הייתי בהופעה של פאנקנשטיין (Funk'n'Stein) בסוף השבוע האחרון, עם י' ואחותי היקרות. ההופעה הייתה באמת מגניבה ומאוד מקצועית; ראו שחברי הלהקה מכירים את ההופעה כולה, בחתך רוחבי, אנכי, אלכסוני ומה שבאמצע: כל הצלילים היו במקום ובזמן הכי מדוייק ונכון, תנועות הריקוד היו מתואמות בין הנגנים וטקס שילהוב הקהל היה כתוב מראש היטב. הכל היה מאוד מקצועי ושלם באופן מאוד מדוייק.
ואז עלה גורי אלפי וקסם התחולל על הבמה. פתאום אנרגיה חדשה זרמה פנימה, הפיחה חיים בגיטריסט והזמר המוביל; פתאום הוא חייך מעט במבוכה, על איזו תנועתיות ריקודית שכללה התנגשות קלה בינו לבין אלפי; פתאום כלי נשיפה אחד התפרק מעט ונשפן אחר נחלץ לעזרת רעהו עם המסקינגטייפ; גורי חייך על איזו מילה שצעק לקהל; מהשנייה בה כל הרגעים הקטנים האלה החלו לקרות, ובטח קרו עוד שאינני זוכרת, המוזיקה שילהבה יותר, חייכה יותר והתגברה באקסטזה.
בעקבות סוף השבוע הזה הבנתי: מהוקצעות היא נפלאה, נהדרת ממש. אבל ברגע שהמרחק בינינו לבין עורינו וסביבתנו מצטמצם, ברגע שהשמחה האמיתית שבפנים יוצאת אל החוץ, גם אם היא לא תמיד שְמחה, הכל הופך אמיתי יותר, נוגע יותר. כן, גם חשוף יותר; מועד לטעויות, מעידות, אפילו נפילות לפעמים. אבל שם מתקיימת הנגיעה האמיתית והכנה. משם אפשר לקום, לנער מעל הבגדים את האבק שדבק בהם ולהמשיך קדימה. כל שנותר הוא להמשיך להתנועע בריקוד למוזיקה שאנו מפיקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה