוסכלים שרק רוצים להרדים את עוללם ולשלוח אותו לעולם השינה הרך/לטיזינבי. בגוף הכתבה יש גם הקראה מלבבת של סמואל ל. ג'קסון!

***

לפני כשבוע ראיתי עם חברה טובה את הסרט Moonrise Kingdom (או בעברית: "ממלכת אור הירח") של ווס אנדרסון (Wes Anderson), אחד הבמאים האהובים עליי. הסרט, כהרגלו של אנדרסון, הוא ממתק אסתטי; ובאמת, הבתים, הצבעים, הטקסטורות, הכל נראה כמו ממתקים של ממש! בכלל, השפה הצילומית של אנדרסון ניכרת לאורך כל הדרך. הנופים מהממים, הדיאלוגים, השתיקות והדמויות האנדרסניות, הכל סוחף. המוזיקה בסרט נהדרת. הסרט מביא סיפור אהבה מתוק בין שני ילדים בני 13 לערך, שבורחים, הוא ממחנה הצופים והיא מביתה, כדי להיות יחד. זו אהבה מתוקה, שברור שתימשך גם לאחר שיתבגרו. הנה הטריילר. אני עדיין מחכה שסצינת הריקוד האדירה (בדקה 1:11) תעלה ליוטיוב במלואה :)

 

   
אחרי הסרט אני וחברתי דיברנו עליו. היא אמרה שהיא לא הצליחה ממש להיכנס אל תוכו, להתחבר אליו. ובאמת, הסרטים של אנדרסון לא מאפשרים כניסה אליהם. אנדרסון מאפשר הנאה מהצבעוניות, מהשתיקות, מהעלילה. אבל הוא לא מאפשר היטמעות בתוך הסרטים שלו. אם לקרוץ ל"רכבת לדרג'ילינג", הצופה נוסע מחוץ לרכבת, מציץ אל תוך התאים, רואה ושומע מה מתרחש בהם, אבל לא יכול לעלות ולהיכנס אל הרכבת.
   מחד, יש משהו מאוד מרגיע בסגנון הזה; האסתטיות שלו, בכל רמה שהיא, מאפשרת בריחה מהמציאות ולו לשעה וחצי, משום שיש איזה קיפאון שהסיפור מאפשר, איזו האטה של המציאות, איזה ניתוק ממנה. זו אפשרות לצפות בהתרחשויות מבחוץ, להירגע בהתנהלות השקולה, המדודה, של המצלמה. להירגע בשתיקות שעומדות בין הדמויות, ששותקות לפעמים אפילו כשהן מדברות. 
 אבל המציאות שהסרטים של אנרדסון מציעים לא באמת איטית ולא באמת מנותקת, לא באמת שקטה: המציאות שלנו נמצאת בכל פינה ופינה בדמויות, בבתים, באירועים, בדיאלוגים. כך, מציאות הסרטים של אנדרסון רק נדמית כמרומזת וקלילה; קלילות הנגיעה הזו, מתברר לאורך הצפייה, היא דקירה של ממש, במקומות הכי חשופים בנפש. 
    "ממלכת אור הירח" הוא סרט שמבצע את כל זה פחות מכל סרטיו של אנדרסון, לדעתי. פשוט משום שהוא מאוד מתוק ומאוד נערי. אבל קחו את "משפחת טננבאום", צפו בו. הוא יצבוט את לבכם בכל המקומות הנכונים. 

***
לאחרונה עלתה בי לפתע האופרה הבארוקית המופלאה "Dido & Aeneas" של הנרי פרסל (Purcell). זו אחת האופרות, אם לא האופרה, האנגלית החשובה ביותר. היא מבוססת על הטרגדיה היוונית של דידו ואינאס, וכתובה במיטב המסורת הבארוקית. זו אופרה קצרה (פחות משעה), והמוזיקה נקייה ומאוד עזה. 
הנה ביצוע מופתי, שמלווה בהפקה מדהימה. (והנה לינק לכל החלקים)




***
לסיום, עוד קצת בארוק: ה"מתיאוס פאסיון" ("Matthäus Passion") של באך. זו אחת היצירות הכי מרגשות, רכות ומתוקות שלו שאני מכירה. הביצוע הזה מושלם ויפה עד כאב. 



שיהיה שבוע טוב לכולם!


*הציטוט בשם הפוסט הוא שורת הסיום של השיר "הערתו של נוסע" לסרגון בולוס.