יום שלישי, 13 בספטמבר 2011

"Kaddish - I am Here", by Lawrence Siegal




בערב יום חמישי האחרון, 08.09.11, הייתה לי הזכות לשיר ביחד עם מקהלת שחר הנפלאה (מנצחת: גילה בריל) והאנסמבל הקולי החדש (מנצח: יובל בן עוזר) על בימת "יד ושם", בלוויית סולנים מעולים (אדריאנה זאבאלה, מריאה ג'טה, תומס קולי וג'יימס בון). התכנסנו ביד-ושם, לאחר חודשיים של חזרות, על מנת לבצע את היצירה "Kaddish" לד"ר לורנס סיגל (Lawrence Siegal). היצירה בוצעה עם תזמורת ראשות השידור ירושלים, תחת ניצוחו של גיל שוחט. באירוע נכחו ניצולי שואה ומשפחותיהם, כמו גם אורחי מדינה רשמיים וסגל דיפלומטי. המלחין, יש לציין, נכח גם הוא בקהל (הוא הגיע לארץ במיוחד מארה"ב והיה חביב להפליא!). זהו הביצוע הראשון של היצירה בישראל, אחד ממעט ביצועי היצירה בעולם כולו, מה שהפך את האירוע להיסטורי למדי.
העבודה על היצירה התחילה כבר לפני כחודשיים והייתה תרגול מצוין באמת  ליכולת קריאת התווים (דו במול ומי דיאז, מישהו?). ההלחנה שוזרת יחדיו משפטים מוזיקאליים, סולמות שונים ומרובים (סולמות "סטנדרטיים" וגם סולמות של טונים שלמים!), מקצבים חופשיים, כמעט פרוצים. כל המרכיבים המוזיקאליים של היצירה משתנים בהתאם לאופי המשפטים המושרים: רוב מילות היצירה [מלבד פרק שלקוח מספר משנות השלושים, ופרק נוסף, שהוא למעשה חלק מהנאום של היינריך הימלר (!)], הן למעשה אסופת עדויות ממקור ראשון, כלומר, מפי ניצולי שואה. העדויות לוקטו ונערכו על-ידי המלחין, נתפרו יחדיו והולחנו לכדי יצירה שלמה, בת חמישה-עשר פרקים. כך, ההלחנה לא יציבה משום שהיא מתאימה עצמה לסיפורים השונים, וגם למצבי הרוח של משפטים השונים. גם כשישנה יציבות, היא משתנה מייד , לא נותנת למאזין, או למבצע, להיקשר אל המנגינה. לרגע היא מאמצת את המאזין, גורמת לו לסמוך עליה, ואז משליכה אותו מתוכה, לסולם אחר, למקצב אחר, למציאות אחרת.
אלא שאחרי ההתרגלות לסולמות של טונים שלמים (שהאוזן המערבית כמעט ולא מתורגלת בהם) ומלודיות לא-יציבות, המשימה הקשה באמת הייתה להתרגל אל המילים.  היצירה, יש לציין, כתובה ברובה באנגלית (מלבד פרק אחד ביידיש ופרק שני שחלקו בגרמנית), כך שהכל היה מובן - אי אפשר היה להתחמק מהמשמעות, מהחוויה. והחוויה לא הייתה קלה. אישה שמגיעה אל ביתה רק כדי לגלות שילדיה ובני משפחתה נלקחו לתאי הגזים, המיונים בכיכר ובסופם רצח המוני של אלה שאינם מסוגלים לעבודה, הטראומה והאשמה שנושא עמו אדם מבוגר בנוגע לנסיבות מותה של אחותו הצעירה, החנקת בכי של תינוק במחבוא – עד כדי חניקתו שלו, ההגעה לאושוויץ והפרידה מן המשפחה, לעולם...

מילות העדויות אינן חדשות לאוזנינו הישראליות, המתורגלות כבר מילדות לטקסי השואה השונים. כבר נדמה שהן חוזרות על עצמן, מכילות את אותו הכובד, ללא שינוי, בכל שנה, עד שבמקום לנסות ולהכיל את זיכרון השואה עד כמה שניתן, אני, באופן אישי, כבר מנסה להתגונן מפניהן. הטקסים הללו, שכל-כך מנסים להנציח את ניצחון החיים, מנציחים למעשה את המוות. 
אבל Kaddish של סיגל עושה משהו אחר; בהלחנת מילות העדויות באופן המיוחד כל-כך, המודרני למחצה, שאינו מלאה בפאתוס כינורות, נותן משהו אחר ליצירה, מפיח בעדויות חיים אחרים. נוסף על כך, הנרטיב של היצירה אינו נופל לנרטיב המוות שטקסי השואה מנסים להנציח. בניגוד לטקסי יום השואה, במקום לקדש את המוות מקדשת היצירה "קדיש" את החיים במלוא אונם. נקודת המבט של הניצולים, שאת סיפורם אנו מקבלים במילות היצירה, חוזרים אחורה אל ילדותם לפני המלחמה בעיירות וערי מולדתם, עוברות אל המלחמה עצמה, משם אל ההגעה ברכבת לאושוויץ (פרק 7 המבריק באמת), ממשיכות לגרסה מושרת של חלק מהנאום של הימלר המושר בטנור יפהפה (פרק 8 האירוני, הבועט והנועז), ממשיכים לטראומה שאחרי המלחמה, עוברות בהקראת שמות הנספים ומשם לקדיש מולחן ומרגש. 
הו אז מגיעים שני הפרקים האחרונים, שכמו תופרים את הפצעים שנחשפו במהלך היצירה. פרק 14 מתאר את ההתמודדות עם הכאב והזיכרונות, עם קבלתם, ההשלמה איתם, החזרה לחיי השגרה - החזרה לחיים. מילות המקהלה שחוזרות על עצמן מלאות עוצמה, תקווה ועדנה:
“Nothing is as whole as a heart which has been broken
All time is made up of healing of the world
Return to your ships, which are your broken bodies,
Return to your ships which will be rebuild”
ואילו פרק 15, הפרק האחרון, הוא כולו קריאה נרגשת של ניצולה, המתארת את הגעתה עם משפחתה האהובה לשערי אושוויץ, ב-2003. זוהי קריאה הירואית שכולה תקווה וניצחון, של חזרה לחיים, של אהבה: " I've survived! Look who is with me!!I am Here" (בנקודה הזו הסופרניות צווחות את נשמתן לתווים גבוהים מאין כמותם ונשמעות כמו מקהלת סנאיות). היצירה מסתיימת כאן, תחת שערי אושוויץ, שנים אחרי הזוועה, בתופים גדולים, קול תרועה שמחה, סגירת מעגל ועיניים לחות.



אני חייבת להודות, שהיה לי קשה לכתוב על היצירה, כמו שהיה לי קשה לבצע אותה. למרות שהיצירה בהחלט נחתמת בתקווה ובחיים, הפרקים האמצעיים, העוסקים בשואה במלוא עצמתה, קשים, והמוזיקה הופכת את המילים למומחשות ולנוכחות עוד יותר. כך, האמת, שהתכוונתי לכתוב על החוויה שעברתי, של ביצוע היצירה, כבר בסוף השבוע, אבל לא הצלחתי; חיכיתי שהיצירה תצא מהמערכת שלי, עד הרגע שבו אעשה שלום פנימי איתה. עדיין לא הצלחתי לגמרי. אבל החלטתי לכתוב עליה, לנסות לעבד את החוויה עוד קצת, לעזור לה להמשיך ולהתפוגג. אני כותבת את השורות הללו בלב מכווץ, ביד מעט רועדת, אבל עם התבוננות קדימה, עם ידיעה שנכחתי באירוע מדהים וחד-פעמי, שאולי פותח את הפצעים שוב (משפחה מזרח אירופאית וכו'...) אבל תוך כך, קצת סך אותם, קצת מרפא אותם.

אני יודעת שלא תיארתי יתר מדי בפירוט את היצירה, את המוזיקאליות שלה, את הנושאים שבהם היא עוסקת, אבל לשם כך אני מצרפת לכאן את ההקלטה והצילום של הקונצרט, כדי שתחוו אותו בעצמכם. זהו הביצוע שלנו, מיום חמישי, 08.09.11. תהנו:)   המוזיקה באמת מיוחדת.




למידע נוסף על הפרוייקט:

תוכניית הקונצרט:

הנה כמה כתבות שנכתבו על הקונצרט המיוחד הזה: 


יום ראשון, 11 בספטמבר 2011

כמה מחשבות לפני יומולדת

מחר אני חוגגת יומולדת!








27 סתווים/קיצים (בספטמבר הישראלי אף פעם אי-אפשר להיות בטוחים) עברו להם ביעף, ולכבוד המאורע המרגש (ואפילו המלחיץ מעט - אני כבר מתחילה להיות בגיל של הגדולים!) הרשיתי לעצמי להעלות פה על כתב כמה תובנות שגיבשתי, גיליתי וגולו לי ב-27 שנותיי המעטות והצעירות. הנה הן.


1. עדיף להישאר ילד גם בגיל 27. וגם בגיל 60. למעשה, כל גיל הוא הזדמנות להפגנת ילדותיות והשתטות וצחקוקים ואהבת בלונים ובוב-ספוג
2. חומות הן דבר טוב. אבל לפעמים צריך לפרק אותן ולבנות חומות חדשות, רעננות ועדכניות, אולי אפילו להדביק עליהן טפטים כחולים ולבנים עם נקודות ורודות
3. באהבה מרעה ולא מתאימה צריך אומץ כדי לקום וללכת. אבל צריך גם אומץ כדי להתקרב לאהבה טובה, מיטיבה ועוטפת
4. להקשיב לגוף. ובעצם, הגוף הוא אנחנו ואנחנו הוא הגוף, אין באמת הפרדה ביניהם
5. הורים לא תמיד צודקים, לא משנה כמה פוזות של חכמים-בלילה הם עושים
6. לפעמים ההורים ממש ממש צודקים
7. Sometimes Tact is overrated
8. צאו החוצה ותאהבו את השמש והכוכבים והירח והעננים והצבע של העננים ואת השקיעה ואת הפרחים הריחו את הפרחים והתבוננו בדבורים ועל הנמלים ועל חרקים קטנים וצבעוניים ודרכו על הדשא ברגליים חשופות והרגישו את הבריזה והרוח בכפות הרגליים
9. דאגה היא דבר מיותר. הדברים יתרחשו כמו שהם איתה או בלעדיה
10. מוזיקה היא דבר מרפא ומטהר
11. תנו לקול לזהור החוצה, בין אם זה בציור, שירה, כתיבה, דיבור, מחשבה, מלמול,  נשיקה, חיבוק או מבט
12. אפייה (וגם רחיצת כלים) היא סוג של תרפיה. בייחוד אם מדובר באפיית עוגת שוקולד חמה ומתוקה-מרירה, או עוגת גבינה אפוייה ונימוחה או פאי תפוחי עץ או עוגת דבש בניחוח צ'אי מסאלה....




ובאווירה רירית זו, נתראה בפוסט פוסט-יומולדת!