ישבתי בחדר ההדפסה שבמרתף ספריית סוראסקי, וראיתי אותה נדפסת. במכונת דפוס גדולה שמחוברת למחשב היא פתאום הפכה נפרדת ממני, חיה, אמיתית, לא מילים וירטואליות במחשב חדרי. כעת לא אצבעותיי תקתקו את איבריה, את פעימותיה, מילותיה. ישבתי שם, לצד מכונת הדפוס המשקשקת, ואנחת אוויר גדולה השתחררה מפי. "מה קרה?" שאל אותי המדפיס בדאגה, "כלום," עניתי, "פשוט עבדתי עליה הרבה מאוד זמן.".
קראתי לה "חייתיות ומילים מדממות" וכרכתי אותה בסגול כהה יפה. ושקט לי בחדר הדפוס שבמרתף ספריית סוראסקי, זו רק אני והתזה, ברגע הראשון של פגישתנו. והנה אני מסדרת עמודיה, נוטלת את הכריכה היפה והדפים בשקט, בעדינות, כדי לא לקמטם. והנה אני לוקחת אותה לחדר הכריכה, וכעבור שעה היא בידיי, וכל מה שאני רוצה זה לחבק אותה ולאחוז בה לבלתי הפרד. ואני נושאת אותה בעדינות אל חדר החוג לספרות, ומניחה אותה על השולחן, מדברת עם המזכירה ויוצאת אל החוץ. שנה ותשעה חודשים חשבתי עליה, אותה, נשאתי אותה במוחי, בליבי, בגופי. שנה ותשעה חודשים היא הייתה חלק ממני, ניזונה ממני, לבלתי הפרד. כעת התזה שלי על שולחן החוג, נפרדת ממני, שלי וכבר לא שלי, נולדה וכבר חיה את חייה.
