יום שני, 30 בספטמבר 2013

על הקיץ של אחרי התזה

כאילו יובלות עברו מאז הגשת התזה, ונהרות רבים שטפו את תוכי. אבק דרכים שדבק לעפעפיי נשטף עם הזרם, ותאי עור חדשים החלו להנץ בשכבות העליונות. מחשבות רדומות הנצו עם תאים אלה, ותוך כך נמנום כולל - נוכח השטף הזה - החל תופס את מקומו.
*
אין הרבה שמדברים על התקופה שלאחר הגשת התזה. אך הנה סיפור התנסותי האישית: לאחר ההגשה, חשתי הקלה והתרוממות רוח עזה - למעשה הייתי מאושרת עד הגג. אלא ששבוע לאחר מכן, בהזדחלות איטית ומבטיחה, תפסו את מקום ההתרוממות תחושות שדומות לפרידה של ממש - התזה, שהייתה חלק בלתי נפרד ממני, הפכה ליצירה, אפילו ישות, בפני עצמה. תחושות אלו ליוו אותי בתקופה האחרונה, בייחוד משום שזו הייתה כתיבה בה התרחשה לא רק התקרבות אל הנושא והתחום, אלא גם התקרבות מעמיקה, מעשירה ומלמדת כל כך אל הסביבה ואל עצמי.
*
אך הסיום גם פינה מקום לפריחתן של מחשבות שנרדמו על משמרתן, שננגחו מן התודעה על ידי התזה הדומיננטית; תיבות נעולות נפתחו, ותוכן החל שוטף את האיברים הפנימיים, נוכח הסתיו הנישא עלי רוחות בערבים, בעוד הימים עדיין חמים. מין מדיטציה ארוכה של התבוננות, ומבט אל השמש הקופחת מנגד.

*
ומרגע הגשת התזה תשוקת הקריאה החלה מפעפעת בי. נזכרתי כמה אהבתי לקרוא, וכמה אהבתי לקרוא לא רק לשם למידה וניתוח ספרותי - כי אם לשם הנאה.
   תוך חזרה לקריאה אף לקחתי חלק בפעילות ספרותית חדשה ומעניינת שהגה רז שהוא החיה ללא סוג, ששמה Book Surfing, והיא פושה ברחבי הארץ כאש בשדה נייר, צוברת תאוצה רבה ומקרבת לבבות ספרותיים.
   וברוח ה-Book Surf, הנה לפניכם כמה ציטוטים שלכדו את ליבי מתוך הספרים שקראתי בקיץ הזה.


***
(לבבות, לבבות)
מתוך: נתניה מאת דרור בורשטיין (2010, עמ' 153-154):
גם הירח הוא לב. וכל מכתשי חדרים-חדרים. אין דבר שאינו לבנו. כל הדברים הם לבבות, מקצתם גלויים מאוד, כמו לב הדם, מקצתם גלויים מעט, כמו השמש והירח, ומקצתם סמויים ורחוקים, לבבות שאינם יודעים אפילו שהם קיימים. ישנו מקום שלא ראית מעולם ולא תהיה בו, ושם הלב שלך. וגם אתה הוא לב של מישהו אחר, לב של רבים.

***
(על הספרות)
מתוך: רואות מכאן את כל העולם מאת יעל ישראל (1997, עמ' 121-122):
רחל הקטנה התרכזה בנקודת האופק. כאומדת את המרחק המדויק בין הגופים שעל החוף, הנמשיך מבטה אל כיסאות-הנוח המפוספסים בצהוב ובאפור-דהוי, כמו טיסן שמאט בשמיים עד שהוא מוצא נקודה מתאימה בחלל ונשאר לצוף בה עד שיימאס לו לעמוד בלי לזוז. 
   אבל מה שקלטו עיניה בבהירות כה גדולה רשמה ידה ברטט, והקו שיצא לה היה קטוע והידקק בצדדים עד שכמעט לא הבחינה בו.
  רחל הגדולה ציירה במהירות, כמעט מבלי להביט בנוסף ידה שחלפה במיומנות על פני הדף היתה יציבה ובוטחת, והקו שהתקבל היה עבה והתפתל בחושניות מתוך הסככה אל משטח כיסאות-הנוח.
   אבל בציורים הגמורים נראו שתי סככות שונות ושני צמדי כיסאות שונים. שני הציורים בכלל לא דמו זה לזה.
  רחל הגדולה לא הבינה מדוע: הרי הן הסתכלו בדיוק על אותה סככה ובדיוק על אותו צמד כיסאות-נוח. אבל רחל הקטנה אמרה שככה בדיוק נכתבים ספרים.

***
(מוזיקה וממתקים אחרים)
בנוסף לזלילה של ספרות עברית, התחלתי לקרוא את הספר (How Music Works (2012 שנכתב על ידי דיוויד ביירן, סולן ה-Talking Heads. מעניין לקרוא את דבריו של ביירן, משום שהוא לא רק מוזיקאי, כי אם גם אמן: הספר מביא מהתנסויותיו במוזיקה, עיצוב, ריקוד, פרפורמנס, חלל ביצוע, ואפילו על חלקו של התיאטרון היפני בעושר הזה! הנה קטע מתוך הספר (עמ' 50):

My own contorting on stage was spontaneous. I obviously had to be at the mic when I was singing, but otherwise the groove took me and I let it do what it wanted. I had no interest in or ability to learn smooth dance moves, though we all watched Soul Train. Besides, a white nerdy guy trying to be smooth and black is a terrible thing to behold. I let my body discover, little by little, its own grammar of movement - often jerky, spastic, and strangely formal.

והנה גם דוגמה לכוונתו של ביירן כשהוא כותב את השורות הללו:




   ומה הציטוטים האהובים עליכם? אילו מילים או מוזיקות מתנגנות אצלכם בימים אלה?



יום שבת, 10 באוגוסט 2013

יומן תזה - על ההגשה

ישבתי בחדר ההדפסה שבמרתף ספריית סוראסקי, וראיתי אותה נדפסת. במכונת דפוס גדולה שמחוברת למחשב היא פתאום הפכה נפרדת ממני, חיה, אמיתית, לא מילים וירטואליות במחשב חדרי. כעת לא אצבעותיי תקתקו את איבריה, את פעימותיה, מילותיה. ישבתי שם, לצד מכונת הדפוס המשקשקת, ואנחת אוויר גדולה השתחררה מפי. "מה קרה?" שאל אותי המדפיס בדאגה, "כלום," עניתי, "פשוט עבדתי עליה הרבה מאוד זמן.".
    קראתי לה "חייתיות ומילים מדממות" וכרכתי אותה בסגול כהה יפה. ושקט לי בחדר הדפוס שבמרתף ספריית סוראסקי, זו רק אני והתזה, ברגע הראשון של פגישתנו. והנה אני מסדרת עמודיה, נוטלת את הכריכה היפה והדפים בשקט, בעדינות, כדי לא לקמטם. והנה אני לוקחת אותה לחדר הכריכה, וכעבור שעה היא בידיי, וכל מה שאני רוצה זה לחבק אותה ולאחוז בה לבלתי הפרד. ואני נושאת אותה בעדינות אל חדר החוג לספרות, ומניחה אותה על השולחן, מדברת עם המזכירה ויוצאת אל החוץ. שנה ותשעה חודשים חשבתי עליה, אותה, נשאתי אותה במוחי, בליבי, בגופי. שנה ותשעה חודשים היא הייתה חלק ממני, ניזונה ממני, לבלתי הפרד. כעת התזה שלי על שולחן החוג, נפרדת ממני, שלי וכבר לא שלי, נולדה וכבר חיה את חייה. 



יום שלישי, 7 במאי 2013

יומן תזה 5.6. - בקטנה, על חיבוק הווסת

אין יותר מדי מצגים חיוביים של הווסת בתרבות ובספרות העברית, ובכלל. רוב הזמן היא מוסתרת או נרמזת, כואבת, מוצגת כמגעילה, מלכלכת, לא רצויה, קשורה להריון/אי-הריון ולא לחוויות שונות של כל מווסתת ומווסתת. 
   אבל בתוך כל הייצוגים הלא מחמיאים או חיוביים האלה, יש לפעמים הבלחות מדהימות בחשיפתן ואמיתיותן. דניאלה לונדון-דקל, שבלי שום קשר היא אחת הקומיקסאיות עליי, פרסמה לפני כמה חודשים קומיקס שעוסק בווסת; העמוד המאוייר מלווה במילים שכולן אומרות אהבה וקבלה של התופעה החודשית הכה טבעית הזו.
   במקום להיכנע לחוקי ההסתרה והנידוי של הווסת שהתרבות כופה עלינו, לונדון-דקל פירסמה את הקומיקס בבמה חושפת ומרכזית - בעיתון ידיעות אחרונות. יש הרבה אומץ במעשה הפרסום הזה, הן של לונדון-דקל והן של העיתון; וזהו אחד הייצוגים המחבקים ביותר של הווסת שנתקלתי בהם. הנה הוא לפניכם. 


יום שישי, 3 במאי 2013

יומן תזה 5.5. - אימת הדף הלבן

אני יושבת בחדר שלי, חסרת מנוחה, אוכלת עוגה ושותה קפה כדי להירגע (פרדוקסלי משהו). אני עצבנית. עצבנית על שטרם סיימתי. על שלא עמדתי בדד-ליין של עצמי - להגיש בתחילת מאי: לפני כחודש כתבתי את עמוד השער, סוף סוף. זה היה רגע מרגש, ממלא, ובתחתית השער חתמתי: מאי 2013. חודש ההגשה של התזה. 
   מאז עברו מים, פעילויות ובגדים רבים (אין כמו תרפיה של בגדים יפים במחיר מעולה), והתזה טרם הסתיימה. כן, אני בישורת האחרונה - נותרו עוד משהו כמו 8% לסיום. מה נשאר? לכתוב מבוא, ביבליוגרפיה, לקרוא את הכל ביחד, ובעיקר לסיים לשפץ את הפרק שכתבתי לפני כשנה וקצת, ושהתגלו בו פערים ביחס לפרקים שכתבתי לאחרונה יחסית - פשוט מפני שגדלתי מאז, וזה כולל את הכתיבה-חשיבה של אז.
אבל ה-8% האלה נמתחים ונמתחים ודי כבר, נמאס לי, אני רוצה לסיים את התזה הזו.

אבל לא לגמרי, מסתבר. אחרת הייתי משחררת אותה כבר מזמן, מכירה בחוסר השלמות שלה ובעובדה שהיא לעולם, אבל לעולם, לא תהיה מושלמת כמו שהייתי רוצה. תמיד יהיו האחוז-שניים האלה שיפריעו: כאן הפיסקה הייתה צריכה להיות בנוייה אחרת; כאן סימן הפיסוק לא מתאים; כאן המשפט צריך לזרום לכיוון אחר; ואיך פספסתי את המילה הזו? ומה הרווח הזה עושה כאן? תמיד, תמיד יהיו את הדברים האלה, וכנראה שצריך להשלים עם העובדה הזו. 
  ושוב הפחד מלשחרר, מלהמשיך הלאה. שוב האימה מהדף הלבן הבא, מהכתיבה החדשה שמחכה מעבר לפינה. מלהתחיל הכל מחדש. כי כרגע דפי התזה שלי מלאים, ואפשר לעבוד עליהם עד אין סוף. בדיוק כמו זכרונות ישנים שחוזרים אליהם שוב ושוב. אבל מתישהו, בקרוב מאוד, הדפים כמו הזכרונות ישוחררו ויווצרו כאלה חדשים, טריים, טובים, אחרים.
   בכמה פוסטים אחורה כתבתי שהגיע הזמן לשחרר. אז עכשיו באמת הגיע הזמן לשחרר. להרחיק את עצמי מהתזה, אחרי שהייתי שקועה בתוכה שנה וחצי - שני מחזורי לידה ממש. להרפות את האחיזה ולהמשיך הלאה. ברוגע ובשלווה. אמן.


יום ראשון, 24 במרץ 2013

יומן תזה 5.4. - יומן מוזיקאלי

והפעם יומן מוזיקאלי בלי הרבה דיבורים.
פסח שמח, משחרר ומחדש לכולם!















ביצוע לשירהּ של יונה וולך



יום ראשון, 10 במרץ 2013

יומן תזה 5.3. - טיפה על קפקא

שנה א', החוג לספרות, ירושלים, בערך לפני 6 שנים. אני יושבת בכיתה, מקשיבה למרצה הדוברת במבטא גרמני (שלעד יסמן את שפתם של קפקא, גוגול וטוני מוריסון), מציגה סיפור קצרצר של קפקא.  זרוּת יש בסיפור הזה, שהוא כמעט שיר; הוא נפתח בפראוּת, באחיזה במושכות ובתנועה חלומית השועטת קדימה, כמעט ללא יכולת עצירה. בדידותו של הכותב ניכרת בסיפור זה, אך מופגת בפנייה אל הקורא: "הלוואי שהייתָ"; "הלוואי שהייתְ". ואולי באמת היית אינידיאני/ת, אולי היית שרץ ואולי בכלל היית חסר/ת מחשבה, מוּנָע/ת על ידי הגוף הבורא בכוחו את סוס; והגוף מרעיד את הקרקע בעוצמת רטטיו, והגוף בורא את הרוח הנושבה ומערפל את מחשבה, והגוף משליך ומכלה את הדורבנות. ועד שנרעדת ועד שרכבת - הרי כל רכיבתך וכל אינדיאנותך וכל סוסיך וכל שעטותיך עוזבים והופכים, כמוך, לרוח הנושבת בשיערך; וכל המפריד בינך לבינך הוא האדמה; וזו לא ברוּאת גופך כי אם קיימת תמיד, מוכנה לקלוט את גופך הנופל, שעדיין רכוב על שאריות הסוס - אולי סוס העץ מילדותך - הדוהר בכוחותיו האחרונים; וריח האדמה הרטובה מערפל את חושיך והגוף נדרך או אולי ממשיך לרכב על אוויר הרוח, נישא על פירוקם המוחלט של שרעפיך, שכוחם בבריאת ובפירוק המציאות והרכבתה שוב ושוב, שוב ושוב, מחדש, מחדש.


"משאלה להיות אינידאני" / פרנץ קפקא

הלוואי שהיית אינידיאני, מוכן תמיד, גופך נוטה הצידה ברוח על גב סוס דוהר, שוב ושוב נרעד קצרות מעל קרקע רועדת, עד שאתה נוטש את הדורבנות, שהרי אין דורבנות, עד שאתה משליך את הרסן, שהרי אין רסן, עד שכמעט אינך רואה כי האדמה שלפניך היא שדה בָּתָה קצור, כבר בלי צוואר-סוס ובלי ראש סוס.

יום שני, 25 בפברואר 2013

יומן תזה 5.2. - על הקריאה ||

גילוי נאות מסטודנטית לתואר שני בספרות: אין לי חשק לקרוא בשנים האחרונות. או יותר נכון, אין לי חשק לקרוא בשנים האחרונות לשם הנאה בלבד. פעם הייתי קוראת המון, המון. כמה במקביל. הייתי תולעת ספרים, לגמרי. אלא שחדוות הקריאה החלה להיאבד איפשהו במהלך התואר הראשון, ובאופן ממשי בתואר השני. אולי בגלל העובדה, שקריאה הפכה בעבורי למושא לכתיבה על אודותיה, כלומר לעבודה; אולי משום שכמות הסיפורים, המאמרים והספרים התיאורטיים שאני נדרשת לקרוא לעבודתי הם רבים, ולא משאירים לי זמן רב מדי כדי לקרוא להנאתי. כך, אם אינני חייבת לקרוא - אעדיף לשתות בירה עם חברים או להירגע עם קצת מתעשיית חרושת התרבות, קרי טלוויזיה. 

ידידי מהלימודים אמר פעם, כי בכתיבה של תזה, ובכתיבה בכלל, יש בדידות. אני מסכימה מאוד עם האמירה הזו. כך הרגשתי בשנותיי הראשונות ללימודים. אלא שכעת, חוויית הקריאה-לשם-הנאה החלה לשאת בעבורי בדידות. בידוד, אפילו. בתקופה בה כתיבה הייתה לא קלה בעבורי קראתי המון, השתדלתי לספוג כמה שיותר, ולא הרגשתי בודדה אף פעם כשספר היה בידיי. ואילו ברגע שהתחלתי לבטוח בכתיבה הקריאה הפכה בעבורי לכורח, כמעט למעמסה; פעולה המתחוללת כשאני שוקעת אל תוך הספר, לבדי, בחדר אחד שקט או עם אנשים, כשהסופרת עושה בי כרצונה. משום שבקריאה, הכתיבה אינה בידיי ולא אני מייצרת את המילים, אך עליי לקרוא אותן, לספוג אותן, להזדהות עמן, עם הדמויות והמצבים שהסופרת מניחה בעבורי על הדף. כן, כמובן, הקריאה היא כניסה באופן פעיל אל הטקסט, דמיון הדמויות והמצבים; שהרי  הקוראת היא המביאה את הטקסט אל הפועל - בלעדיה הטקסט לא קם לתחייה באמת. אך כאן גם טמון הקושי - לא הקוראת היא הכותבת האבסולוטית, כי אם הסופרת השולטת בה. לא הקוראת היא המחליטה מה יעשו הדמויות, כיצד יתחילו או יסתיימו הדברים, אלא הסופרת. לא בקוראת ההחלטה אם הדמויות ישמחו או יכאבו, יפָּצעו, יפְצעו או יצחקו. כל מה שיש בידי הקוראת לעשות הוא להפוך את הדף אל הדף הבא. 
    אך לא רק, ואולי כאן טמונה ההנאה שבקריאה; משום שהיא דורשת השלכה, כתיבה של העצמי אל תוך הטקסט. בטווח האפשרויות שהטקסט מאפשר, אנו מדמיינים את הדמויות, את מראן, את המקומות, הקרבות, הדיאלוגים, הטונים ועוד, על סמך חוויות חיינו. זהו הניכוס של האחר, אובייקט הטקסט או סובייקט הדמות, אלינו. וכאן, בין הטקסט הכתוב והסגור לבינינו הקוראים, הכותבים את עצמנו אל תוך הטקסט הכתוב, נמצא הקסם של הקריאה. משום שאנו בוראים את הטקסט מתוך חיינו שלנו - כותבים אותו תוך כדי קריאה; הופכים את הטקסט, בצעד נרקסיסטי של יוצרים, לשלנו.
    יחד עם זאת, יש תחושה של אובדן שליטה, במהלך הכתיבה-קריאה המעורב הזה. אכן קיימת הכתיבה העצמית פנימה, אך אנו, הקוראים, עדיין נתונים ומצייתים לגבולות הטקסט, נשלטים על ידו. חוויית השליטה-הישלטות הזו חוזרת על עצמה פעמים רבות בחיינו; אנו חיים בתחושה של שליטה כללית על הדברים, על מהלכי החיים. הרבה פעמים, בהרבה רגעים ותקופות, הם אכן מתנהלים על מי מנוחות, בשליטה. אך לעיתים אנו נקלעים לזרמים סוחפים. כל שנותר לעשות ברגעים האלה הוא להיסחף עם הזרם, תוך נסיונות לעשות בו כל העולה בידינו, ככל העולה בכוחנו, כדי להחזיר את השליטה אלינו, עד שנגיע למי מנוחות שוב. אך גם אז זו לא שליטה מלאה במהלך החיים; תמיד יש זרמים חיצוניים או תת-קרקעיים שיסחפו אותנו ליעד הבא.
   לדעתי, חוויית הקריאה מעמתת אותנו עם החוויה הזו, של השליטה לכאורה, ועם העובדה שלא בידינו לכתוב את המציאות, לא את כולה, לא תמיד. גם דמיונן של הדמויות, הקולות, המראות, ההשלכה הזו, לפתע מתגלמת כדבר מה ממשי יותר, נוכח יותר מרק בראשנו. זהו העימות עם המחשבות והרגשות האמיתיים, המתגלמים בדמויות ונוכחים בכל מילה בטקסט, כל מה שמפציע לו בשקט בשקט בחלומות ובמחשבות.
    אולי ההכרה במקום הזה, דרך קריאה, היא הרגע להתבונן בפחדים, במחשבות הכמוסות, ברגשות האמיתיים הנקברים תחת מחשבות היום-יום. אולי זוהי הזדמנות להתמודד עם העובדה, כי לא כל היסחפות עם הזרם היא היסחפות של ממש. משום שבכל שליטה ישנה היסחפות, ובכל היסחפות ישנה שליטה; כפי שכל טקסט הוא קריאה וכל טקסט הוא גם כתיבה. ועם כל מילה שנקראת, עם כל דמות שנזדהה עמה, כל סצינה בה נכתוב את עצמינו אל תוכה, נשתנה קצת, נהפוך טובים יותר לעצמנו ולאחרים, נלמד עוד קצת על עצמנו, ועל איך לאחוז - ואיך להרפות.

**
על הקריאה |

יום ראשון, 17 בפברואר 2013

יומן תזה 5.1. - Why I stopped worrying and became a feminist



הערה: פוסט זה הוא מעט (אני חושבת) טריגרי.


פנים, ערב, מחשב.
הורים מול מצלמת רשת, מצב רוח מרומם ונחמד. הם מדברים בסקייפ עם מכר שלהם, ששר ומבדח את ליבם. הם צוחקים. אמי מבקשת ממני לבוא אל המצלמה. אני, בביישנות, מהססת. לבסוף נעתרת. מנופפת בידי, אומרת שלום. אמי מציגה אותי. אני נפרדת לשלום והולכת למטבח. חוזרת כעבור כמה דקות. הם עדיין מדברים, הוריי מבודרים. אני מרגישה קצת יותר בנוח, נעמדת מול המצלמה, אומרת ביי. האיש מהעבר השני של הקו, אומר שעכשיו ישיר לי שיר באנגלית. הוא שר לי שיר אהבה. לאחר מכן הוא מצטט לי את השורות הבאות:
O my luve is like a red, red rose
That's newly sprung in June;
My love is like the melodie
That's sweetly played in tune.

זוהי תחילתה של סונטה של שייקספיר. אני מזהה, שואלת, "שייקספיר?", האיש מהעבר השני של המסך לא עונה. הוא ממשיך להסתכל בי לשנייה. לאחר מכן נפרד מאמי לשלום. 
איש שדיבר איתי באינטרנט למשך דקה, כשאמי לצידי, מצטט לי שירי אהבה. 

***
חוץ, לילה. מאוחר בלילה. ירושלים, הר הצופים, ליד המעונות.
אני פוסעת מתחנת האוטובוס, לאחר בילוי בעיר, אל עבר דירתי שבמעונות. אני מדברת בטלפון עם חברה. מצב רוחי מרומם. שני נערים פוסעים לכיווני, צוחקים. אני ממשיכה לשוחח עם חברתי, מקווה שהנערים ימשיכו בדרכם בלי בעיות. אחד הנערים מתנגש בי חזיתית. הם צוחקים צחוק רם ומתחילים להמשיך בדרכם. זעם אוחז בי. אני אומרת לחברתי "רגע," מורידה את הטלפון וצועקת על הנער במשך חצי דקה טובה. הם מפסיקים לצחוק, עומדים נדהמים, מקפלים את זנבם הבלתי נראה בין רגליהם - ובורחים. 

***
חוץ, יום. 
יש הופעה מגניבה בערב, באיזה פאב טחוב בפלורנטין. אני רק מדמיינת לעצמי את החושך ששורה על החנייה המבודדת, את הדרך שאצטרך לעשות משם אל הפאב ובחזרה. אני מחליטה שנמאס לי לחשוב על הדברים האלה בכל פעם שאני יוצאת. נכנסת לחנות ריקושט, וקונה גז מדמיע.

*** 
אוטובוס, יום. אוטובוס, ערב. אוטובוס, לא משנה מתי.
אני יושבת ליד החלון, כרגיל. גבר, בחור, נער, מתיישב לידי. הוא גבוה. הוא נמוך. הוא רחב. הוא רזה. הוא מתרווח במקומו ופותח את רגליו, ברכו נוגעת בברכי. בלי לחשוב אני מתכווצת כנגד החלון. הוא נרדם. הוא ער. רגלו עדיין נוגעת ברגלי. אני לא שמה לב איך אני מתכווצת עוד קצת כנגד החלון. אין לי מקום. לו יש הרבה מקום.

***
פנים, יום, משרד, צבא.
אני יושבת בשיחה עם המפקד הישיר. נעמדת לצאת, אומרת עוד משהו. הוא מעביר עליי את עיניו, אפילו לא מסתיר, מלמעלה עד למטה ובחזרה.

***
חוץ, ערב. 
אני בת 11 לערך, חוזרת משיעור בלט. עוברת דרך סימטה, שמפרידה בין גדר הבניין שלי לבין בית הספר שלי. איש עם שקיות קניות הולך כנגד כיוון הליכתי. אני מציינת זאת לעצמי וממשיכה ללכת. הוא מגיע לידי. הוא נעצר, נועץ בי מבטו. אימה שוטפת את כולי. כמעט וקופאת במקום; אני פורצת בריצה, מרגישה שחיי באמת תלויים בכך. 



***
דוגמאות כאלו, ועוד יש נוספות, צוברת כמעט כל אישה בכל יום. ניכוס, חיפצון, תחושת בעלות, הקטנה, תחושת עליונות, אלה מילים וביטויים שיש שיצחקו עליהם, שיפטירו כלאחר יד "איזו הגזמה". אבל אלה המילים והביטויים שאפשר להביא כשבאים לתאר את המציאות. כל אותן סיטואציות שכתובות כאן לעיל, ואלוהים ישמור יש מקרים גרועים מאלה, מכילים בתוכם את המילים הללו. את החשש התמידי מפני צמצום המקום ודריסת המרחב הטבעי; מפני החפצון שאי אפשר לצפותו; את הפחד מלצאת לטייל לבד אחרי רדת החשיכה; את דריסת העצמיות; ההפיכה לגוף; הקטנת החוויות האלה בצחוק, בזלזול ששולל את הלגיטימציה להבעת הרגשות הללו, שנשים רבות כל כך מרגישות בכל יום שעובר. החוויות האלו, המצטברות, מטמיעות עוד ועוד את התחושה כי לנשים אין מקום, אין שלווה, שנערות, נשים, ילדות, חייבות להיות דרוכה תמיד. תמיד.
   כואב לי לחיות במציאות כזו. מכעיס אותי לחיות במציאות כזו. אני לא בטוחה עדיין מה הפתרון לכל הדברים האלה, כל התקריות האלה, חוץ מלהביא אותם לתשומת הלב של נשים, של גברים. לומר, הדברים האלה קיימים. לחקור את האופנים בהם התחושות האלו, המילים האלו שכתובות כאן לעיל, באות לידי ביטוי בתרבות כולה, משתכפלות בתוכה. כיצד התחושות  האלו באות לידי ביטול - וכיצד יש להתעקש ולתת להן מקום, להשמיע אותן, לא לקבור אותן עד האירוע הבא, קטן ככל שיהיה. משום שזהו לא אירוע אחד קטן; זוהי הצטברות של אירועים כאלה במשך שנים, מנערוּת ועד בכלל, של מקרים קטנים כאלה, רבּים כאלה, שהולכים יום יום בפנים, בראש, זוחלים על העור. 

**
לקריאה נוספת: מאמר על נשים, לילה, מרחב ועוד. 
ומאמר בעקבות זה הקודם

יום ראשון, 10 בפברואר 2013

יומן תזה 5.0. - אחרי שליחת הפרק האחרון

אחרי שבוע אינטנסיבי שהיה כולו, כל כולו, כתיבה, שלחתי את הפרק. שום דבר לא יכול לתאר את תחושת ההתרוממות שאחרי שליחת הפרק האחרון; מעין ריחוף באוויר על ענן שזרמי אדרנלין זורמים בו בלי סוף, מתערבלים ומערבלים במעגלים חוזרים ונשנים, הודפים שמחה בלב. איזו הקלה אחרי השליחה, איזה אושר. מרגע השליחה מצב הרוח המגוייס, המתוח מעט, השתפר פלאים, אבן נגולה מעל גבי. התזה הסתיימה. אפשר לנשום. קדימה לתיקונים, עם קצת מנוחה לפני כן.
    ביום המנוחה לא ידעתי מה לעזאזל לעשות עם עצמי. תכננתי אלפי דברים, מתוך זרם האדרנלין הבלתי פוסק הזה, ועשיתי רק חצי מהם. המנוחה נדרשה בהחלט - אך מסגרת העשייה נותרה בעינה, קראה לי לשוב. ביום למחרת כבר התייצבתי בספרייה מחדש. את תיקוני התזה פתחתי בפרק הפחות אהוב, הו - קריסטבה. אוי, קריסטבה... שוב קראתי אותה, תיקנתי, הוספתי, שיפצתי, ובעיקר התמרמרתי עליה.

סוף השבוע הגיע, ואיתו המנוחה. ועם המנוחה התעוררו להן מחשבות פרפקציוניזם, שתמיד מגיעות אחרי שליחת הפרק: האם פספסתי איזה מאמר בדרך? אולי לא קראתי מספיק? אולי צריך להוסיף עוד שורה פה, למחוק שורה שם? אך על ספסל מול השקיעה, כמה שעות אחר כך, הבנתי - זהו לא פרפקציוניזם ממש, כי אם הסיום העומד בפתח, אי הרצון לשחרר את התזה... שנתיים היא הייתה איתי, שנתיים חשבתי אותה, ישנתי איתה, נשמתי אותה. כל כולי הייתי היא, והיא הייתה איתי בכל אשר אפנה. והנה, אני נמצאת כמה רגעים לפני שחרורה לחופשי לעולם. זו העצירה שלפני.

לצד כל זאת, תחושת הרפייה מתחילה לשטוף את רוחי. הייתי בהמון תרבות בשבוע וחצי האחרונים: בהופעת ההשקה המדוברת של אסתר רדא המדהימה, בעלת קול הקשת ביום שמשי וגשום; בסרט עלובי החיים (סרט טוב ויותר מכך - מסחטת דמעות נהדרת); ובמופע "היספיקו החיים?", הופעה בעקבות דיסק לחנים מקורי לשירי חנוך לוין, עם מלא מלא מוזיקאים נפלאים (שלומי שבן, יוני רכטר, אלי מגן, קרולינה, נועם ענבר אייל ואסף תלמודי ועוד). זו הייתה הופעה מעולה באמת. הלחנים והביצוע באמת לעילא ולעילא, כצפוי ממלחינים ומבצעים מוכשרים כשבן ורכטר, והמוזיקאים המוכשרים שאיתם. בעבורי, אלי מגן היה אחד המרגשים, בקולו החם והנוגע. הנה שיר ששלומי שבן הלחין ומגן מבצע:


ובעקבות אלי מגן נזכרה לה להקה אחרת בה השתתף בצעירותו, בתחילת שנות ה-70', להקת "אחרית הימים" היחידה במינה. הנה לפניכם אחד השירים היפים של הלהקה הזו. הסולנית - מירי אלוני, אחת הזמרות הגדולות בארץ. על מה השיר הזה? אני לא בטוחה. כל מה שברור לי זה שהוא מפעים את ליבי בכל פעם מחדש.
שבוע מופלא לכולם!



יום שלישי, 29 בינואר 2013

יומן תזה 4.9.2. - על הסיום, על הגדילה

אני כותבת לכם ממרומם של יומיים לפני הגשת הפרק האחרון לתזה. אני לא מאמינה שהרגע הזה הגיע, ואפילו מסרבת מעט לשחרר אותו, אוחזת בו ככל שניתן. זהו רגע מיוחד - מאחוריי שנה וחודשיים של כתיבה. לפניי - סיום תזה; סיום של מסע שכל כך אהבתי ושאליו כל כך נקשרתי, והתחלה של מסע חדש, שאני אפילו לא יודעת מה יקרה בו. 
   זהו. התזה מתחילה להסתיים וקשה לי להיפרד ממנה. זוהי אותה התזה בה למדתי לקרוא קריאה צמודה-צמודה ביטויים,  תיאורים ומילים כדי להבין את מחשבותיהן ורגשותיהן של דמויות; דמיינתי את עצמי במקומן, כדי להבין אותן יותר טוב, את מה שהן עוברות, איך הן נחווֹת וחֹווֹת. קראתי מאמרים, סיפורים, שירים וסרטים שחידדו לי את האופן שבו העולם מתייחס אל נשים ואל גברים; את האופן שבו נשים מרגישות בעולם; את האופן שאני, כאישה, מרגישה בעולם. 
   כן. קשה לי להיפרד מכל זה. או אולי, קשה לי להיפרד מהאדם שהייתי כשהתחלתי את התזה, ומהאדם שהפכתי להיות לאורך כתיבתה. אבל אני יודעת שזו לא באמת פרידה, משום שכל התהליך הזה, כל התובנות, הטקסטים, הרגשות, הכתיבוֹת, לא הולכים לאיבוד. הם ממשיכים לחיות. אבל הדרך, הדרך... אתגעגע אל הדרך. 
    ויחד עם זאת, דרך חדשה מתחילה להתבהר לפניי. היא עוד לוטה בערפילי בוקר, וציוצי הציפורים רק מתחילים להישמע. אבל אור מועט מתחיל להיראות מבין הענפים. יום חדש עומד בפתח, מבקש להתחיל. 

יום שלישי, 15 בינואר 2013

יומן תזה 4.9.1. - חזרה לכתיבה (או: על ההתחמקות)

חזרה לכתיבה אחרי הפסקה ארוכה (של בדיקת עבודות, אבל מה זה משנה) היא תמיד לא משהו; כניסה חוזרת אל הלך המחשבה של לפני ההפסקה, ושחזור הריכוז של לפני שבוע וחצי, לוקחים זמן. תוסיפו לזה צננת חורף קלה, והא לכם ניסיונות חוזרים ונשנים להתעוררות סופית, בשעה בה השמש זורחת במלוא אוֹנה באמצע השמים. שתי כוסות הקפה עדיין לא הצליחו לעשות את שלהן, ונסיונות ההתרכזות בספר מלווים בהתעסקות בדברים חשובים אחרים (פייסבוק, ג'ימייל צ'ט, חיטוט באתרי אופנה וכמובן - כתיבה בבלוג).
   אחרי הפסקה לטובת אותם דברים חשובים (כלומר הפסקות קטנות רבות) (כלומר הפסקה קטנה בערך כל שלוש דקות) אני חוזרת לקובץ הוורד הפתוח. מוסיפה פסיק. מוסיפה אות שחמקה לה. מוחקת רווח מיותר. מחשבות על קפה נוסף מתעננות בראשי. אני מעיפה מבט בספר. אני של-לפני-שנה מירקרה בו בדיוק את המקומות הנכונים. אני נזכרת בה בחיוך. כמה עברתי מאז. מבט נוסף אל כוס הקפה הריקה מחזיר אותי מנוסטלגיה של העבר הקרוב אל העכשיו. ומה יותר מסמן עכשיו מאשר בדיקה נוספת של הפייסבוק, לראות מה התחדש בשתי הדקות האחרונות.
   טוב, הגיע הזמן להפסקת צהריים. כל הפעילות הזו עייפה אותי.




נ.ב. - רזולושן רציני לרגע
טוב, טוב, הכתיבה תמשיך, כמובן. אין לה ברירה. אין לי ברירה. כל ההתחמקות הזו וההפסקה הזו קוראות לי בעצם להתרחק מהכתיבה הפיזית (עד כמה שכתיבה היא פיזית במחשב) ולתכנן מחדש את מבנה הפרק, להבין את המבנה שלו; שהרי כולו כבר כתוב - רק צריך לערוך ולארגן מחדש ולהוסיף עוד כמה שכבות של מידע וידע. נשמע לא מעט, אבל ברגע שאתאפס סופית על מבנה ואסכים עם עצמי עליו, דברים יזרמו. וכשאחליט שאני מסיימת סופית, דברים יסתיימו. יאללה, לעבודה! כלומר, להפסקה. או משהו.