שקט. שקט באוניברסיטה. שקט במחשב. שקט במסמך הוורד שהתחלתי בשבוע שעבר. שקט בספר שהתחלתי קוראת בו, במקביל למסמך הוורד המדובר.
שקט. אני מהלכת באוניברסיטה, שותה אולי קצת יותר מדי קפה, כדי להפיח קצת רוח במפרשי הכתיבה. נאדה. כלום לא קורה. בסיפרייה אני מתבוננת בקנאה באלה שקוראים בשקיקה מאמר, באלה שמתקנים במרץ את העבודות האקדמיות שלהם - איזה כיף להם שהגיעו לשלב הזה, של העריכה הסופית הזו, השלב הזה שבו העבודה כבר כתובה, עומדת על יסודות איתנים של טקסט, מלווה בביטחון בכתוב בה. איפה זה ואיפה אני, הנמנעת בשבוע האחרון מקריאה בכל דבר שרק מזכיר את הדוקטורט, הנרתעת כמו מלהבה חשופה מהמילה הכתובה שיכולה להכניס אותי להתמסרות מוחלטת לכתיבה. הו, כמה שלכתוב על זה מפיח בי שלווה שקטה, מקל קצת על רגשות האשם שליוו אותי השבוע.
מצד שני, את השלב הזה אני מכירה, מהתזה. השלב שבו נדמה שכלום לא קורה - אבל המוח מחשב חישובים, מהנדס את השלבים הבאים בקדחתנות, מנתח את הדברים לאשורם. אט אט הדברים יתגבשו, הרצון והצורך לחזור אל המאמרים ואל הכתיבה יחזרו. בינתיים, הו עייפות מבורכת, הנה יצירה שתעיר אותך מעט.
אולי זה ריח הקפה. אולי סנדוויץ' החביתה בלחם עם האגוזים. אולי המוזיקה הנמרצת על הבוקר, או הרוח הסתווית המפתיעה שנושבת בין העצים הירוקים שבחצר, או אולי שיח המלצרים. אולי כל הספורט שאני צופה בו לאחרונה ביחד עם בן זוגי היקר (משחק כדורסל חי וכיפי בשבוע שעבר - ישראל נגד סרביה; ואתמול מחצית טלוויזיונית של כדורגל, מכבי תל אביב נגד באזל, עד שהלכתי לישון).
כך או כך, משהו התרופף הבוקר, נח לו בשלווה בלבי ביחד עם הבל הקפה המריר-מתקתק. הבוקר, אחרי המתנה או אולי קינוּן, אם תרצו, פתחתי ספר תיאוריה ובמקביל - מסמך וורד. לא פחות ולא יותר.
בשבוע האחרון, השלם, התחמקתי מכתיבה בכל מאודי. לכך קדם יום אחד בשבוע שעבר, בו התמקמתי בנוחות בכתיבה, ובחדר שקט בספרייה לקחתי בידיי את המושכות: במשך כשעתיים אירגנתי את כל החומר שיש לי כעת אחרי קריאה של כמה וכמה וכמה ספרים, איפה נמצאים הסיכומים של הספרים האלה (פזורים בין הקלסר, לשולחן ולמחשב), מה אני רוצה וצריכה לקרוא עוד, מה אני צריכה לראות עוד, ומה הייתי רוצה לכתוב על כל הדברים האלה ביחד.
זה המקום לציין שהכתיבה הזו, החדשה, הגדולה הזו, תהיה על וסת. על אותה תופעה חודשית, שמתחילה להיות מקובלת יותר ויותר בעולם - ולא בגלל שהיא חדשה, אלא בגלל האופן שבו מקבלים/ות אותה, האופן שבו היא נחווית על ידי מווסתות, ובציבור. הנה, רק לפני כשבוע דונלד טראמפ, אחד הרצים לנשיאות ארה"ב, העיר הערה אחת מעליבה ומקטינה כלפי אחת המראיינות ב-Fox News, באמצעות הווסת שלה. כתגובה לכך, מווסתות התחילו לצייץ בטוויטר, בפומבי, על הווסת שלהן; הן החלו מחצינות אותה באומץ ובהתרסה, את אחד הדברים היותר מוסתרים, הפחות מושחים, בתרבות שלנו.
עכשיו, רגע לפני תחילת הקריאה של תיאוריה משמעותית, הנה אני כאן, כותבת את השורות האלו, מנסה לשחרר קצת לפני תחילת האמצע. כן, אני גם מודה בפני עצמי ובפניכם שכתיבת השורות האלו היא גם קצת, קצת, התחמקות מתחילת הקריאה: בזמן כתיבת השורות האלו הספר פתוח על עמוד תוכן העניינים, כבר בערך חצי שעה.
אז מה עושים? מסיימים לכתוב את פוסט הבלוג הזה, מזמינים עוד קפה, נושמים עמוק ומתחילים לקרוא ולכתוב. כדי להפחית קצת מהפאניקה הקלה שמתלווה לשלב הזה, אולי כדאי פשוט להתחיל לחשוב שהקריאה הזו היא לא בשביל עבודה, לא בשביל כתיבה מתקדמת. היא סתם בשביל עצמי.
איך, איך כותבים את אי-הסדר שבתחילת העבודה? איך כותבים על אי-הסדר הזה? כמה טיוטאות קדמו לפוסט הזה, כתנאי והכרח לסדר. תחילת הדוקטורט אינה מסודרת, ואינה מאורגנת. לא לא. היא ערימת ספרים מגובבת על השולחן (ובארון, ממתינים לשליפה). היא ניירות פזורים ברחבי המחברת, קרעי רעיונות שניצבים האחד ליד השני, מחכים לרגע בו הכל נפרע. היא ענן מחפש, תר אחר רעיונות נוספים (כי בטוח יש משהו שאני מפספסת). היא שאלות שאינני יודעת את שאלתן. ההתחלה הזו היא תחילתה של דרך חדשה לחלוטין, לא מוכרת. היא חיפוש הדרך. היא בנייתה של הדרך. היא תחילתה של כתיבה חדשה, מסעירה, אחרת.
