יומן תזה 0.2

השבח לאל בורא מערכי עבודה ושאלות מחקר!

היום אלות המוזה הייטיבו עמי והעניקו לי סוף סוף את ההארה המיוחלת, שהדירה שינה מעיניי במשך כל השבועות האחרונים! המוזה נחתה עליי בהפתעה גמורה, אל מול השמש הנחבאת ונגלית מתוך העננים הגדולים, הנשקפים מחלון הספרייה השטופה באור פלורסנט בוהק ושלגי. היא יצאה כקרן אור מתוך העננים, האירה אותי באור יקרות רענן והולידה במוחי את שאלת המחקר, שהתגבשה ולבשה צורה בתוך דקות מעטות. ולפיכך, הנה אני ניצבת כאן לפניכם, מלאת הודייה לאלות המוזה המבורכות, מוצפת באור השחרור המחשבתי המיוחל. הנני - בעלתה הגאה של שאלת מחקר מבורכה!

אהמ, ועכשיו בפחות דרמה...

אז האמת היא, שהיום באמת הגעתי אל שאלת המחקר המיוחלת, אבל פשוט כי החלטתי שהיום אני אגיע לשאלת המחקר המיוחלת. אחרי יומיים של טיפוס על אוורסט מחשבתי, שיטוט ברחבי הקמפוס וישיבות חשובות ביותר (עם חברים, בקפיטריות השונות), אכן התיישבתי בספרייה הלימודית תחת אור ניאון פלורסנט יציב למדי, ללא כל התבוננות אל הנוף הדי יפה שנשקף מהחלון. ישבתי, פתחתי את אחד הספרים שסחבתי איתי והבנתי מה לעזאזל אני רוצה לכתוב בתזה הזו שלי, שכה התלוננתי עליה כל הבוקר וכל צהרי אתמול. ואז האסימון נפל וההחלטה התגבשה. כנראה שתלונות על התזה (או באנגלית צחה: bitching about the thesis) וגם חזרה להתמכרות לקפה הם דבר מבורך בעבור אותה שאלת מחקר חמקמקה.

ובכל מקרה, עכשיו כשהגעתי אל שאלת המחקר מגיעה לי הפסקה. יצאתי את שולחני והתיישבתי ליד מחשב. בכל זאת, התאמצתי. עכשיו מגיעה לי שעת פייסבוק.

יומן תזה, 0.1

כהרגלי בכל בוקר בשבועות האחרונים, קמתי מוקדם, הכנתי לי כוס קקאו חם (אני מנסה להיגמל מקפה), התעטפתי בשמיכת פליז אדומה והתיישבתי לראות סרטים מצויירים. אין כמו סרטים מצויירים כדי להפיג קצת את הלם הקימה, לאפשר לך להחליק בלי מהמורות אל היום המתהווה. סיימתי את הקקאו, כיביתי את הטלוויזיה (הסדרות הטובות נגמרו) ואכלתי ארוחת בוקר. הורדתי את השמיכה וסידרתי את המדיח. הסתובבתי קצת בבית והחלטתי להקדים את הגיחה לאוניברסיטה מהצהריים לבוקר. כבר מזמן לא הייתי באוניברסיטה; העבודה בערבים, בה עבדתי בחודשים האחרונים, קיצרה את יום הלימודים העצמאי שלי בהרבה, משאירה לי שעות קצובות של כתיבה (ולא שלא נהניתי באותה עבודה - ההיפך. בימים האחרונים, מעט ימים אחרי התפטרותי בשל נסיבות משמחות מאוד, אני מרגישה איך משהו חסר לי בערבים, מעין חלל ריק שנפער בזמן, שקורא לי למלא אותו מחדש.).

    נסעתי לאוניברסיטה. הגעתי לאוניברסיטה. נכנסתי לספריית חברה. טיילתי במסדרונות הספרייה המשתפצת (שבקצב הזה נראה שתשתפץ לעד). צילמתי דברים טכניים והכרחיים. כלומר, מצאתי את הספר ואחר-כך יצאתי למסע חיפוש אחר מכונת צילום פנוייה/עובדת במלואה. צילמתי את הספר. פניתי לכיוון ספריית סוראסקי.

     נכנסתי לספריית סוראסקי. מצאתי את הספרים שחיפשתי. לקחתי אותם לפינה שקטה. ישבתי מול הספרים. קראתי תזה סבירה. ניסיתי לקרוא את הספרים. הורדתי את המשקפיים. קיפלתי את הידיים על השולחן, אפקית. הנחתי את הראש על הידיים. נמנמתי כ-20 דקות. התעוררתי. החלטתי ללכת לקיפטרייה להתרענן. קניתי קפה נטול (גמילה מקפה כבר הזכרתי?). ישבתי כמו זומבי ושתיתי אותו. קניתי סנדוויץ' לבנה. חזרתי לספרייה. התיישבתי ליד המחשב להדפיס את הטיוטה שכתבתי עד כה. כתבתי את היומן תזה הזה.

דברי סיכום: יכול להיות שהחלק התיאורטי שמול כתיבתו אני ניצבת נותן אותותיו. יכול להיות שההחלקה אל תוך הכתיבה מחדש תיקח עוד כמה ימים. יכול להיות שלא קיבלתי מספיק שמש בימים הגשומים האחרונים ויכול להיות שאני צריכה לאכול טיפה יותר שוקולד. דבר אחד בטוח - כרגע, אני מייחלת לכך שהתזה שלי תכתוב את עצמה.