אני יושבת בחדר שלי, חסרת מנוחה, אוכלת עוגה ושותה קפה כדי להירגע (פרדוקסלי משהו). אני עצבנית. עצבנית על שטרם סיימתי. על שלא עמדתי בדד-ליין של עצמי - להגיש בתחילת מאי: לפני כחודש כתבתי את עמוד השער, סוף סוף. זה היה רגע מרגש, ממלא, ובתחתית השער חתמתי: מאי 2013. חודש ההגשה של התזה.
מאז עברו מים, פעילויות ובגדים רבים (אין כמו תרפיה של בגדים יפים במחיר מעולה), והתזה טרם הסתיימה. כן, אני בישורת האחרונה - נותרו עוד משהו כמו 8% לסיום. מה נשאר? לכתוב מבוא, ביבליוגרפיה, לקרוא את הכל ביחד, ובעיקר לסיים לשפץ את הפרק שכתבתי לפני כשנה וקצת, ושהתגלו בו פערים ביחס לפרקים שכתבתי לאחרונה יחסית - פשוט מפני שגדלתי מאז, וזה כולל את הכתיבה-חשיבה של אז.
אבל ה-8% האלה נמתחים ונמתחים ודי כבר, נמאס לי, אני רוצה לסיים את התזה הזו.
אבל לא לגמרי, מסתבר. אחרת הייתי משחררת אותה כבר מזמן, מכירה בחוסר השלמות שלה ובעובדה שהיא לעולם, אבל לעולם, לא תהיה מושלמת כמו שהייתי רוצה. תמיד יהיו האחוז-שניים האלה שיפריעו: כאן הפיסקה הייתה צריכה להיות בנוייה אחרת; כאן סימן הפיסוק לא מתאים; כאן המשפט צריך לזרום לכיוון אחר; ואיך פספסתי את המילה הזו? ומה הרווח הזה עושה כאן? תמיד, תמיד יהיו את הדברים האלה, וכנראה שצריך להשלים עם העובדה הזו.
ושוב הפחד מלשחרר, מלהמשיך הלאה. שוב
האימה מהדף הלבן הבא, מהכתיבה החדשה שמחכה מעבר לפינה. מלהתחיל הכל מחדש. כי כרגע דפי התזה שלי מלאים, ואפשר לעבוד עליהם עד אין סוף. בדיוק כמו זכרונות ישנים שחוזרים אליהם שוב ושוב. אבל מתישהו, בקרוב מאוד, הדפים כמו הזכרונות ישוחררו ויווצרו כאלה חדשים, טריים, טובים,
אחרים.
בכמה פוסטים אחורה כתבתי שהגיע הזמן לשחרר. אז עכשיו באמת הגיע הזמן לשחרר. להרחיק את עצמי מהתזה, אחרי שהייתי שקועה בתוכה שנה וחצי - שני מחזורי לידה ממש. להרפות את האחיזה ולהמשיך הלאה. ברוגע ובשלווה. אמן.
