יומן תזה 3.9.1. - איזו קרירות! / כפות רגליים על הקיר - / שנת צהריים [באשו]*

היה חם השבוע. כל כך חם, שהצטננתי. ביום ראשון, עם צמרמורות ראשונות ורפיסות לא מוסברת או אופיינית מול הטלוויזיה, מדדתי את חומי: "37.5," המדחום אמר. "wtf?" עניתי. כך התחילה לה צננת הקיץ שלי. עכשיו, אחרי שלושה ימים של רביצה מול הטלוויזיה בלי יכולת להזיז אגודל ואכילת בראוניז בכמויות (כי הגוף דורש שוקולד), אני מתחילה להרגיש יותר טוב. למרות שהעיניים עדיין מבקשות להיעצם - כן, גם ברגעי הקלדה אלה ממש - האנרגיות והרצון לצאת מהבית חוזרים.

   אבל דווקא ברגעי החָלוּשֶעס האלה חזר אליי כושר הכתיבה. משהו בהשהייה הזו של החיים, במנוחה והרפיסוּת האלה שהוירוס הביא איתו גרמו לי לשבת במקומי, להאט מעט את ההתרוצצות בעולם שבחוץ ושבפנים, פשוט לאפס את המערכות לרגע. לפעמים צריך את הקריאה הזו מבפנים כדי להבין את הצורך בשקט. ומתוך השקט הזה נולדה הכתיבה מחדש: אתמול והיום כתבתי כמו שלא כתבתי כבר זמן מה, והפרק הולך וצובר תאוצה, סוף סוף. טיוטת הענק מתעצבת לכדי משהו טוב, מפורט, מאורגן ואחיד, ואני חוזרת אל שביל התזה, שבסופו - אלליי - ההגשה המיוחלת.

   "אללי," אני כותבת; כי קצת מפחיד להתחיל לראות את הסוף. אמנם הוא עדיין מעט רחוק, אבל גם הולך ומתקרב. כן, אני יודעת מה אני אעשה אחרי שאסיים. ואני בהחלט מתכננת לסיים באוקטובר (אמן ואמן). אבל כל כך מוזר לחשוב על הסוף של התזה; כלומר, מה אעשה ביום שאחרי? אטוס לחו"ל לשבוע? אצא לחופשה פרועה באיזה קיבוץ בצפון? או שמייד אסתער על הדוקטורט בקריאות קרב נלהבות? 

   מה שבטוח, יהיה לי מוזר לסיים את התזה הזו. קצת נקשרתי אליה, אל המהלכים שלה, אל צורת החשיבה עליה ואת הכתיבה שלה. אבל אני חושבת שהכי נקשרתי לדרך שעשיתי במהלכה. כן, ממש יצאתי למסע; מסע לגילוי הכסוי, בהרבה מובנים. ואני אתגעגע לגדילה ולתובנות שחוויתי במהלכה. אבל הדרך עוד לא נגמרה. היא עודנה נמשכת, כל עוד אני הולכת בה. יש בה שבילים מסתעפים, שבילונים קטנים, עצים לשים תחתם את הראש, לנוח, פרחים להריח בדרך; לפעמים גם סערות שיש להסתדר בתוכן. 
   יצא לי לתפוס השבוע בטלוויזיה את "Lost in Translation" של סופיה קופולה; הייתה שם סצינה יפהפיה של ביל מארי, בוב האריס בסרט, משחק גולף על רקע הר הפוג'י. ההר הזה פשוט ניצב שם, ברקעו של המשחק הכל כך מערבי הזה, נטוע במקומו. ושקט, שקט מסביב. ובכל אשר יפנה, בוב האריס יראה את ההר. 
   כך, הדרך עודנה דרך ואני עדיין צועדת בה. אבל היא מובילה קדימה, אל ההר שבאופק. בקרוב אגיע אליו, אגע בו מגע מרפרף, אוהב, מחבק; אשהה בצילו כמה ימים ואמשיך הלאה. אך בכל אשר אנוע, בכל אשר אפנה, תמיד אראה את ההר.

*שיר ההאייקו שמופיע בכותרת פוסט זה נתון למאצוּאוֹ בּאשוֹ (האליל), מתוך "הדרך הצרה לאוֹקוּ" שלו, שתרגם מיפנית יעקב רז. יצא בהוצאת עם עובד/חרגול, 2006. 

יומן תזה 3.8. - ניסוי פוסטאוטומטי

1. בבניין החדש של מוזיאון תל-אביב

*
אדם חובר לרגע אל עץ בודד, הניצב לבדו במרכז עירוֹניוּת מרוטה; ידיו מלאות רכות וגעגוע לאדמה שנעקרה מעצמה; קשה לו לאדם להינתק מהעץ, קשה לו להינתק מהמים; קשה לה, לאדמה המכוסה באספלט טהור; אדם עוזב את העץ; אדם הולך וניתק מעצמו

(ראפת חטאב, "ללא כותרת", 2009)

**
מתוך חדר צדדי מואפל מתנגן באך על פסנתר; מילים מוזרות נזרקות בחתך אל חלל האוויר; מולי נגלית מכונת הסרטה ענקית, מריצה שכבות על שכבות של צלולויד; רעשה דיבורה מחרישי אוזניים; קוראים לה Christie; דמות כחולה והזויה, ספק עשויה ספק אמת, מדברת ומתנועעת על המסך באמיתות חיים; עפעפיה מאופרות עיניים כחולות, פקוחות לרווחה על שמורות עצומות; רעש המסרטה אינו פוסק; תוכּי נע בחוסר נחת על המסך; מילים נהדפות בלהט אוויר; מרצד הליל הכחול; שקט משתרר בין שמורות עיניי הנדהמות
(על סרטו של בן הגרי, "אינברט", 2010)


2. "מה, מה אמרת, מה?" (הג'ירפות, "סטריאו")

(Yoko Ono, "Yes", 1966?)

3. The Laughing Heart / Charles Bukowski
טום וויטס חורךמלטף את בוקובסקי; סדוק סדוק הוא הליל; קרן אור מפלחת את עטיפת הכאב, פוגעת בלבבות שקופים שקליפתם פקועה

(הוידאו התגלה בבלוג של איתמר זהר)

The Laughing Heart / Charles Bukowski

your life is your life

don’t let it be clubbed into dank submission.

be on the watch.

there are ways out.

there is a light somewhere.

it may not be much light but

it beats the darkness.

be on the watch.

the gods will offer you chances.

know them.

take them.

you can’t beat death but

you can beat death in life, sometimes.

and the more often you learn to do it,

the more light there will be.

your life is your life.

know it while you have it.

you are marvelous

the gods wait to delight

in you.

יומן תזה 3.7. - "ואין דרך מלבד הדרך"

ימים מפוזרים עוברים על כוחותינו. פזורי מוזיקה, פזורי חשיבה, עבודה ועייפות. הראש בעננים, אך הרגליים מהלכות יציב על הקרקע. אנשים טובים מקיפים אותי. אנשים טובים ואהובים. 
 לאור הפיזור של ימים אלה לא אכתוב יותר מדי על התזה. במקום זאת, הפוסט הזה יביא כמה דברי תרבות שנתקלתי בהם בזמן האחרון, או שהכרתי כבר ועלו בי כעת. 

  (ובכל זאת, מילה על התקדמות התזה: סיימתי את הטיוטה הגדולה של פרק הניתוח הטקסטואלי, ולאחר שאסיים לבדוק את המבחנים שמחכים לי בפינת החדר, אהדק את הפרק עוד יותר, אחזקו ואשלח אותו לדרכו. התזה תיכתב לה בקיץ ותסתיים לה בקיץ.)

***

לפתיחה, משהו מתוק: כתבה באתר "הפנקס" המקסים על ספר שהעלה חיוך על שפתיי. שמו באינגלזית תיקנית: "Go the Fuck to Sleep". זהו ספר ילדים אבל לא באמת ספר ילדים, אלא ספר להורים מתוסכלים שרק רוצים להרדים את עוללם ולשלוח אותו לעולם השינה הרך/לטיזינבי. בגוף הכתבה יש גם הקראה מלבבת של סמואל ל. ג'קסון!

***

לפני כשבוע ראיתי עם חברה טובה את הסרט Moonrise Kingdom (או בעברית: "ממלכת אור הירח") של ווס אנדרסון (Wes Anderson), אחד הבמאים האהובים עליי. הסרט, כהרגלו של אנדרסון, הוא ממתק אסתטי; ובאמת, הבתים, הצבעים, הטקסטורות, הכל נראה כמו ממתקים של ממש! בכלל, השפה הצילומית של אנדרסון ניכרת לאורך כל הדרך. הנופים מהממים, הדיאלוגים, השתיקות והדמויות האנדרסניות, הכל סוחף. המוזיקה בסרט נהדרת. הסרט מביא סיפור אהבה מתוק בין שני ילדים בני 13 לערך, שבורחים, הוא ממחנה הצופים והיא מביתה, כדי להיות יחד. זו אהבה מתוקה, שברור שתימשך גם לאחר שיתבגרו. הנה הטריילר. אני עדיין מחכה שסצינת הריקוד האדירה (בדקה 1:11) תעלה ליוטיוב במלואה :)

 

   
אחרי הסרט אני וחברתי דיברנו עליו. היא אמרה שהיא לא הצליחה ממש להיכנס אל תוכו, להתחבר אליו. ובאמת, הסרטים של אנדרסון לא מאפשרים כניסה אליהם. אנדרסון מאפשר הנאה מהצבעוניות, מהשתיקות, מהעלילה. אבל הוא לא מאפשר היטמעות בתוך הסרטים שלו. אם לקרוץ ל"רכבת לדרג'ילינג", הצופה נוסע מחוץ לרכבת, מציץ אל תוך התאים, רואה ושומע מה מתרחש בהם, אבל לא יכול לעלות ולהיכנס אל הרכבת.
   מחד, יש משהו מאוד מרגיע בסגנון הזה; האסתטיות שלו, בכל רמה שהיא, מאפשרת בריחה מהמציאות ולו לשעה וחצי, משום שיש איזה קיפאון שהסיפור מאפשר, איזו האטה של המציאות, איזה ניתוק ממנה. זו אפשרות לצפות בהתרחשויות מבחוץ, להירגע בהתנהלות השקולה, המדודה, של המצלמה. להירגע בשתיקות שעומדות בין הדמויות, ששותקות לפעמים אפילו כשהן מדברות. 
 אבל המציאות שהסרטים של אנרדסון מציעים לא באמת איטית ולא באמת מנותקת, לא באמת שקטה: המציאות שלנו נמצאת בכל פינה ופינה בדמויות, בבתים, באירועים, בדיאלוגים. כך, מציאות הסרטים של אנדרסון רק נדמית כמרומזת וקלילה; קלילות הנגיעה הזו, מתברר לאורך הצפייה, היא דקירה של ממש, במקומות הכי חשופים בנפש. 
    "ממלכת אור הירח" הוא סרט שמבצע את כל זה פחות מכל סרטיו של אנדרסון, לדעתי. פשוט משום שהוא מאוד מתוק ומאוד נערי. אבל קחו את "משפחת טננבאום", צפו בו. הוא יצבוט את לבכם בכל המקומות הנכונים. 

***
לאחרונה עלתה בי לפתע האופרה הבארוקית המופלאה "Dido & Aeneas" של הנרי פרסל (Purcell). זו אחת האופרות, אם לא האופרה, האנגלית החשובה ביותר. היא מבוססת על הטרגדיה היוונית של דידו ואינאס, וכתובה במיטב המסורת הבארוקית. זו אופרה קצרה (פחות משעה), והמוזיקה נקייה ומאוד עזה. 
הנה ביצוע מופתי, שמלווה בהפקה מדהימה. (והנה לינק לכל החלקים)




***
לסיום, עוד קצת בארוק: ה"מתיאוס פאסיון" ("Matthäus Passion") של באך. זו אחת היצירות הכי מרגשות, רכות ומתוקות שלו שאני מכירה. הביצוע הזה מושלם ויפה עד כאב. 



שיהיה שבוע טוב לכולם!


*הציטוט בשם הפוסט הוא שורת הסיום של השיר "הערתו של נוסע" לסרגון בולוס.