היום בדרכים, בין נשימה לנשימה, נכנסתי להמתין בספרייה עירונית אחת. חשקה נפשי בספר תמים, והנה משפחת המומינים: חורף קסום של טוּבֶה יַנְסוֹן נקרה בדרכֶי ידיי. קראתי בו וחמימות התפשטה בליבי. זהו ספר תמים ומתוק, מלא חוכמה ותבונה. הוא שרוי בשלג, בכפור הזוהר הצפוני, בבדידות ובמוזרות, ביציאת הדופן. יצורי החורף המוזרים מאכלסים אותו, בזמן ששוכני העמק שרויים בעומק תרדמת החורף. יצורי החורף כנוסים בתוך עצמם, והשלג הקפוא הוא רקע איטי, חסר תזוזה, שיקוף להתכנסות פנימה ולהרהור. אלא שחרף הלובן והכפור הבודד, הלבד בספר אף פעם לא לבד באמת: הוא תמיד מהול בכמיהה לחברות, למפגש, למגע, ובהשגתם; בציפייה להתעוררותם של שוכני העמק; כמיהה לקיץ, ללהט האש.
* המשפט בכותרת פוסט זה לקוח מספרה של ינסון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה