יומן כתיבה 0.2: שלווה, כתיבה, קפה וסנאים

10:00

אולי זה ריח הקפה. אולי סנדוויץ' החביתה בלחם עם האגוזים. אולי המוזיקה הנמרצת על הבוקר, או הרוח הסתווית המפתיעה שנושבת בין העצים הירוקים שבחצר, או אולי שיח המלצרים. אולי כל הספורט שאני צופה בו לאחרונה ביחד עם בן זוגי היקר (משחק כדורסל חי וכיפי בשבוע שעבר - ישראל נגד סרביה; ואתמול מחצית טלוויזיונית של כדורגל, מכבי תל אביב נגד באזל, עד שהלכתי לישון). 

כך או כך, משהו התרופף הבוקר, נח לו בשלווה בלבי ביחד עם הבל הקפה המריר-מתקתק. הבוקר, אחרי המתנה או אולי קינוּן, אם תרצו, פתחתי ספר תיאוריה ובמקביל - מסמך וורד. לא פחות ולא יותר.

בשבוע האחרון, השלם, התחמקתי מכתיבה בכל מאודי. לכך קדם יום אחד בשבוע שעבר, בו התמקמתי בנוחות בכתיבה, ובחדר שקט בספרייה לקחתי בידיי את המושכות: במשך כשעתיים אירגנתי את כל החומר שיש לי כעת אחרי קריאה של כמה וכמה וכמה ספרים, איפה נמצאים הסיכומים של הספרים האלה (פזורים בין הקלסר, לשולחן ולמחשב), מה אני רוצה וצריכה לקרוא עוד, מה אני צריכה לראות עוד, ומה הייתי רוצה לכתוב על כל הדברים האלה ביחד. 

זה המקום לציין שהכתיבה הזו, החדשה, הגדולה הזו, תהיה על וסת. על אותה תופעה חודשית, שמתחילה להיות מקובלת יותר ויותר בעולם - ולא בגלל שהיא חדשה, אלא בגלל האופן שבו מקבלים/ות אותה, האופן שבו היא נחווית על ידי מווסתות, ובציבור. הנה, רק לפני כשבוע דונלד טראמפ, אחד הרצים לנשיאות ארה"ב, העיר הערה אחת מעליבה ומקטינה כלפי אחת המראיינות ב-Fox News, באמצעות הווסת שלה. כתגובה לכך, מווסתות התחילו לצייץ בטוויטר, בפומבי, על הווסת שלהן; הן החלו מחצינות אותה באומץ ובהתרסה, את אחד הדברים היותר מוסתרים, הפחות מושחים, בתרבות שלנו.

עכשיו, רגע לפני תחילת הקריאה של תיאוריה משמעותית, הנה אני כאן, כותבת את השורות האלו, מנסה לשחרר קצת לפני תחילת האמצע. כן, אני גם מודה בפני עצמי ובפניכם שכתיבת השורות האלו היא גם קצת, קצת, התחמקות מתחילת הקריאה: בזמן כתיבת השורות האלו הספר פתוח על עמוד תוכן העניינים, כבר בערך חצי שעה. 

אז מה עושים? מסיימים לכתוב את פוסט הבלוג הזה, מזמינים עוד קפה, נושמים עמוק ומתחילים לקרוא ולכתוב. כדי להפחית קצת מהפאניקה הקלה שמתלווה לשלב הזה, אולי כדאי פשוט להתחיל לחשוב שהקריאה הזו היא לא בשביל עבודה, לא בשביל כתיבה מתקדמת. היא סתם בשביל עצמי. 

אז, נשימה עמוקה ו...

Red Squirrel in the Morning

יומן תזה 5.6. - בקטנה, על חיבוק הווסת

אין יותר מדי מצגים חיוביים של הווסת בתרבות ובספרות העברית, ובכלל. רוב הזמן היא מוסתרת או נרמזת, כואבת, מוצגת כמגעילה, מלכלכת, לא רצויה, קשורה להריון/אי-הריון ולא לחוויות שונות של כל מווסתת ומווסתת. 

   אבל בתוך כל הייצוגים הלא מחמיאים או חיוביים האלה, יש לפעמים הבלחות מדהימות בחשיפתן ואמיתיותן. דניאלה לונדון-דקל, שבלי שום קשר היא אחת הקומיקסאיות עליי, פרסמה לפני כמה חודשים קומיקס שעוסק בווסת; העמוד המאוייר מלווה במילים שכולן אומרות אהבה וקבלה של התופעה החודשית הכה טבעית הזו.

   במקום להיכנע לחוקי ההסתרה והנידוי של הווסת שהתרבות כופה עלינו, לונדון-דקל פירסמה את הקומיקס בבמה חושפת ומרכזית - בעיתון ידיעות אחרונות. יש הרבה אומץ במעשה הפרסום הזה, הן של לונדון-דקל והן של העיתון; וזהו אחד הייצוגים המחבקים ביותר של הווסת שנתקלתי בהם. הנה הוא לפניכם. 

הקומיקס בבלוג של דניאלה לונדון-דקל

יומן תזה 4.5. - על ההתחדשות

מעט עליות ומורדות חווים ראשי, ליבי ובעצם כל כולי בשבועות האחרונים. לכן גם נמנעתי מלכתוב בתקופה האחרונה. ראייתי הייתה מעט מטושטשת, קולי מעט חורקני ומשוך לאחור, ובטני, הו בטני התהפכה לה ביחד עם חרבות הלהט שבלב. המלחמה האחרונה גם לא ממש הוסיפה; היא עברה לה, אם כי נראה כי התרחשה לפני שנה שלמה... בתוך כל הסבך הזה הצלחתי לכתוב רבות, אם כי רק כדי לסכם באופן מסודר את החומרים התיאורטיים הרבים בהם נתקלתי בשיטוטי התזה במהלך השנה האחרונה, במהלך הכתיבה. 

   ואתמול, אתמול אחרי רביצה ארוכה מול הטלוויזיה, קמתי ועשיתי מעשה - הלכתי להסתפר. ועם התספורת בא הרענון, ובאה שיחה עם אחותי היקרה והאהובה, ובאו כמה שעות של כתיבה. החומרים התיאורטיים החלו להתרקם לכדי נרטיב אחיד - כי הרי, גם בתיאוריה יש נרטיב, יש נקודות דגש ואספקטים שאין בהם צורך לשם הרעיון הכללי של התזה כולה. כך, הפרק התיאורטי, שהוא הפרק האחרון, מתחיל להתרקם לכדי דבר מה אחיד, מפורק פחות. הרעיונות, שקודם היו מפורקים ומפורדים, קורמים נקודות קשר ביניהם. ועם התרקמות האחידות באו גם שמחה וחוזק. או שמא אלו באו קודם לכן...?

ובכל מקרה, כפוסט פתיחה לאולי תקופה חדשה ואחרת, אוורירית, הנה כמה מוזיקות שליוו אותי במהלך השבועות האחרונים, וגם טקסט אחד אדיר:

***

נקמת הטרקטור - אופניים וספר:

***

הפקה יפהפיה של חליל הקסם (Die Zauberflöte) של מוצרט, ובה אנסמבל זמרים נהדר וגם פפגנו מקסים ומלכת לילה מדהימה:

***

והטקסט האדיר של גלוריה סטיינם (Steinem) מ-1978, שגיליתי במהלך השיטוטים. כי איך אפשר בלי קצת אקטיביזם וסת. מה דעתכם עליו?

יומן תזה 3.9.5. - הווסת כאומץ

הרבה שירה מתהלכת איתי בימים האחרונים. הייקו של באשו, שיר של בוקובסקי ושיר של יהודה עמיחי; והנה צפה ועלתה עוד משוררת אהובה - לוסיל קליפטון. כתבתי על אודותיה קצת בעבר. אני חושבת, שבעבורי היא מסמלת בעיקר כנות ואומץ להישיר מבט על החיים, לראותם ולתארם כפי שהם. בעיני, היא אחת המשוררות האמיצות והרגישות שיש. והנה היא כתבה שיר מלא בכוח נשי ווסתי.

   הווסת, גם בימינו אנו, מושתקת יחסית בתרבות שלנו, ומלווה בהתבוננות על הגוף הנשי כמלוכלך, כדולף וכמסוכן בדליפתו; היא הופכת למשהו שיש לנסות לצלוח מבלי שיראו או ישמעו עליה (אלא בעקיפין). התרבות דורשת מאיתנו לבצע נתק בין הגוף לבין האני, לחכות שהימים ה"מלוכלכים" האלה יעברו כבר. ומבעד לניתוק הזה הגוף ניתק מהנפש. הדיבור הופך מצומצם יותר. אנחנו מצטמצמות. 

   והנה משוררת שמביאה את האהבה אל הגוף ואל הווסת במיוחד. היא מציבה את הגוף במרכז השירה, ואת הווסת מחברת אל פרקטיקות ריטואליות של קידוש הווסת כקידוש הפריון, החיים והגוף הנשי. הדיבור על אודות הווסת והכתיבה על אודותיה הן הנכחת הנשיות כפי שהיא במרחב הציבורי והתרבותי. הכוח והחירות לדבר על אודותיה, לחוות אותה כפי שהיא - נעימה, קלילה, כבדה, כואבת, חזקה, מחרמנת, מסונכרנת, סדירה, לגמרי חסרת סדירות, דולפת, מוסתרת היטב, וכו' - כל אלה מהווים את האפשרות ליטול את החירות לעקוף את התרבות. 

   שירה של קליפטון מנכיח את הגוף כפי שהוא ומעבר לעצמו: הגוף הנשי מחובר לירח ולטבע ובה בעת גדול יותר מהטבע, חזק יותר בעצמתו, בעתיקותו. הוא מחובר לזמן ונמצא מעבר לזמן עצמו. השיר הזה מנכיח את הגוף הנשי כגוף גדול, נוכח, חזק. זהו שיר על אהבת הגוף, אהבת העצמי. השיר הזה הוא שיר של אומץ. 

Poem in Praise of Menstruation / Lucille Clifton

if there is a river 
more beautiful than this 
bright as the blood 
red edge of the moon if 
there is a river 
more faithful than this 
returning each month 
to the same delta if there

is a river 
braver than this 
coming and coming in a surge 
of passion, of pain if there is

a river 
more ancient than this 
daughter of eve 
mother of cain and of abel if there is in

the universe such a river if 
there is some where water 
more powerful than this wild 
water

pray that it flows also 
through animals 
beautiful and faithful and ancient 
and female and brave 

יומן תזה 3.2. - שמחה, ויהוא ירון

הימים עוברים והתזה שלי לא נכתבת. נתקעתי במקומי ונאחזתי בספר על אודותיו אני כותבת. נאחזתי עד כי אצבעותיי כאבו ושיניי נקשו ממאמץ. 

   היום, עם ביאת חופשת פסח ועם שמש האביב, נטלתי ספר אחר. הספר הומלץ לי על ידי ידידתי נ' כבר מזמן, ורק היום מצאתי את הפנאי לקרוא בו. ובזאת הוא נפתח: "פוּעת שמחה כאשר בטנה כואבת ודם זב על ירכיה.". המשכתי לקרוא, והשפה והרגישות עירפלו את חושיי וראשי, לא מהליכה לאיבוד, אלא משמחה. עד עתה קראתי, ניתחתי וכתבתי על אודות התפיסה השלילית של הדם והגוף הנשי, והנה ספר שנפתח בפשטות שכזו, באהבה. עתה החלטתי להותיר בצד את הרומן שעל אודותיו כתבתי קודם, להותיר את הדם המהול בכאב ובפחד, ולכתוב על השמחה של הגוף. ומרגע שהחלטתי זאת השמחה אחזה גם בי; חמדת הכתיבה חזרה אליי. נשמתי לרווחה, וחייכתי.

****

השבוע מצאתי את עצמי חוזרת אל יהוא ירון. פוסט נהדר על עטיפת האלבום בבלוג "סיפור, כיסוי" עורר בי את זיכרון האיש הזה, שכל תנועותיו והבעותיו אומרות כמה הוא נאמן, חי ונושם את המוזיקה ואת המילים שלו. היה לי את העונג הגדול לנכוח בשתי הופעות שלו, ומלבד זאת מצאתי גם הופעה מצולמת, נהדרת, כמעט עירומה. במיוחד אני אוהבת את הקטעים של ירון עם הקונטרה-בס, רק שניהם, לבד. הנה שיר שהולך איתי כבר יום שלם יד ביד, מנחם, מחבק.

יומן תזה 1.2

שעת ערב. אני יושבת מול המחשב, חשק לכתוב זורם בקצות האצבעות. אני פותחת את קובץ הוורד עליו עבדתי היום, ונמלכת בדעתי; לא אכתוב עכשיו (כמעט 22:00). במקום זה החלטתי לכתוב פוסט חדש. לפחות לפרוק קצת חשק-כתיבה מהול בשאריות קפאין מהצהריים.

    אולי זו הנקודה לספר לקהל הקוראים שלי על מה לעזאזל אני כותבת את התזה. אז, אני כותבת על וסת. כן, וסת. ממהמ, המחזור הנשי. הדגל האדום. הדודה שבאה לביקור. איך הגעתי לנושא, אתם שואלים? שמעתי פעם, מזמן, על כך שבימים עברו, נשים שחיו ביחד, תחת כיפת השמים, היו מקבלות את הווסת שלהן ביחד, בסינכרון מושלם עם הירח. הסיפור הקטן הזה, שהדעות על נכונותו חלוקות, הקסים אותי. האחדות הזו בין אישה לאישה, בין האישה לירח, גוף עצום כל-כך, מרוחק ועדיין משפיע על גופים גדולי ממדים כמו אוקייאנוסים ועל גופן של נשים על כדור הארץ, הדהים אותי.

     הנושא הזה המשיך איתי הלאה. בשנה הראשונה לתואר השני חשבתי לכתוב עבודה על שירי ירח, שירים שפמיניסטיות/אקטיבסטיות וסת כתבו על ירח ועל וסת. בסוף לא כתבתי את העבודה הזו (במקום זה כתבתי על משוררת אחרת ונהדרת, לוסיל קליפטון, שגם פירסמתי פוסט עם כמה משיריה, וביניהם שירי אהבה לווסת שלה) אבל הנושא המשיך איתי. חשבתי לכתוב את התזה בהתחלה על צ'ארלס בוקובסקי (משורר הביבים האלים, השתיין, הרגשן ובעל רגעי חסד מזככים) אבל לא הייתי בטוחה בו. בעקבות הערה קטנה של אחת המרצות שלי ("!Yeah, but Bukowski hates women") ויתרתי על הנושא לחלוטין. במקום זה מצאתי את עצמי ממשיכה לחשוב על אותם שירי ירח, וכשדיברתי על הנושא עם אדם יקר הוא פשוט אמר, "אה! אז את רוצה לכתוב על וסת!". ומשם הכל התחיל. 

     אז הכתיבה מתקדמת לה. וככל שאני קוראת יותר בנושא, חופרת בו יותר, הקסם שלו רק הולך וגובר בעבורי. כמובן, תוך כדי עבודה עולים גילויים מגוחכים ומשעשעים: אתם בטח מכירים את המיתוס, שאם אישה בווסת נוגעת בפרח, הפרח ינבול. אז הנה עוד שלל אמונות מיושנות ומגוכחות: אם אישה בווסת עוסקת באריזת אוכל בקופסאות שימורים, האוכל יתקלקל. אם אישה בווסת רוצה לעשות סלסול פרמננטי (כשזה עוד היה באופנה), הסלסול לא ייתפס. והאהוב עליי עד כה: אם אישה בווסת תדרוך חלילה במפעל לזיקוק סוכר, הסוכר יהפוך לשחור(!).

    וכך, העבודה מתקדמת. אני איתה. ואני אוהבת כל רגע בכתיבה שלה. זו לא רק כתיבה מדעית, יבשה, אלא כתיבה שממלאת אותי בהשראה ובחיבור למשהו כל-כך פנימי וקדום, מעין חזרה למקורות. חזרה אל החיבור אל הגוף, חיבור שהתרבות המערבית ניתקה. העבודה הזו ממלאת אותי ברוגע ובשלווה, וזה פשוט כיף.