יומן תזה 5.0. - אחרי שליחת הפרק האחרון

אחרי שבוע אינטנסיבי שהיה כולו, כל כולו, כתיבה, שלחתי את הפרק. שום דבר לא יכול לתאר את תחושת ההתרוממות שאחרי שליחת הפרק האחרון; מעין ריחוף באוויר על ענן שזרמי אדרנלין זורמים בו בלי סוף, מתערבלים ומערבלים במעגלים חוזרים ונשנים, הודפים שמחה בלב. איזו הקלה אחרי השליחה, איזה אושר. מרגע השליחה מצב הרוח המגוייס, המתוח מעט, השתפר פלאים, אבן נגולה מעל גבי. התזה הסתיימה. אפשר לנשום. קדימה לתיקונים, עם קצת מנוחה לפני כן.

    ביום המנוחה לא ידעתי מה לעזאזל לעשות עם עצמי. תכננתי אלפי דברים, מתוך זרם האדרנלין הבלתי פוסק הזה, ועשיתי רק חצי מהם. המנוחה נדרשה בהחלט - אך מסגרת העשייה נותרה בעינה, קראה לי לשוב. ביום למחרת כבר התייצבתי בספרייה מחדש. את תיקוני התזה פתחתי בפרק הפחות אהוב, הו - קריסטבה. אוי, קריסטבה... שוב קראתי אותה, תיקנתי, הוספתי, שיפצתי, ובעיקר התמרמרתי עליה.

סוף השבוע הגיע, ואיתו המנוחה. ועם המנוחה התעוררו להן מחשבות פרפקציוניזם, שתמיד מגיעות אחרי שליחת הפרק: האם פספסתי איזה מאמר בדרך? אולי לא קראתי מספיק? אולי צריך להוסיף עוד שורה פה, למחוק שורה שם? אך על ספסל מול השקיעה, כמה שעות אחר כך, הבנתי - זהו לא פרפקציוניזם ממש, כי אם הסיום העומד בפתח, אי הרצון לשחרר את התזה... שנתיים היא הייתה איתי, שנתיים חשבתי אותה, ישנתי איתה, נשמתי אותה. כל כולי הייתי היא, והיא הייתה איתי בכל אשר אפנה. והנה, אני נמצאת כמה רגעים לפני שחרורה לחופשי לעולם. זו העצירה שלפני.

לצד כל זאת, תחושת הרפייה מתחילה לשטוף את רוחי. הייתי בהמון תרבות בשבוע וחצי האחרונים: בהופעת ההשקה המדוברת של אסתר רדא המדהימה, בעלת קול הקשת ביום שמשי וגשום; בסרט עלובי החיים (סרט טוב ויותר מכך - מסחטת דמעות נהדרת); ובמופע "היספיקו החיים?", הופעה בעקבות דיסק לחנים מקורי לשירי חנוך לוין, עם מלא מלא מוזיקאים נפלאים (שלומי שבן, יוני רכטר, אלי מגן, קרולינה, נועם ענבר אייל ואסף תלמודי ועוד). זו הייתה הופעה מעולה באמת. הלחנים והביצוע באמת לעילא ולעילא, כצפוי ממלחינים ומבצעים מוכשרים כשבן ורכטר, והמוזיקאים המוכשרים שאיתם. בעבורי, אלי מגן היה אחד המרגשים, בקולו החם והנוגע. הנה שיר ששלומי שבן הלחין ומגן מבצע:

ובעקבות אלי מגן נזכרה לה להקה אחרת בה השתתף בצעירותו, בתחילת שנות ה-70', להקת "אחרית הימים" היחידה במינה. הנה לפניכם אחד השירים היפים של הלהקה הזו. הסולנית - מירי אלוני, אחת הזמרות הגדולות בארץ. על מה השיר הזה? אני לא בטוחה. כל מה שברור לי זה שהוא מפעים את ליבי בכל פעם מחדש.
שבוע מופלא לכולם!

יומן תזה 4.6. - בקטנה, על כנסיית השכל

"כשחזרתי ממך באביב הנצחי

חרקים זמזמו לי שיר על חופש

פרפרים ערבלו את האוויר,

היכו הוריקן בתוכי."

שיר היום שלי הוא ללא ספק "באביב הנצחי" של כנסיית השכל. ולו רק בזכות ארבע השורות האלו, שמרכיבות את הבית שחוזר על עצמו שוב ושוב כמו מנטרה של אהבה מלאה. אלא שהמלאות הזו מנוגנת על מוזיקה, שיש בה אווריריות כמעט ריקה, כמו "אביב" של ויואלדי שמופיע כאן בעיבוד אחר - ריק יותר, סטטי יותר. כך נוצר בבית הזה, ביחד עם האהבה המלאה, מעט עצב והרבה ידיעה והתבוננות שלמה. ואולי היא בעצם לא שלמה בכלל אלא מעורפלת לגמרי, באביב הפורח, בפרפרים המסוחררים סביב הדובר, בשברי הגלים שבפנים. 

יומן תזה 4.5. - על ההתחדשות

מעט עליות ומורדות חווים ראשי, ליבי ובעצם כל כולי בשבועות האחרונים. לכן גם נמנעתי מלכתוב בתקופה האחרונה. ראייתי הייתה מעט מטושטשת, קולי מעט חורקני ומשוך לאחור, ובטני, הו בטני התהפכה לה ביחד עם חרבות הלהט שבלב. המלחמה האחרונה גם לא ממש הוסיפה; היא עברה לה, אם כי נראה כי התרחשה לפני שנה שלמה... בתוך כל הסבך הזה הצלחתי לכתוב רבות, אם כי רק כדי לסכם באופן מסודר את החומרים התיאורטיים הרבים בהם נתקלתי בשיטוטי התזה במהלך השנה האחרונה, במהלך הכתיבה. 

   ואתמול, אתמול אחרי רביצה ארוכה מול הטלוויזיה, קמתי ועשיתי מעשה - הלכתי להסתפר. ועם התספורת בא הרענון, ובאה שיחה עם אחותי היקרה והאהובה, ובאו כמה שעות של כתיבה. החומרים התיאורטיים החלו להתרקם לכדי נרטיב אחיד - כי הרי, גם בתיאוריה יש נרטיב, יש נקודות דגש ואספקטים שאין בהם צורך לשם הרעיון הכללי של התזה כולה. כך, הפרק התיאורטי, שהוא הפרק האחרון, מתחיל להתרקם לכדי דבר מה אחיד, מפורק פחות. הרעיונות, שקודם היו מפורקים ומפורדים, קורמים נקודות קשר ביניהם. ועם התרקמות האחידות באו גם שמחה וחוזק. או שמא אלו באו קודם לכן...?

ובכל מקרה, כפוסט פתיחה לאולי תקופה חדשה ואחרת, אוורירית, הנה כמה מוזיקות שליוו אותי במהלך השבועות האחרונים, וגם טקסט אחד אדיר:

***

נקמת הטרקטור - אופניים וספר:

***

הפקה יפהפיה של חליל הקסם (Die Zauberflöte) של מוצרט, ובה אנסמבל זמרים נהדר וגם פפגנו מקסים ומלכת לילה מדהימה:

***

והטקסט האדיר של גלוריה סטיינם (Steinem) מ-1978, שגיליתי במהלך השיטוטים. כי איך אפשר בלי קצת אקטיביזם וסת. מה דעתכם עליו?

יומן תזה 4.1. - סרז', ג'ירפות, סיד (ואסלה פמיניסטית)

השבוע, אחרי הקונצרט המעולה שמקהלתי הופיעה בו בפסטיבל אבו-גוש, ואחרי הגשת הפרק המיוחלת, הגעתי סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה. כעת, בציפייה ובהיערכות לתחילת הלימודים הממשמשת ובאה, אני ניגשת לאט לאט לכתיבת הפרק האחרון של התזה. הכתיבה תחל בעוד מספר שבועות בשל אותה היערכות, אבל שלדו של הפרק - שהוא פרק תיאורטי - כבר עומד פחות או יותר על תילו. עכשיו יש להלביש על השלד את כל שקראתי בשנה האחרונה, ואת התיאוריות שפיזרתי ברחבי הפרקים. אנחת רווחה והשלמה נפלטת מפי. אפשר לסיים. אפשר לסיים. 

   ובינתיים, עד שאגיע לכתיבת הפרק, בפוסטים הקרובים אלעיט אתכם, קוראיי היקרים, במעט מהמוזיקה שאני שומעת ונשמעת בי בימים האחרונים, וגם בטקסטים טעימים. שיהיה בהנאה.

(הערה: אם הלינקים של היוטיוב מתעקשים לעבוד רק שם, הלינקים הישירים מצורפים לכל שיר לנוחיותכם.)

***

אווירת לילה בורדלית, באסים מעושנים, גיטרות שמנגנות ממש על הקצה, פורטה, פיאנו, לאט, מהר, און-ביט, אוף-ביט; הדיבור הרך-חרוך הסיגריות של סרז', כמעט בלחישה; אני נתלית ב-"merde" שמגיח לו אי-שם בשיר הראשון, נוסעת עם סרז' אל תוך הלילה

http://www.youtube.com/watch?v=Rwk1MX9wbag

***

קירות חדר השירותים של פאב ה"קורדורוי" שבתל-אביב מעוטרים בתמונות כוכבי רוק, כמו ג'ון קייל בשיער ורוד (ובתמונה אחרת - ירוק) ועוד כוכבים שזכרוני בוגד בי מלנקוב. האסלה בחדר השירותים הזה היא אסלה פמיניסטית: מרימים אותה (כי לא נעים לשבת לפעמים) והיא, בתגובה חתרנית, מסרבת לפעולה ויורדת בחזרה. 

   ובפאב עצמו מנגנים סיד בארט: נסיך האופל של הרוק; הכוכב שטבע ביצירתו טרם זמנו; האיש שניצוצות הגאונות שלו נמצאים בכל תו שהוא שר - ובקיטונות (הוא גם חתיך).

***

נתקלתי לפני זמן מה בכתבה הזו בבלוג "סיפור-כיסוי" הנהדר, וזה החזיר אותי לתקופה בה חרשתי על האלבום הראשון של הגי'רפות: אלבום שהוא כאילו חסר ליטוש אבל למעשה מבריק ממחשבה, ממוזיקה נהדרת וממילים לא צפויות בעליל, שהן למעשה גאונות צרופה. 

  אחד השירים האהובים עליי באלבום הזה הוא "פתח חלון". למה השיר עושה לי את זה? כנראה בגלל האקורדים המגניבים, הזרימה המוזיקאלית מבארוק-->מקצביות רוקנרולית/פולקית--->סיום באווירת קסטנייטות, ומעל הכל - המילים, שכמו בכל האלבום הזה מספרות סיפור במשחקיות ובשירה. בשירה.

וככה על הדרך, אם בג'ירפות ובמילותיהן עסקינן, הנה קטע מתוך ספרו של הפרונטמן המולטי-ורבאלי שלהם, מיסטר גלעד כהנא. זהו קטע קצר מאוד, שלם, שלקוח מתוך ספרו הראשון של כהנא תכנון להתאוששות מאסון (2003, עמ' 56):

ינשופתילבניינלבן

"הינשוף שאתה רואה עומד על התיל? שים לב שהדבר היחיד שנותן את האשליה שהוא רגיל זה המבנה שלו. אתה רואה? יש לו שלושה ראשים, כל אחד בעל תנועה עצמאית. בזווית אחת הוא תמיד נראה רגיל. ראש אחד. אבל תסתכל רגע מכל הזוויות. והתיל? אתה חושב שהוא לא חלק מהתיל? התיל מתחבר לבניין הלבן. הבניין הלבן, הוא חי. הוא זז. ועוד רגע הוא יתקוף."

  הצמח המטפס הפסיק לדבר. הוא טיפס על החומה.

  "הנה, אני רואה," אמר, "יש תעלת מים סביב הבית, רק היא אינה חלק ממנו. כאשר הוא יתקוף כנס למים."

   הינשופתילבניינלבן שילח זרועות ארוכות, נמתחות לאחוז בי. נכנסתי למים.

סיכום שנה עברית

חגי תשרי בפתח, כך לוח השנה מבשר. השמש עודנה קופחת, אך סתיו מנשב רוחותיו מרחוק. אני אוהבת את התקופה הזו של השנה. יש הרגשה של התחדשות, של דעיכת החום ותחילתו של משהו נעים יותר, קריר ומהלך בניחותא. האוויר מתמלא ניחוחות אתרוג ותמר והדס, ואופני ילדים נשמעים כבר במרחק. והרוח מנשבת אור בהיר ונוגה של סתיו. ובשמים העננים עומדים כשערים, ותיכף יתבהרו ויפתחו; ונדרים יתנסחו; ותפילות ינשאו; ובקשות יתרוממו.

   חשבתי היום על השנה שעברה עליי, והייתה לי שנה מעולה. זו הייתה שנה של למידת עבודה והעמקה בתכנים; שנה של מוזיקה, כתיבה ואמנות; שנה של גילויים שהביאו איתם חוזק; שנה של בירה טובה וחברים נהדרים ואהובים; זו הייתה שנה של התחדשות, של גדילה, של רגש, היפתחות ולמידה.

לקראת השנה החדשה העומדת בפתח אני מאחלת לכם, קוראיי, חבריי: אושר, שמחה, בריאות ואהבה, שלום וחברות. שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה מתוקה ומלאה בהתחלות חדשות, צמיחה ויצירה לאין קץ.

3>

אני

שיר מחוייך ומקסים לכבוד הקיץ העוזב אותנו, ועמו ימות האור הגבוהים (קישור):

וקצת נוסטלגיה:

יומן תזה 3.9.4. - תובנה קטנה

הייתי בהופעה של פאנקנשטיין (Funk'n'Stein) בסוף השבוע האחרון, עם י' ואחותי היקרות. ההופעה הייתה באמת מגניבה ומאוד מקצועית; ראו שחברי הלהקה מכירים את ההופעה כולה, בחתך רוחבי, אנכי, אלכסוני ומה שבאמצע: כל הצלילים היו במקום ובזמן הכי מדוייק ונכון, תנועות הריקוד היו מתואמות בין הנגנים וטקס שילהוב הקהל היה כתוב מראש היטב. הכל היה מאוד מקצועי ושלם באופן מאוד מדוייק. 

    ואז עלה גורי אלפי וקסם התחולל על הבמה. פתאום אנרגיה חדשה זרמה פנימה, הפיחה חיים בגיטריסט והזמר המוביל; פתאום הוא חייך מעט במבוכה, על איזו תנועתיות ריקודית שכללה התנגשות קלה בינו לבין אלפי; פתאום כלי נשיפה אחד התפרק מעט ונשפן אחר נחלץ לעזרת רעהו עם המסקינגטייפ; גורי חייך על איזו מילה שצעק לקהל; מהשנייה בה כל הרגעים הקטנים האלה החלו לקרות, ובטח קרו עוד שאינני זוכרת, המוזיקה שילהבה יותר, חייכה יותר והתגברה באקסטזה. 

  בעקבות סוף השבוע הזה הבנתי: מהוקצעות היא נפלאה, נהדרת ממש. אבל ברגע שהמרחק בינינו לבין עורינו וסביבתנו מצטמצם, ברגע שהשמחה האמיתית שבפנים יוצאת אל החוץ, גם אם היא לא תמיד שְמחה, הכל הופך אמיתי יותר, נוגע יותר. כן, גם חשוף יותר; מועד לטעויות, מעידות, אפילו נפילות לפעמים. אבל שם מתקיימת הנגיעה האמיתית והכנה. משם אפשר לקום, לנער מעל הבגדים את האבק שדבק בהם ולהמשיך קדימה. כל שנותר הוא להמשיך להתנועע בריקוד למוזיקה שאנו מפיקים. 

יומן תזה 3.2. - שמחה, ויהוא ירון

הימים עוברים והתזה שלי לא נכתבת. נתקעתי במקומי ונאחזתי בספר על אודותיו אני כותבת. נאחזתי עד כי אצבעותיי כאבו ושיניי נקשו ממאמץ. 

   היום, עם ביאת חופשת פסח ועם שמש האביב, נטלתי ספר אחר. הספר הומלץ לי על ידי ידידתי נ' כבר מזמן, ורק היום מצאתי את הפנאי לקרוא בו. ובזאת הוא נפתח: "פוּעת שמחה כאשר בטנה כואבת ודם זב על ירכיה.". המשכתי לקרוא, והשפה והרגישות עירפלו את חושיי וראשי, לא מהליכה לאיבוד, אלא משמחה. עד עתה קראתי, ניתחתי וכתבתי על אודות התפיסה השלילית של הדם והגוף הנשי, והנה ספר שנפתח בפשטות שכזו, באהבה. עתה החלטתי להותיר בצד את הרומן שעל אודותיו כתבתי קודם, להותיר את הדם המהול בכאב ובפחד, ולכתוב על השמחה של הגוף. ומרגע שהחלטתי זאת השמחה אחזה גם בי; חמדת הכתיבה חזרה אליי. נשמתי לרווחה, וחייכתי.

****

השבוע מצאתי את עצמי חוזרת אל יהוא ירון. פוסט נהדר על עטיפת האלבום בבלוג "סיפור, כיסוי" עורר בי את זיכרון האיש הזה, שכל תנועותיו והבעותיו אומרות כמה הוא נאמן, חי ונושם את המוזיקה ואת המילים שלו. היה לי את העונג הגדול לנכוח בשתי הופעות שלו, ומלבד זאת מצאתי גם הופעה מצולמת, נהדרת, כמעט עירומה. במיוחד אני אוהבת את הקטעים של ירון עם הקונטרה-בס, רק שניהם, לבד. הנה שיר שהולך איתי כבר יום שלם יד ביד, מנחם, מחבק.

פוסט סוף שנה אזרחית

שנת 2011 מתקרבת לסופה בצעדי ענק. האמת, במקור חשבתי לכתוב פוסט סיכום של האירועים הגדולים והמשמעותיים באמת שקרו לי השנה. אבל אני חושבת, שבמקום הסיכומים הקצרים של קורותיי, בהם שיתפתי אתכם בבלוג הזה בחודשים האחרונים, המעטים, אפנה דווקא למקום אחר: חלק מההמנגינות שזורמות בי עכשיו, שמסמלות, בעבורי, את סוף השנה האזרחית הזו. בניגוד לרשימות סיכום מוזיקליות אחרות, הרשומה הזו לא מתייחסת למוזיקה הבולטת של השנה האחרונה, רק למוזיקה שבלטה בעבורי, על קצה המזלג. :) תהנו!

לא מזמן גיליתי מחדש את סרז' גינסבורג. יצא לי לא מזמן לראות את הסרט עליו, ובעקבותיו התחלתי לשמוע שוב ושוב את "L'histoire de Melodie Nelson", אלבום יחסית קצר אבל גם די מושלם (אפשר לשמוע את האלבום בהקלקה על הלינק). אני גם חייבת להודות, שלאיש הזה, שעל פניו חזותו לא מושכת (אוזניים גדולות, אף גדול בלה בלה בלה), יש סקס אפיל לא נורמאלי (אונסטלי!). 

הנה דגימה לא מ-L'histroire דווקא, אלא מאלבום אחר, עם תופים אפריקאיים, הו כה מגניב...

הנה שיר מתוך האלבום השני של Neutral Milk Hotel (שעכשיו חוזרים!), שיר שאני אוהבת, פשוט כי הוא מעודד אותי, הרבה בזכות המילים האחרונות: Can't believe how strange it is / to be anything at all. כמה פשוט, כמה נכון, כמה נוגע.

השנה חזרתי מחדש, והפעם בבריאות, לשירה אופראית; אחרי תיקון בסיסי של טכניקה התחלתי ללמוד אצל מורה נהדרת והצטרפתי למקהלת "שחר", שנפלאה לא רק בזכות הרפרטואר שלה, אלא הרבה בזכות האנשים הנהדרים שלוקחים בה חלק. מקהלה שמרגישה כמו בית (ויש גם קונצרט משובח ב-15.1.12!). ובכל מקרה, עם חזרתי המחודשת לעולם השירה הקלאסית התחלתי לשמוע אריות (arias), של מוצרט, my first musical crush. אני אוהבת אותו בזכות הצלילות, המשחקיות והילדותיות, האנרגטיות ומבעד לכל זה - האצילות והפצעת ההבנה של הנפש האנושית... אבל מעבר לכל אלה, המוזיקה של האיש הזה נוגעת בי במקום המוזיקאלי, האמנותי, הרגשי,הבסיסי ביותר, ממנו אני יוצאת ואליו אני חוזרת. הנה שתי אריות שאני לא מפסיקה לשמוע בחודשים האחרונים.



רות אן סוונסון המדהימה, מתוך "החטיפה מהארמון"



דיאנה דאמארו האלופה, מתוך "חליל הקסם"

והנה אמיליאנה טוריני החמודה :)

ו-Belle & Sebastian הסקוטים, הרכים והאהובים, שמעלים חיוך על פניי רק מלחשוב עליהם :) השנה גיליתי אלבומים נוספים שלהם (חוץ מ-The boy with the arab strap), הנה השיר שפותח את "Tigermilk".

מהאלבום השני והמשובח של שלומי שבן - וכל מילה נוספת מיותרת.

להקה אלקטרונית איסלנדית בשם Amiina, שהכרתי בזכות סרט קסום על המוזיקה האיסלנדית . 

לסיום, שיר של פאבלו נרודה. 

כאן אני אוהב אותך

כאן אני אוהב אותך.

מאורנים שחורים נקרעת רוח.

הלבנה נוגהת על מים נודדים.

יום רודף יום זהה.

הערפל נפרם לדמויות מרקדות.

שחף כסוף ניתק מן השקיעה.

לעיתים ,מיפרש. כוכבים גבוהים-גבוהים.

או צלב שחור של ספינה.

לבדי.

יש שאני משכּים, ואפילו נישמתי לחה.

הומֶה, מהדהד, הים הרחוק.

זהו נמל.

כאן אני אוהב אותך.

כאן אני אוהב אותך ולו גם יסתירך האופק.

עודי אוהב אותך גם בין הדברים הצוננים האלה.

יש שנשיקותי מפליגות בספינות הכבדות

החופזות בים אל מחוז חפצן החומק.

אני רואה עצמי שכוּח כעוגנים הנושנים.

המזחים נוּגים יותר עם רדת ערב.

נלאים חיי הרעבים לשווא.

אני אוהב את מה שאין לי. מה רחקת.

שממוני נלחם בשקיעות האיטיות.

אך בא הלילה והוא שר לי.

הלבנה מסובבת גלגלי חלום.

הגדולים בכוכבים ניבטים בי מעינייך.

ובשל אהבתי לך, האורנים ברוח

מבקשים לשיר את שמך במחטי התיל.

לסיום אמיתי של הפוסט אני מאחלת לכם, קוראיי, חבריי, משפחתי, וגם לעצמי :), שנת 2012 מלאה בשלווה ושלום (בתקווה שגם שלום עולמי). שהשנה הזו, כמו כל השנים שיבואו אחריה, תהיה מלאה בצמיחה וגדילה, הבנה והגשמה עצמית, בריאות, הצלחה, וכמובן, המון המון אהבה.

3>

אילנה