יומן תזה 5.0. - אחרי שליחת הפרק האחרון

אחרי שבוע אינטנסיבי שהיה כולו, כל כולו, כתיבה, שלחתי את הפרק. שום דבר לא יכול לתאר את תחושת ההתרוממות שאחרי שליחת הפרק האחרון; מעין ריחוף באוויר על ענן שזרמי אדרנלין זורמים בו בלי סוף, מתערבלים ומערבלים במעגלים חוזרים ונשנים, הודפים שמחה בלב. איזו הקלה אחרי השליחה, איזה אושר. מרגע השליחה מצב הרוח המגוייס, המתוח מעט, השתפר פלאים, אבן נגולה מעל גבי. התזה הסתיימה. אפשר לנשום. קדימה לתיקונים, עם קצת מנוחה לפני כן.

    ביום המנוחה לא ידעתי מה לעזאזל לעשות עם עצמי. תכננתי אלפי דברים, מתוך זרם האדרנלין הבלתי פוסק הזה, ועשיתי רק חצי מהם. המנוחה נדרשה בהחלט - אך מסגרת העשייה נותרה בעינה, קראה לי לשוב. ביום למחרת כבר התייצבתי בספרייה מחדש. את תיקוני התזה פתחתי בפרק הפחות אהוב, הו - קריסטבה. אוי, קריסטבה... שוב קראתי אותה, תיקנתי, הוספתי, שיפצתי, ובעיקר התמרמרתי עליה.

סוף השבוע הגיע, ואיתו המנוחה. ועם המנוחה התעוררו להן מחשבות פרפקציוניזם, שתמיד מגיעות אחרי שליחת הפרק: האם פספסתי איזה מאמר בדרך? אולי לא קראתי מספיק? אולי צריך להוסיף עוד שורה פה, למחוק שורה שם? אך על ספסל מול השקיעה, כמה שעות אחר כך, הבנתי - זהו לא פרפקציוניזם ממש, כי אם הסיום העומד בפתח, אי הרצון לשחרר את התזה... שנתיים היא הייתה איתי, שנתיים חשבתי אותה, ישנתי איתה, נשמתי אותה. כל כולי הייתי היא, והיא הייתה איתי בכל אשר אפנה. והנה, אני נמצאת כמה רגעים לפני שחרורה לחופשי לעולם. זו העצירה שלפני.

לצד כל זאת, תחושת הרפייה מתחילה לשטוף את רוחי. הייתי בהמון תרבות בשבוע וחצי האחרונים: בהופעת ההשקה המדוברת של אסתר רדא המדהימה, בעלת קול הקשת ביום שמשי וגשום; בסרט עלובי החיים (סרט טוב ויותר מכך - מסחטת דמעות נהדרת); ובמופע "היספיקו החיים?", הופעה בעקבות דיסק לחנים מקורי לשירי חנוך לוין, עם מלא מלא מוזיקאים נפלאים (שלומי שבן, יוני רכטר, אלי מגן, קרולינה, נועם ענבר אייל ואסף תלמודי ועוד). זו הייתה הופעה מעולה באמת. הלחנים והביצוע באמת לעילא ולעילא, כצפוי ממלחינים ומבצעים מוכשרים כשבן ורכטר, והמוזיקאים המוכשרים שאיתם. בעבורי, אלי מגן היה אחד המרגשים, בקולו החם והנוגע. הנה שיר ששלומי שבן הלחין ומגן מבצע:

ובעקבות אלי מגן נזכרה לה להקה אחרת בה השתתף בצעירותו, בתחילת שנות ה-70', להקת "אחרית הימים" היחידה במינה. הנה לפניכם אחד השירים היפים של הלהקה הזו. הסולנית - מירי אלוני, אחת הזמרות הגדולות בארץ. על מה השיר הזה? אני לא בטוחה. כל מה שברור לי זה שהוא מפעים את ליבי בכל פעם מחדש.
שבוע מופלא לכולם!

יומן תזה 3.4 - תובנות פוסט-משבר כתיבה

בחודשיים האחרונים הייתי שרויה במעין משבר כתיבה. אולי מחסום כתיבה יתאר את זה באופן פחות דרמטי. אבל כן, זה היה בדיוק זה. המשבר הזה שכותבי התזות מדברים עליו, מעין מעגל שקל ליפול אליו אבל כל כך קשה לצאת ממנו, חוויתי את זה. And I've survived to tell.

  בחודשיים האחרונים הרגשתי איך אני נסחפת למערבולת. עבדתי על התזה שלי, כמובן, ואפילו צברתי מספר לא מועט בכלל של עמודים לפרק, תוך ניסיון לפתוח את המשפטים שכתבתי בטיוטאות הראשונות ולהעמיק אותם. אבל הטיוטאות הלכו והצטברו, הודפסו ונערמו, במעין ניסיון לדחות את סוף העבודה עליהן, או אולי הימנעות מעבודה עליהן. במרוצת הימים כבר לא היה לי ספק: הפרק הזה, בדיוק כמו הפרק של קריסטבה, נגע בעצב חשוף. 

   זה די מדהים אותי איך טקסטים תיאורטיים שפעם, כשהייתי קטנה באקדמיה, נראו לי לא מובנים ומאיימים, בסופו של דבר הפכו לטקסטים די מגניבים, שמדבּרים אותי. פתאום תיאוריות ניאו-מרכסיסטיות הופכות להיות הכי נכונות, חשיבה פוסט-סטרוקטורליסטית למגניבה, וקריסטבה, ההוגה שזה פרוייקט לקרוא אותה, פתאום היא מדברת אותי, מעמתת אותי עם אמיתות של עצמי שברחתי מהן כל השנים... זה מפחיד. ואחרי ההבנה והניתוח שלה, להמשיך ולקחת אותה הלאה אל תוך הטקסטים שאני מנתחת, שבסופו של דבר גם מדבּרים אותי - זה כבר ממש פחד אלוהים.

  אבל מתוך כל הקושי הזה נבטו פתאום זרעים של הרבה דברים טובים. קיבלתי המון עידוד והמון אמונה מאנשים שמשמעותיים לי, פגשתי אנשים טובים וחזרתי לעשות ספורט. האנרגיות חוזרות אליי בעקבות כל זה. אני מסתכלת באומץ קדימה, מרגישה איך המילים והרעיונות זורמים בי, איך דברים משתנים סביבי ואיך אני משתנה. זה נפלא. הכתיבה מלווה אותי בתוך כל זה, מוליכה אותי עוד ועוד קדימה. ואני מניחה שזו, בסופו של דבר, מהות הכתיבה באשר היא.

הנה עוד שיר שהקסים, דיבר, ותמך. Travis מתוקים.

יומן תזה 2.1 - קריסטבה, והעמידה מול הפחד

זהו פוסט אחרון לפרק מספר שתיים - שכן, בשבוע האחרון סיימתי את פרק קריסטבה, ואף שלחתי אותו ואת הפרק הקודם למנחה שלי! כך שתצפו בקרוב מאוד למעבר המרגש לכותרת שמתחילה ב-3.0. יה בייבי.

   יחד עם זאת, אני חייבת לנסות ולהעלות פה על כתב שבריר ממה שעלה בי במהלך העבודה על הפרק של קריסטבה. לא היה לי קל לכתוב עליה. קודם כל, משום שקריסטבה לא קלה לקריאה; היא מתחילה רעיון, מפרקת אותו, מפזרת את שבריריו בכל מיני מקומות לא צפויים ברחבי הספר שלה. היא נוזלית, מאלצת את הקורא לחפש אחר קרעי הרעיונות שלה, לחבר ביניהם בדבק נגרים, להתחקות אחר עקבותיהם, ואחר עקבותיו של הקורא עצמו... 

    ואכן, חוויה של חיפוש עברה עליי, חיפוש ששריתי בו לאורך כל השבוע הזה. החיפוש הזה התיש אותי כליל, עד שבסוף השבוע, אחרי ששלחתי את הפרקים למנחה שלי, התרוקנתי סופית מכוחות ונזרקתי על כורסת הסלון למשך יומיים.
   החיפוש הזה לא היה רק ניסיון התחקות אחר חוט המחשבה של קריסטבה. משהו בצורת הכתיבה שלה, בנושא שלה, שיקף לי במהלך הכתיבה עליה פחד שורשי בתוכי. שהרי, לפי קריסטבה, הכותב הוא זה המתחקה אחר הפוביה שלו. ואכן, הטקסט שלה שלח אותי לחיפוש אחר עקבות הפוביה שלי. וזו לא הייתה חוויה קלה: קצוות חוטים נרעדו והתדהדו להם במרחב הפנימי, שולחים אותותיהם לכל עבר. ובעקבותיהם הפחד עלה וצף אל מעל פני השטח. ואין דבר מפחיד יותר מאשר עמידה מול הפחד, פנים מול פנים. 

    אלא שמתוך המסע הזה נולד משהו אחר, יציב ואיתן. אני עדיין לא בטוחה באיזה חוט נגעתי שם, בבטן, בלב. אני רק יודעת שאיזה קשר הותר, או התחיל להתרופף מאחיזתו המכווצת.
    אין לי תשובות ברורות יותר מאלו שהעלתי כאן על כתב. כנראה שרק ימים יגידו את הפחד - והפיתרון - בשמו. כעת,  ישנם רק הנגיעה וקֶלף הנשל, המתחיל להיעלם.

ז'וליה קריסטבה/ "כוחות האימה: מסה על הבזות". הוצאת רסלינג, 2005 [1980].

יומן תזה 2.0 - פרק חדש, וכמה מופרעים בריטיים!

פרייז דה לורד, עברתי פרק!

זוכרים שבפוסט הקודם סיפרתי על הדילוג מעל פרקי התיאוריה, וסיפרתי גם על קריסטבה? אז אתמול, אחרי סוף שבוע של מנוחה, חברים, פאבים ומקהלה, התחלתי לעבוד על פרק קריסטבה. והבנתי מה צריך להיות בפרק. אתמול בלילה כיוונתי את השעון ל-7:00, ותכננתי איך אוכל ארוחת בוקר טובה ואסע לאוניברסיטה לכתוב. פיגוּשְקִי ("שטויות" ברוסית). קמתי בשמונה, עם אף קצת סתום, עייפה מהמציאות. 

   מפתיע אותי בכל פעם, איך בפתיחת עבודה על פרק חדש אני נתקפת במעין התרסקות אנרגטית כזו, עייפות שאפילו כוס קפה (או שלוש) לא יכולה לפתור. הפעם זה באמת הפתיע, פשוט בגלל שבעבודה על הפרק הקודם כל כך נכנסתי אליו, שביום האחרון ישבתי בספרייה שבע שעות (עם הפסקות כמובן), והיה לי די כיף.
   אין לי ספק, העייפות הזו תעבור. אבל זה יקרה עם הפרק. למזלי, את הבסיס כבר יש לי - כתבתי אותו בעבודות במהלך התואר. אז צריך רק עוד קצת תעצומות נפש כדי שוב להיכנס למעגל האנרגטי של הכתיבה שמקדמת את עצמה. כלומר, לכתיבה בכיף. 

   בכל מקרה, בעקבות כתבה מאוד נחמדת ב-ynet על רואן אטקינסון התחלתי לראות קטעים של האיש המצחיק הזה. הנה קטע מתוכנית עבר בריטית בשם "The not nine O'clock news", שגיליתי בעקבות הכתבה הזו. קטע כל כך מקסים וחמוד!

טוב נו, אם כבר התחלנו עם קומיקאים בריטיים, הנה פריי ולורי :)

וזה הנה קטע היסטרי של קומיקאי בריטי, כלומר וולשי, בשם רוב בריידון, שהכיר לי ידידי ע'. בריידון מבצע, בלי שום עזרים טכניים וואט סו אבר, חיקוי של איש שכלוא בתוך קופסה! זה אדיר.

ולסיום, איך אפשר בלי מונטי פייתון! הנה מערכון קלאסי. (ועוד אחד)

שיהיה יום נהדר לכולם!

יומן תזה 1.3.5 - על התוספתות והעריכה

מבוא

בימים אלה אני עומלת על סיומו של הפרק הרביעי. "רגע רגע, פרק רביעי?", אתם בטח שואלים, "איך היא הגיעה כל כך מהר לארבעה פרקים?". אז זהו, שטרם הגעתי. פשוט דילגתי בחינניות מעל משוכות פרקי התיאוריה.
  בכל מקרה, בשבועיים וחצי האחרונים אני כותבת את הפרק הזה, שהוא ניתוח של היצירה עליה כתבתי תשבוחות בפוסט הזה. יצא לי פרק ארוך. ארוך מאוד, והפוסט הזה יוקדש לאותם מאמרים בהם ניתקלתי במסע עריכת הפרק. ולסיום: כמה מילים על העריכה.

פרק ראשון: ובו יסופר על מאמר מעצבן במיוחד
והנה הגעתי למאמר מעניין, אך די מעצבן. אני מוצאת את עצמי קוראת חלקים ממנו שוב ושוב, מנסה לקשור בין פיסקאות שמביעות חצאי רעיונות, תוך דפדוף חוזר ונשנה קדימה ואחורה. כל כך מעצבן שיש מאמרים שכתובים ככה. למה אנשים חושבים שמאמרים צריכים להיות רק חצי ברורים? כדי שתהיה להם הילה של חשיבות? באמת שאפשר להביע את אותו הדבר באירגון קל ושלם יותר של הדברים. וכך אני יושבת מולו, קוראת ומגרדת בפדחתי תוך הרמת גבה, נעה בחוסר נוחות. "גיברת, מה את בעצם אומרת?" אני שואלת את הכותבת, "תהיי יותר ספציפית!".

    אחרי כמה קריאות של אותו משפט אני מבינה מה האישה הזו רוצה מהחיים שלי. הו אז אני מסכמת את דבריה - וקוטלת אותם. חה חה! 

פרק שני: ובו יסופר על מאמר נהדר ושלם

והנה דילגתי לי למאמר השני, שפשוט תענוג צרוף לעבוד איתו. למרות שחצי ממנו לא רלבנטי לנושא שלי, יש בו חלק אחד  שרלבנטי לי. והחלק הזה כתוב כל כך מדוייק וכל כך לעניין, שאני כוללת אותו במבוא הפרק, מתכתבת איתו, עושה ממנו מטעמים. אוי, תענוג. מה אפשר לומר על מאמר שיש בו הכל ובקצרה, בבהירות, בידענות, בהתלהבות ובקולחות? דן מירון, אתה כותב שיגעון.

פרק שלישי: ובו יסופר על"מסה על הבזות" של קריסטבה
ז'וליה קריסטבה, הוגת דעות צרפתיה, היא תופעה בפני עצמה. היא מעניינת, לא מובנת, שוב לא מובנת, עוד שלוש פעמים לא מובנת, צריכה להיקרא בליווי צמוד של מאמרים שנכתבו עליה, ואז, וואו, היא די מגניבה.
   גם היא, כמו חברתה מהפרק הראשון של פוסט זה, כותבת בפרגמנטים. אבל בניגוד לראשונה, שמקווה שיבינו אותה, לקריסטבה לא באמת איכפת אם היא מובנת או לא; היא מפזרת רמזים לאורך כל הספר, כותבת בפיסקאות שבורות, קוטעת את עצמה באמצע רעיון, מאזכרת את פרויד ואת לקאן על ימין ועל שמאל - אבל כמובן בלי הפניות ובלי ציון שמות... בקיצור, היא מתקשרת עם הקורא באופן לא תקשורתי בעליל.
    אבל אחרי שמתרגלים אליה מתחילים דווקא לחבב את התכונה הזו שלה. פשוט כי היא מאפשרת לקחת את הטקסט שלה, ולעשות איתו מה שבא; כי בסופו של דבר, הטקסט של קריסטבה הוא במידת מה טקסט ספרותי. מה שאומר, שאפשר לחבר בין המוטיבים השונים הפזורים בו, לפרק את הפיסקאות לגמרי, לאחות חלקי משפטים שלאו דווקא קשורים האחד לשני, ובקיצור - לפרש את הטקסט כראות עיניכם. וזו אחת מצורות הכתיבה היצירתיות שהאקדמיה מאפשרת.

סוף דבר

כמובן, לא על כל המאמרים שקראתי בעבור הפרק הזה הרחבתי בפוסט זה. כי, בסופו של דבר, יש גבול לכמה אפשר להתבחבש בהם. קראנו, התלוננו, הפנמנו, כתבנו - הלאה! 

  אבל, בעקבות המאמרים הנ"ל נוספו פרטים, נמחקו משפטים, שופצו, הוזזו והתבלבלו להן פיסקאות. אכן, אין ספק שנדרשת עבודת עריכה רבה, אחרי שפירקתי לפרק הרביעי שלי את הצורה.
   אני מוכרחה להודות, שאני כבר קצת עייפה מלעבוד עליו. כבר חרשתי אותו, פתחתי אותו ודשתי בו. הוא כבר נמצא אצלי בראש כשאני הולכת לישון, ואני כל הזמן חושבת על הוספה של עוד מקור, ועוד מקור, ועוד מקור... אבל מצד שני, העייפות הזו, המחשבה התמידית עליו, כל אלה אומרים שהפרק נמצא כבר בתהליכי סיום.
   כך, הפרק הזה נמצא כרגע במצב שדומה לאירגון איברים בגוף פתוח (איכס). עכשיו רק צריך לתפור את העור, להעיר את החולה ולשלוח אותו לדרכו שמח וטוב לב - כלומר לשלוח אותו אל המנחה שלי. וזה יקרה. אחרי שאערוך אותו שוב. ושוב. ואז עוד קצת.