בזמן האחרון, רגע לפני שאני עוצמת עיניי לפני השינה, אני מזנקת מהשמיכה, מספיגה פניי בברכיי, חובקת אותם בחוזקה - בפחד שמתקיף אותי ללא התרעה מוקדמת. זהו פחד מפני היבלעות בחור שחור של עיוורון. מפני אי-מיצוי החיים בשלמותם.
אבל מייד
לאחר הזינוק אני נרגעת. נושמת כמה נשימות עמוקות ומתכסה בשמיכה בשנית, עוצמת את
עיניי - ונרדמת. אור מבזיק
בזיכרונותיי ובחלומותיי; שכבות עור ישנות נסדקות בקולות התפקעות רמים; חיים חדשים
נולדים מתוך השלת תאי עור קמלים. אני קמה בבוקר ומרגישה שמשהו בסדרי הפאזל הגדול
- שאולי לא יושלם לעולם - זז מעט. האבן נחצבת, אוויר חדש מנשב בין הסדקים
הנפקעים, מפכה חיים.
* / נדב ליניאל
וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁאַטְבֵי כְּבִיסָה עַל חוּט הֵם תָּוִים שֶׁהַבֹּקֶר מְנַגֵּן
וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁלִקּוּי הַמְּאוֹרוֹת צוֹרֵף אֶת הָאוֹר לְטַבַּעַת נְשׂוּאִין
וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁמִּלִּים הוֹפְכוֹת לְמָזוֹן וְהַמָּזוֹן לְמִלִּים
וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁדָּבָר כִּמְעַט אֵינוֹ מַבְדִּיל בֵּין סִיס לְסוּס
וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁהָאֶגְרוֹף נִפְקַח לְפֶרַח שֶׁקְּצוֹתָיו תָּאִים מֵתִים
וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁבַּמֶּרְכָּז, בֵּין הַמֹּחַ לַלֵּב מֻנָּח גָּרוֹן
וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁבֵּין הַמֹּחַ לַמִּפְשָׂעָה מֻטָּל הַלֵּב
וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁכְּשֶׁאָדָם מַבִּיט בְּהוֹרָיו נִגְלִים בְּפָנָיו עֲבָרוֹ וַעֲתִידוֹ
וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁכָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֵינוֹ יָתוֹם
וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁכְּשֶׁמֵּתִים הַשֵּׂעָר וְהַצִּפָּרְנָיִם מַמְשִׁיכִים לְהִתְאָרֵךְ
וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁצִּלּוֹ שֶׁל אָדָם נִבְלַע בַּחֹשֶׁךְ בְּצֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ
השיר לקוח מתוך הספר תקרת האדמה (2010) של נדב ליניאל, משורר מוכשר בן כיתתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה