והפעם יומן מוזיקאלי בלי הרבה דיבורים.
פסח שמח, משחרר ומחדש לכולם!
ביצוע לשירהּ של יונה וולך
יום ראשון, 24 במרץ 2013
יום ראשון, 10 במרץ 2013
יומן תזה 5.3. - טיפה על קפקא
שנה א', החוג לספרות, ירושלים, בערך לפני 6 שנים. אני יושבת בכיתה, מקשיבה למרצה הדוברת במבטא גרמני (שלעד יסמן את שפתם של קפקא, גוגול וטוני מוריסון), מציגה סיפור קצרצר של קפקא. זרוּת יש בסיפור הזה, שהוא כמעט שיר; הוא נפתח בפראוּת, באחיזה במושכות ובתנועה חלומית השועטת קדימה, כמעט ללא יכולת עצירה. בדידותו של הכותב ניכרת בסיפור זה, אך מופגת בפנייה אל הקורא: "הלוואי שהייתָ"; "הלוואי שהייתְ". ואולי באמת היית אינידיאני/ת, אולי היית שרץ ואולי בכלל היית חסר/ת מחשבה, מוּנָע/ת על ידי הגוף הבורא בכוחו את סוס; והגוף מרעיד את הקרקע בעוצמת רטטיו, והגוף בורא את הרוח הנושבה ומערפל את מחשבה, והגוף משליך ומכלה את הדורבנות. ועד שנרעדת ועד שרכבת - הרי כל רכיבתך וכל אינדיאנותך וכל סוסיך וכל שעטותיך עוזבים והופכים, כמוך, לרוח הנושבת בשיערך; וכל המפריד בינך לבינך הוא האדמה; וזו לא ברוּאת גופך כי אם קיימת תמיד, מוכנה לקלוט את גופך הנופל, שעדיין רכוב על שאריות הסוס - אולי סוס העץ מילדותך - הדוהר בכוחותיו האחרונים; וריח האדמה הרטובה מערפל את חושיך והגוף נדרך או אולי ממשיך לרכב על אוויר הרוח, נישא על פירוקם המוחלט של שרעפיך, שכוחם בבריאת ובפירוק המציאות והרכבתה שוב ושוב, שוב ושוב, מחדש, מחדש.
"משאלה להיות אינידאני" / פרנץ קפקא
הלוואי שהיית אינידיאני, מוכן תמיד, גופך נוטה הצידה ברוח על גב סוס דוהר, שוב ושוב נרעד קצרות מעל קרקע רועדת, עד שאתה נוטש את הדורבנות, שהרי אין דורבנות, עד שאתה משליך את הרסן, שהרי אין רסן, עד שכמעט אינך רואה כי האדמה שלפניך היא שדה בָּתָה קצור, כבר בלי צוואר-סוס ובלי ראש סוס.
הירשם ל-
רשומות (Atom)