פוסט סוף שנה אזרחית

שנת 2011 מתקרבת לסופה בצעדי ענק. האמת, במקור חשבתי לכתוב פוסט סיכום של האירועים הגדולים והמשמעותיים באמת שקרו לי השנה. אבל אני חושבת, שבמקום הסיכומים הקצרים של קורותיי, בהם שיתפתי אתכם בבלוג הזה בחודשים האחרונים, המעטים, אפנה דווקא למקום אחר: חלק מההמנגינות שזורמות בי עכשיו, שמסמלות, בעבורי, את סוף השנה האזרחית הזו. בניגוד לרשימות סיכום מוזיקליות אחרות, הרשומה הזו לא מתייחסת למוזיקה הבולטת של השנה האחרונה, רק למוזיקה שבלטה בעבורי, על קצה המזלג. :) תהנו!

לא מזמן גיליתי מחדש את סרז' גינסבורג. יצא לי לא מזמן לראות את הסרט עליו, ובעקבותיו התחלתי לשמוע שוב ושוב את "L'histoire de Melodie Nelson", אלבום יחסית קצר אבל גם די מושלם (אפשר לשמוע את האלבום בהקלקה על הלינק). אני גם חייבת להודות, שלאיש הזה, שעל פניו חזותו לא מושכת (אוזניים גדולות, אף גדול בלה בלה בלה), יש סקס אפיל לא נורמאלי (אונסטלי!). 

הנה דגימה לא מ-L'histroire דווקא, אלא מאלבום אחר, עם תופים אפריקאיים, הו כה מגניב...

הנה שיר מתוך האלבום השני של Neutral Milk Hotel (שעכשיו חוזרים!), שיר שאני אוהבת, פשוט כי הוא מעודד אותי, הרבה בזכות המילים האחרונות: Can't believe how strange it is / to be anything at all. כמה פשוט, כמה נכון, כמה נוגע.

השנה חזרתי מחדש, והפעם בבריאות, לשירה אופראית; אחרי תיקון בסיסי של טכניקה התחלתי ללמוד אצל מורה נהדרת והצטרפתי למקהלת "שחר", שנפלאה לא רק בזכות הרפרטואר שלה, אלא הרבה בזכות האנשים הנהדרים שלוקחים בה חלק. מקהלה שמרגישה כמו בית (ויש גם קונצרט משובח ב-15.1.12!). ובכל מקרה, עם חזרתי המחודשת לעולם השירה הקלאסית התחלתי לשמוע אריות (arias), של מוצרט, my first musical crush. אני אוהבת אותו בזכות הצלילות, המשחקיות והילדותיות, האנרגטיות ומבעד לכל זה - האצילות והפצעת ההבנה של הנפש האנושית... אבל מעבר לכל אלה, המוזיקה של האיש הזה נוגעת בי במקום המוזיקאלי, האמנותי, הרגשי,הבסיסי ביותר, ממנו אני יוצאת ואליו אני חוזרת. הנה שתי אריות שאני לא מפסיקה לשמוע בחודשים האחרונים.



רות אן סוונסון המדהימה, מתוך "החטיפה מהארמון"



דיאנה דאמארו האלופה, מתוך "חליל הקסם"

והנה אמיליאנה טוריני החמודה :)

ו-Belle & Sebastian הסקוטים, הרכים והאהובים, שמעלים חיוך על פניי רק מלחשוב עליהם :) השנה גיליתי אלבומים נוספים שלהם (חוץ מ-The boy with the arab strap), הנה השיר שפותח את "Tigermilk".

מהאלבום השני והמשובח של שלומי שבן - וכל מילה נוספת מיותרת.

להקה אלקטרונית איסלנדית בשם Amiina, שהכרתי בזכות סרט קסום על המוזיקה האיסלנדית . 

לסיום, שיר של פאבלו נרודה. 

כאן אני אוהב אותך

כאן אני אוהב אותך.

מאורנים שחורים נקרעת רוח.

הלבנה נוגהת על מים נודדים.

יום רודף יום זהה.

הערפל נפרם לדמויות מרקדות.

שחף כסוף ניתק מן השקיעה.

לעיתים ,מיפרש. כוכבים גבוהים-גבוהים.

או צלב שחור של ספינה.

לבדי.

יש שאני משכּים, ואפילו נישמתי לחה.

הומֶה, מהדהד, הים הרחוק.

זהו נמל.

כאן אני אוהב אותך.

כאן אני אוהב אותך ולו גם יסתירך האופק.

עודי אוהב אותך גם בין הדברים הצוננים האלה.

יש שנשיקותי מפליגות בספינות הכבדות

החופזות בים אל מחוז חפצן החומק.

אני רואה עצמי שכוּח כעוגנים הנושנים.

המזחים נוּגים יותר עם רדת ערב.

נלאים חיי הרעבים לשווא.

אני אוהב את מה שאין לי. מה רחקת.

שממוני נלחם בשקיעות האיטיות.

אך בא הלילה והוא שר לי.

הלבנה מסובבת גלגלי חלום.

הגדולים בכוכבים ניבטים בי מעינייך.

ובשל אהבתי לך, האורנים ברוח

מבקשים לשיר את שמך במחטי התיל.

לסיום אמיתי של הפוסט אני מאחלת לכם, קוראיי, חבריי, משפחתי, וגם לעצמי :), שנת 2012 מלאה בשלווה ושלום (בתקווה שגם שלום עולמי). שהשנה הזו, כמו כל השנים שיבואו אחריה, תהיה מלאה בצמיחה וגדילה, הבנה והגשמה עצמית, בריאות, הצלחה, וכמובן, המון המון אהבה.

3>

אילנה

יומן תזה 1.3.1, והחיים האמיתיים.

יותר משבוע חלף מאז הפעם האחרונה שעידכנתי את היומנתזה, וטוב שכך! שכן ביותר מהשבוע הזה כתבתי היטב. נכנסתי לעומקו של עניין, ואפילו כמעט וסיימתי את חלקו הראשון של הפרק הראשון.

גם יצא לי לטייל קצת השבוע, לא רחוק מביתי הקט; בשבוע שעבר הייתי ברחובות, והחלטתי, במסגרת הצורך שלי לגוון במקומות הכתיבה, לקפוץ לכתוב בבפקולטה לחקלאות. מעבר לכך שהמקום עורר בי נוסטלגיה וגעגועים להר הצופים, כור מחצבתי (הפקולטה היא שלוחה של האונ' העברית), זה פשוט מקום מקסים! היא קטנה, מלאה בצמחייה ירוקה, שטופת שמש והאווירה בה ביתית וחמימה. ואפרופו האונ' העברית, אפילו החתולים שם מטופחים, צומי ונודניקים להחריד, בדיוק כמו בהר הצופים. :)

יחד עם זאת, את השבוע הזה אני מתחילה במעט עצב. כתבתי, אמנם, לפני כמה פוסטים, שאני במקום נהדר בחיים שלי; מעבר לכך שאני במקום נפלא מבחינת הקריירה והלימודים, אני לומדת המון, מכל אדם שאני נתקלת בו, על העולם, על עצמי. אבל האמת שבתחילת השבוע הזה אני מרגישה... השתוקקות למשהו שלא קיים בחיי כיום. עדיין. בזמן האחרון, הארוך, לא הייתה לי אהבה. לא פגשתי בה, או אולי פגשתי בה ולא הייתי מסוגלת לראות אותה. לאורך הזמן הזה הצורך בה המשיך להיות בי, לא התפוגג, אבל קצת נסגר. העדפתי להתמקד בדברים אחרים - קריירה, שירה, לימודים, כתיבת תזה...
כעת הצורך הזה נפתח בי שוב. אני חותמת את הרשומה הזו בקטע מתוך סיום האופרה "נישואי פיגארו" של מוצרט, קטע שמתחיל בדקה 3:25 ועד 5:50. המוזיקה הזו משקפת במדוייק את איך שאני מרגישה עכשיו.
שיהיה לכולם שבוע חורפי ומלא באהבה.

יומן תזה 1.2

שעת ערב. אני יושבת מול המחשב, חשק לכתוב זורם בקצות האצבעות. אני פותחת את קובץ הוורד עליו עבדתי היום, ונמלכת בדעתי; לא אכתוב עכשיו (כמעט 22:00). במקום זה החלטתי לכתוב פוסט חדש. לפחות לפרוק קצת חשק-כתיבה מהול בשאריות קפאין מהצהריים.

    אולי זו הנקודה לספר לקהל הקוראים שלי על מה לעזאזל אני כותבת את התזה. אז, אני כותבת על וסת. כן, וסת. ממהמ, המחזור הנשי. הדגל האדום. הדודה שבאה לביקור. איך הגעתי לנושא, אתם שואלים? שמעתי פעם, מזמן, על כך שבימים עברו, נשים שחיו ביחד, תחת כיפת השמים, היו מקבלות את הווסת שלהן ביחד, בסינכרון מושלם עם הירח. הסיפור הקטן הזה, שהדעות על נכונותו חלוקות, הקסים אותי. האחדות הזו בין אישה לאישה, בין האישה לירח, גוף עצום כל-כך, מרוחק ועדיין משפיע על גופים גדולי ממדים כמו אוקייאנוסים ועל גופן של נשים על כדור הארץ, הדהים אותי.

     הנושא הזה המשיך איתי הלאה. בשנה הראשונה לתואר השני חשבתי לכתוב עבודה על שירי ירח, שירים שפמיניסטיות/אקטיבסטיות וסת כתבו על ירח ועל וסת. בסוף לא כתבתי את העבודה הזו (במקום זה כתבתי על משוררת אחרת ונהדרת, לוסיל קליפטון, שגם פירסמתי פוסט עם כמה משיריה, וביניהם שירי אהבה לווסת שלה) אבל הנושא המשיך איתי. חשבתי לכתוב את התזה בהתחלה על צ'ארלס בוקובסקי (משורר הביבים האלים, השתיין, הרגשן ובעל רגעי חסד מזככים) אבל לא הייתי בטוחה בו. בעקבות הערה קטנה של אחת המרצות שלי ("!Yeah, but Bukowski hates women") ויתרתי על הנושא לחלוטין. במקום זה מצאתי את עצמי ממשיכה לחשוב על אותם שירי ירח, וכשדיברתי על הנושא עם אדם יקר הוא פשוט אמר, "אה! אז את רוצה לכתוב על וסת!". ומשם הכל התחיל. 

     אז הכתיבה מתקדמת לה. וככל שאני קוראת יותר בנושא, חופרת בו יותר, הקסם שלו רק הולך וגובר בעבורי. כמובן, תוך כדי עבודה עולים גילויים מגוחכים ומשעשעים: אתם בטח מכירים את המיתוס, שאם אישה בווסת נוגעת בפרח, הפרח ינבול. אז הנה עוד שלל אמונות מיושנות ומגוכחות: אם אישה בווסת עוסקת באריזת אוכל בקופסאות שימורים, האוכל יתקלקל. אם אישה בווסת רוצה לעשות סלסול פרמננטי (כשזה עוד היה באופנה), הסלסול לא ייתפס. והאהוב עליי עד כה: אם אישה בווסת תדרוך חלילה במפעל לזיקוק סוכר, הסוכר יהפוך לשחור(!).

    וכך, העבודה מתקדמת. אני איתה. ואני אוהבת כל רגע בכתיבה שלה. זו לא רק כתיבה מדעית, יבשה, אלא כתיבה שממלאת אותי בהשראה ובחיבור למשהו כל-כך פנימי וקדום, מעין חזרה למקורות. חזרה אל החיבור אל הגוף, חיבור שהתרבות המערבית ניתקה. העבודה הזו ממלאת אותי ברוגע ובשלווה, וזה פשוט כיף.

יומן תזה, 1.1

הכותרת של הפוסט הזה התחילה מ-1. זו לא טעות - הכותרות של כל שאר הרשומות הקודמות שונו, בתחילתן, ל-0. למה 0? כי הן היו טרום-תזה, זריעת בסיס. של תלונות, נכון. אבל משהו בתלונות האלו, בשטיחת התסכול הזה במילים, עזר. גם דחיפות של אנשים מסביבי עזרו. הבנתי שהגיע הזמן להתקדם. ולפיכך לקחתי את עצמי בידיים: הכנתי מסמך שלם שמפרט את היצירות שבחרתי, את הניתוח ההתחלתי, את יצירות משנה לאיזכור. כתבתי את שאלת המחקר שהגעתי אליה עם תתי-פרקים, ופירוט של כל תתי-השאלות שאני רוצה לענות עליהן בתזה. 

   אתמול נפגשתי עם מנחתי הנפלאה, וכרגיל, הפגישה הייתה כיפית, יצירתית, מקדמת ומדרבנת. יש לי מזל גדול. אדיר. פשוט זכות לעבוד איתה. בעבודה איתה יש כל כך הרבה יצירתיות, חופש מחשבה, ידע וחוכמה רבים והרבה הרבה טוב. היא מדהימה.   
  אני מוקפת באנשים טובי לב, חכמים ומוכשרים. פשוט אנשים מדהימים. ואני מלאת תודה על כך. אני במקום טוב בחיי. אני עושה את כל מה שאני אוהבת. הגעתי לעבודה שבה אני באמת מרגישה שהיא המקום בו אני אמורה להיות. אני כותבת על נושא שמעניין ומפתח אותי, לא רק אינטלקטואלית אלא גם רגשית. אני שרה ומפתחת את הקול שלי, וגם לוקחת חלק במקהלה מדהימה שאני אוהבת. יש לי משפחה נהדרת ותומכת. אני ברת מזל.

וכך, מתוך כל זה, התחלתי לכתוב אתמול את התזה שלי. 

יומן תזה 0.4

יום של פעילות מרובה עבר עליי. יום טוב. מאוד.

התחלתי את הבוקר עם שתי כוסות קפה, אחת אחרי השנייה. אחרי שהרעד הקל בידיי נרגע, יצאתי החוצה, אל היום הספק סגרירי ספק שמשי בצד הזה של ישראל, הסתובבתי קצת בקניון ובסופו של דבר הגעתי אל מחוז חפצי - סופר מארקט קטן לממכר דברים רוסיים למהדרין. ניגשתי אל ארגז לחמי השיפון ובחרתי לי שני לחמים (בורודיינסקי, אם אתם שואלים) טריים וריחניים. אוח, איך שהריח שלהם מעורר את הגנים הרוסיים-המעט-אוקראינים שלי... בקיצור, שילמתי ויצאתי את החנות בחזרה אל הרחוב הסואן, שכבר התחיל להיות שמשי יותר מאפרפר. חזרתי אל ביתי. סידרתי את המדיח. ניקיתי קצת את המטבח. אכלתי ארוחת צהריים. אחרי הצהריים יצאתי שוב לקניות לקראת שבת. חיכיתי בסופר עד עבור הגשם. חזרתי הבייתה. פצחתי באפיית עוגת בננה. אני יודעת, אני יודעת, אפיתי גם אתמול. אבל ריבועי השוקולד הממזריים האלה נגמרו מהר, וחוצמזה, זה פאקינג לחם בננה! ואוי, אלוהים, איזה ריח משכר יש לעוגה הזו... *ריר*

     ולפתע, בזמן שהעוגה נאפתה בחמימות, התחלתי להרגיש את מפלס האנרגיה שלי עולה. עולה מאוד. התלבטתי עם עצמי אם ללכת לחדר הכושר, להוציא את האנרגיה הזו שהצטברה? ואז, פתאום, זה קרה: פתאום המוח שלי התחיל לעבוד בגלי פולסים מהירים. או מיי גוד, זה חזר. מייד ידעתי - אני לא הולכת לשום חדרכושר, שום הליכה. אני הולכת לשבת, עכשיו, לקרוא סיפור חדש, לנתח אותו, ולעבוד. וכך עשיתי. מייד אחר-כך שיפצתי מסמך סיכום ביניים, של יצירות לניתוח, שאלות שאני צריכה לענות עליהן בתזה. וכך, על רקע ריח העוגה שהחל להתפשט ברחבי הבית, הרגשתי את האומץ ואת הכושר חוזרים אליי. Mama's Back.

יומן תזה 0.3.2

התכוונתי לכתוב היום. באמת. אבל במקום זה עשיתי כהרגלי - כתבתי מערכי שיעור, שרתי, אפיתי בראוניז כדי להשביע את קרייבינג השוקולד שמפעם בי בימים האחרונים (הבראוניז על טהרת הקמח המלא והקקאו, נטול חמאה. אה כן, וקצת ברנדי.). ישבתי וכתבתי את תמצית חוקי ה-MLA וכשהגיע הזמן נמנמתי עם "How I met your Mother" וקינחתי בכוס תה. הייתי עייפה. יצאתי לטייל. עשיתי כושר בגרון (כלומר, שרתי). הייתי עייפה. אני עדיין עייפה. חשבתי כל היום על לשבת על התזה ולהתחיל אותה, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי. 

     אבל יחד עם זאת, התקדמות מורגשת באוויר - היום, בניגוד לשבועות האחרונים, ממש ישבתי בבית וחשבתי על להתיישב ולכתוב או לקרוא! בע, אני עייפה. אני עייפה מלחשוב על זה, מלנסות להביא את עצמי לזה. אני עייפה מלכתוב על זה (סימן לזה שלא הייתי צריכה לכתוב את הפוסט? נה). אני מפחדת. אני חושבת שיש לי חרדות ביצוע מהתזה הזו. כמובן, אני הכנסתי את עצמי אליהן, אבל הן נוגעות עכשיו לא רק לכתיבה, אלא גם לחשיבה על התזה ואפילו על הקריאה לתזה. בעעעעעעע.

    וזה לא שאני לא מכירה את חרדות הביצוע/כתיבה האלו. אני מכירה אותן כבר משנה א'. אני בטוחה שלכל סטודנט יש את זה. הפחד הזה מלגשת אל החומר, הפחד מהדף הלבן, מהביקורת, מהאצבעות שעלולות להקליד (לכתוב?) שטויות במיץ עגבניות. אני יודעת שזה משהו שאמור להיות חלק מתהליך הכתיבה, של הכניסה בחזרה אל החומר אחרי זמן מה של מנוחה, אבל קשה לצאת מהמעגל הזה... אולי בגלל זה, למרות עייפות הדישה בעניין, אני כותבת עליו עכשיו. זה עוד קצת עיכול של הפחד, עוד קצת עיבוד שלו. ונראה לי, שאני מרגישה קצת יותר טוב.

יומן תזה 0.3.1

אני יושבת כאן, בחדרי, ליד שולחני העמוס ספרים מכל טוב, ולא בטוחה מה לכתוב. אני אמנם כותבת שורות אלו, נותנת לאצבעותיי את הדרור אליו הן שואפות, בהיותי גראפומאנית עם תעודות. קר לי באצבעות וקר לי בכפות הרגליים, ואני שוקלת לסגור את החלון, ממנו נשקף חצי נוף עירוני טיפוסי, אבל אני מחליטה שלא לעשות את זה. עצלות.

    עצלות, אני קוראת לזה בפולניות מדוברת, אבל בעצם זו כנראה תקופה כזו. מאז הפוסט האחרון, בו דיווחתי בהתרגשות על פריצת הדרך, מצאתי את עצמי מדשדשת במקום. שאלת המחקר שהתהוותה בי מילאה אותי בשמחה, עד כדי כך שפחדתי מלהתקרב אל החומרים התיאורטיים, פחדתי לגעת במקלדת לצורך תזה. במקום כתיבה שקעתי בשבועיים האחרונים בקריאה של חומר ספרותי נוסף, התעסקתי בפעילויות קונקרטיות (לכתוב מערכי שיעור, לחטוף וירוס, להחלים, לחטוף עוד וירוס, לשיר בין שתי הפאזות של הגרון הבצקתי-קלות, לקרוא, לראות טלוויזיה) וקיטרתי על זה שאני לא נוגעת בתזה שלי כבר שבועיים. בקיצור, נכנסתי למשברון תזה.

    יחד עם זאת, השבועיים האחרונים היו בשבילי סוג של תרפיה. שרתי, נחתי הרבה, שתיתי הרבה מרק עוף, התפנקתי בבית, ביקרתי באוניברסיטה אחרת (כי צריך גם לגוון) וגם יצאתי לחופשה מקהלתית וכיפית בטירוף בסוף השבוע, שבמהלכה ישנתי מעט - ובתמורה זכיתי למצבי כפית רבים ומבורכים. כן, אלה היו שבועיים כיפים וממש לא משעממים!

    הדבר המעניין הוא, שבמהלכם לא שמתי את מירב לבי לעובדה, שאני נמצאת בעיצומו של משברון, aka חוסר בכתיבת התזה. רק היום, כשהרשיתי לעצמי לדבר על זה עם כמה חברים שפגשתי בקמפוס, רק אז הודיתי בבעייה. והודאה בבעייה היא הצעד הראשון לטיפולה. 

    לא שזו כזו בעייה - אני חושבת. שהרי, אנשים יודעי דבר מספרים שמשברי תזה הם דבר שבשגרה. במחשבה שנייה, אולי כדאי להפסיק להמשיג (--> אה! כתבתי מילה אקדמית! זה חוזר!) את התהליכים האלה במונחים שכאלה, שנושאים בחובם איזו אווירה שלילית. אולי כדאי פשוט לקבל את התהליך, לחבק אותו, ולהמשיך לקטר. בעיקר להמשיך לקטר. בסופו של דבר, אני מאמינה, הקיטורים יובילו לכתיבה. 

ועכשיו, הגיע הזמן להתחיל לעבוד.

יומן תזה 0.2

השבח לאל בורא מערכי עבודה ושאלות מחקר!

היום אלות המוזה הייטיבו עמי והעניקו לי סוף סוף את ההארה המיוחלת, שהדירה שינה מעיניי במשך כל השבועות האחרונים! המוזה נחתה עליי בהפתעה גמורה, אל מול השמש הנחבאת ונגלית מתוך העננים הגדולים, הנשקפים מחלון הספרייה השטופה באור פלורסנט בוהק ושלגי. היא יצאה כקרן אור מתוך העננים, האירה אותי באור יקרות רענן והולידה במוחי את שאלת המחקר, שהתגבשה ולבשה צורה בתוך דקות מעטות. ולפיכך, הנה אני ניצבת כאן לפניכם, מלאת הודייה לאלות המוזה המבורכות, מוצפת באור השחרור המחשבתי המיוחל. הנני - בעלתה הגאה של שאלת מחקר מבורכה!

אהמ, ועכשיו בפחות דרמה...

אז האמת היא, שהיום באמת הגעתי אל שאלת המחקר המיוחלת, אבל פשוט כי החלטתי שהיום אני אגיע לשאלת המחקר המיוחלת. אחרי יומיים של טיפוס על אוורסט מחשבתי, שיטוט ברחבי הקמפוס וישיבות חשובות ביותר (עם חברים, בקפיטריות השונות), אכן התיישבתי בספרייה הלימודית תחת אור ניאון פלורסנט יציב למדי, ללא כל התבוננות אל הנוף הדי יפה שנשקף מהחלון. ישבתי, פתחתי את אחד הספרים שסחבתי איתי והבנתי מה לעזאזל אני רוצה לכתוב בתזה הזו שלי, שכה התלוננתי עליה כל הבוקר וכל צהרי אתמול. ואז האסימון נפל וההחלטה התגבשה. כנראה שתלונות על התזה (או באנגלית צחה: bitching about the thesis) וגם חזרה להתמכרות לקפה הם דבר מבורך בעבור אותה שאלת מחקר חמקמקה.

ובכל מקרה, עכשיו כשהגעתי אל שאלת המחקר מגיעה לי הפסקה. יצאתי את שולחני והתיישבתי ליד מחשב. בכל זאת, התאמצתי. עכשיו מגיעה לי שעת פייסבוק.

יומן תזה, 0.1

כהרגלי בכל בוקר בשבועות האחרונים, קמתי מוקדם, הכנתי לי כוס קקאו חם (אני מנסה להיגמל מקפה), התעטפתי בשמיכת פליז אדומה והתיישבתי לראות סרטים מצויירים. אין כמו סרטים מצויירים כדי להפיג קצת את הלם הקימה, לאפשר לך להחליק בלי מהמורות אל היום המתהווה. סיימתי את הקקאו, כיביתי את הטלוויזיה (הסדרות הטובות נגמרו) ואכלתי ארוחת בוקר. הורדתי את השמיכה וסידרתי את המדיח. הסתובבתי קצת בבית והחלטתי להקדים את הגיחה לאוניברסיטה מהצהריים לבוקר. כבר מזמן לא הייתי באוניברסיטה; העבודה בערבים, בה עבדתי בחודשים האחרונים, קיצרה את יום הלימודים העצמאי שלי בהרבה, משאירה לי שעות קצובות של כתיבה (ולא שלא נהניתי באותה עבודה - ההיפך. בימים האחרונים, מעט ימים אחרי התפטרותי בשל נסיבות משמחות מאוד, אני מרגישה איך משהו חסר לי בערבים, מעין חלל ריק שנפער בזמן, שקורא לי למלא אותו מחדש.).

    נסעתי לאוניברסיטה. הגעתי לאוניברסיטה. נכנסתי לספריית חברה. טיילתי במסדרונות הספרייה המשתפצת (שבקצב הזה נראה שתשתפץ לעד). צילמתי דברים טכניים והכרחיים. כלומר, מצאתי את הספר ואחר-כך יצאתי למסע חיפוש אחר מכונת צילום פנוייה/עובדת במלואה. צילמתי את הספר. פניתי לכיוון ספריית סוראסקי.

     נכנסתי לספריית סוראסקי. מצאתי את הספרים שחיפשתי. לקחתי אותם לפינה שקטה. ישבתי מול הספרים. קראתי תזה סבירה. ניסיתי לקרוא את הספרים. הורדתי את המשקפיים. קיפלתי את הידיים על השולחן, אפקית. הנחתי את הראש על הידיים. נמנמתי כ-20 דקות. התעוררתי. החלטתי ללכת לקיפטרייה להתרענן. קניתי קפה נטול (גמילה מקפה כבר הזכרתי?). ישבתי כמו זומבי ושתיתי אותו. קניתי סנדוויץ' לבנה. חזרתי לספרייה. התיישבתי ליד המחשב להדפיס את הטיוטה שכתבתי עד כה. כתבתי את היומן תזה הזה.

דברי סיכום: יכול להיות שהחלק התיאורטי שמול כתיבתו אני ניצבת נותן אותותיו. יכול להיות שההחלקה אל תוך הכתיבה מחדש תיקח עוד כמה ימים. יכול להיות שלא קיבלתי מספיק שמש בימים הגשומים האחרונים ויכול להיות שאני צריכה לאכול טיפה יותר שוקולד. דבר אחד בטוח - כרגע, אני מייחלת לכך שהתזה שלי תכתוב את עצמה.

"Kaddish - I am Here", by Lawrence Siegal

בערב יום חמישי האחרון, 08.09.11, הייתה לי הזכות לשיר ביחד עם מקהלת שחר הנפלאה (מנצחת: גילה בריל) והאנסמבל הקולי החדש (מנצח: יובל בן עוזר) על בימת "יד ושם", בלוויית סולנים מעולים (אדריאנה זאבאלה, מריאה ג'טה, תומס קולי וג'יימס בון). התכנסנו ביד-ושם, לאחר חודשיים של חזרות, על מנת לבצע את היצירה "Kaddish" לד"ר לורנס סיגל (Lawrence Siegal). היצירה בוצעה עם תזמורת ראשות השידור ירושלים, תחת ניצוחו של גיל שוחט. באירוע נכחו ניצולי שואה ומשפחותיהם, כמו גם אורחי מדינה רשמיים וסגל דיפלומטי. המלחין, יש לציין, נכח גם הוא בקהל (הוא הגיע לארץ במיוחד מארה"ב והיה חביב להפליא!). זהו הביצוע הראשון של היצירה בישראל, אחד ממעט ביצועי היצירה בעולם כולו, מה שהפך את האירוע להיסטורי למדי.

העבודה על היצירה התחילה כבר לפני כחודשיים והייתה תרגול מצוין באמת  ליכולת קריאת התווים (דו במול ומי דיאז, מישהו?). ההלחנה שוזרת יחדיו משפטים מוזיקאליים, סולמות שונים ומרובים (סולמות "סטנדרטיים" וגם סולמות של טונים שלמים!), מקצבים חופשיים, כמעט פרוצים. כל המרכיבים המוזיקאליים של היצירה משתנים בהתאם לאופי המשפטים המושרים: רוב מילות היצירה [מלבד פרק שלקוח מספר משנות השלושים, ופרק נוסף, שהוא למעשה חלק מהנאום של היינריך הימלר (!)], הן למעשה אסופת עדויות ממקור ראשון, כלומר, מפי ניצולי שואה. העדויות לוקטו ונערכו על-ידי המלחין, נתפרו יחדיו והולחנו לכדי יצירה שלמה, בת חמישה-עשר פרקים. כך, ההלחנה לא יציבה משום שהיא מתאימה עצמה לסיפורים השונים, וגם למצבי הרוח של משפטים השונים. גם כשישנה יציבות, היא משתנה מייד , לא נותנת למאזין, או למבצע, להיקשר אל המנגינה. לרגע היא מאמצת את המאזין, גורמת לו לסמוך עליה, ואז משליכה אותו מתוכה, לסולם אחר, למקצב אחר, למציאות אחרת.

אלא שאחרי ההתרגלות לסולמות של טונים שלמים (שהאוזן המערבית כמעט ולא מתורגלת בהם) ומלודיות לא-יציבות, המשימה הקשה באמת הייתה להתרגל אל המילים.  היצירה, יש לציין, כתובה ברובה באנגלית (מלבד פרק אחד ביידיש ופרק שני שחלקו בגרמנית), כך שהכל היה מובן - אי אפשר היה להתחמק מהמשמעות, מהחוויה. והחוויה לא הייתה קלה. אישה שמגיעה אל ביתה רק כדי לגלות שילדיה ובני משפחתה נלקחו לתאי הגזים, המיונים בכיכר ובסופם רצח המוני של אלה שאינם מסוגלים לעבודה, הטראומה והאשמה שנושא עמו אדם מבוגר בנוגע לנסיבות מותה של אחותו הצעירה, החנקת בכי של תינוק במחבוא – עד כדי חניקתו שלו, ההגעה לאושוויץ והפרידה מן המשפחה, לעולם...

מילות העדויות אינן חדשות לאוזנינו הישראליות, המתורגלות כבר מילדות לטקסי השואה השונים. כבר נדמה שהן חוזרות על עצמן, מכילות את אותו הכובד, ללא שינוי, בכל שנה, עד שבמקום לנסות ולהכיל את זיכרון השואה עד כמה שניתן, אני, באופן אישי, כבר מנסה להתגונן מפניהן. הטקסים הללו, שכל-כך מנסים להנציח את ניצחון החיים, מנציחים למעשה את המוות. 

אבל “Kaddish” של סיגל עושה משהו אחר; בהלחנת מילות העדויות באופן המיוחד כל-כך, המודרני למחצה, שאינו מלאה בפאתוס כינורות, נותן משהו אחר ליצירה, מפיח בעדויות חיים אחרים. נוסף על כך, הנרטיב של היצירה אינו נופל לנרטיב המוות שטקסי השואה מנסים להנציח. בניגוד לטקסי יום השואה, במקום לקדש את המוות מקדשת היצירה "קדיש" את החיים במלוא אונם. נקודת המבט של הניצולים, שאת סיפורם אנו מקבלים במילות היצירה, חוזרים אחורה אל ילדותם לפני המלחמה בעיירות וערי מולדתם, עוברות אל המלחמה עצמה, משם אל ההגעה ברכבת לאושוויץ (פרק 7 המבריק באמת), ממשיכות לגרסה מושרת של חלק מהנאום של הימלר המושר בטנור יפהפה (פרק 8 האירוני, הבועט והנועז), ממשיכים לטראומה שאחרי המלחמה, עוברות בהקראת שמות הנספים ומשם לקדיש מולחן ומרגש. 

הו אז מגיעים שני הפרקים האחרונים, שכמו תופרים את הפצעים שנחשפו במהלך היצירה. פרק 14 מתאר את ההתמודדות עם הכאב והזיכרונות, עם קבלתם, ההשלמה איתם, החזרה לחיי השגרה - החזרה לחיים. מילות המקהלה שחוזרות על עצמן מלאות עוצמה, תקווה ועדנה:

“Nothing is as whole as a heart which has been broken

All time is made up of healing of the world

Return to your ships, which are your broken bodies,

Return to your ships which will be rebuild”

ואילו פרק 15, הפרק האחרון, הוא כולו קריאה נרגשת של ניצולה, המתארת את הגעתה עם משפחתה האהובה לשערי אושוויץ, ב-2003. זוהי קריאה הירואית שכולה תקווה וניצחון, של חזרה לחיים, של אהבה: " I've survived! Look who is with me!!I am Here" (בנקודה הזו הסופרניות צווחות את נשמתן לתווים גבוהים מאין כמותם ונשמעות כמו מקהלת סנאיות). היצירה מסתיימת כאן, תחת שערי אושוויץ, שנים אחרי הזוועה, בתופים גדולים, קול תרועה שמחה, סגירת מעגל ועיניים לחות.

אני חייבת להודות, שהיה לי קשה לכתוב על היצירה, כמו שהיה לי קשה לבצע אותה. למרות שהיצירה בהחלט נחתמת בתקווה ובחיים, הפרקים האמצעיים, העוסקים בשואה במלוא עצמתה, קשים, והמוזיקה הופכת את המילים למומחשות ולנוכחות עוד יותר. כך, האמת, שהתכוונתי לכתוב על החוויה שעברתי, של ביצוע היצירה, כבר בסוף השבוע, אבל לא הצלחתי; חיכיתי שהיצירה תצא מהמערכת שלי, עד הרגע שבו אעשה שלום פנימי איתה. עדיין לא הצלחתי לגמרי. אבל החלטתי לכתוב עליה, לנסות לעבד את החוויה עוד קצת, לעזור לה להמשיך ולהתפוגג. אני כותבת את השורות הללו בלב מכווץ, ביד מעט רועדת, אבל עם התבוננות קדימה, עם ידיעה שנכחתי באירוע מדהים וחד-פעמי, שאולי פותח את הפצעים שוב (משפחה מזרח אירופאית וכו'...) אבל תוך כך, קצת סך אותם, קצת מרפא אותם.

אני יודעת שלא תיארתי יתר מדי בפירוט את היצירה, את המוזיקאליות שלה, את הנושאים שבהם היא עוסקת, אבל לשם כך אני מצרפת לכאן את ההקלטה והצילום של הקונצרט, כדי שתחוו אותו בעצמכם. זהו הביצוע שלנו, מיום חמישי, 08.09.11. תהנו:)   המוזיקה באמת מיוחדת.

למידע נוסף על הפרוייקט:

 http://www.kaddishproject.org/index.htm

תוכניית הקונצרט:

http://www1.yadvashem.org/yv/he/about/events/pdf/kaddish_program_2011.pdf

הנה כמה כתבות שנכתבו על הקונצרט המיוחד הזה: 

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1240859.html

http://glz.co.il/NewsArticle.aspx?newsid=89969

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/225663

כמה מחשבות לפני יומולדת

מחר אני חוגגת יומולדת!

27 סתווים/קיצים (בספטמבר הישראלי אף פעם אי-אפשר להיות בטוחים) עברו להם ביעף, ולכבוד המאורע המרגש (ואפילו המלחיץ מעט - אני כבר מתחילה להיות בגיל של הגדולים!) הרשיתי לעצמי להעלות פה על כתב כמה תובנות שגיבשתי, גיליתי וגולו לי ב-27 שנותיי המעטות והצעירות. הנה הן.


1. עדיף להישאר ילד גם בגיל 27. וגם בגיל 60. למעשה, כל גיל הוא הזדמנות להפגנת ילדותיות והשתטות וצחקוקים ואהבת בלונים ובוב-ספוג
2. חומות הן דבר טוב. אבל לפעמים צריך לפרק אותן ולבנות חומות חדשות, רעננות ועדכניות, אולי אפילו להדביק עליהן טפטים כחולים ולבנים עם נקודות ורודות
3. באהבה מרעה ולא מתאימה צריך אומץ כדי לקום וללכת. אבל צריך גם אומץ כדי להתקרב לאהבה טובה, מיטיבה ועוטפת
4. להקשיב לגוף. ובעצם, הגוף הוא אנחנו ואנחנו הוא הגוף, אין באמת הפרדה ביניהם
5. הורים לא תמיד צודקים, לא משנה כמה פוזות של חכמים-בלילה הם עושים
6. לפעמים ההורים ממש ממש צודקים
7. Sometimes Tact is overrated
8. צאו החוצה ותאהבו את השמש והכוכבים והירח והעננים והצבע של העננים ואת השקיעה ואת הפרחים הריחו את הפרחים והתבוננו בדבורים ועל הנמלים ועל חרקים קטנים וצבעוניים ודרכו על הדשא ברגליים חשופות והרגישו את הבריזה והרוח בכפות הרגליים
9. דאגה היא דבר מיותר. הדברים יתרחשו כמו שהם איתה או בלעדיה
10. מוזיקה היא דבר מרפא ומטהר
11. תנו לקול לזהור החוצה, בין אם זה בציור, שירה, כתיבה, דיבור, מחשבה, מלמול,  נשיקה, חיבוק או מבט
12. אפייה (וגם רחיצת כלים) היא סוג של תרפיה. בייחוד אם מדובר באפיית עוגת שוקולד חמה ומתוקה-מרירה, או עוגת גבינה אפוייה ונימוחה או פאי תפוחי עץ או עוגת דבש בניחוח צ'אי מסאלה....




ובאווירה רירית זו, נתראה בפוסט פוסט-יומולדת!

קצת סבלנות

אני מכבדת את טרכטנברג הן כאיש מקצוע והן כאדם, ומאמינה לו. חוכמתו ותבונתו נשקפות מהחלטותיו, החל מסירובו לעמוד בראש הוועדה ללא קבלה מלאה של החלטותיה על-ידי הממשלה וכלה בקביעתו, כי החלטות הוועדה יתחשבו בדרישות אנשי המחאה והעם, אך ללא פגיעה ופריצה של תקציב המדינה. אני אף מכבדת את החלטתו לנהוג בשקיפות תוך פתיחת הוועדה לדיון ציבורי בבלוג אותו הוא מעדכן, ואף לפתוח את הוועדה בפני הציבור הרחב. כל אלה מעידים על הקשבתו לדופק העם ועל הקפדתו על הפרדה בין האינטרסים של העם לאלו של הממשלה, תוך אחיזה הגיונית במציאות. בסופו של עניין, נראה כי טרכטנברג הוא האדם האחרון (ואני כותבת זאת באמונה אך גם בלא-מעט תקווה) שיחטא באינטרסנטיות.

לכן הופתעתי מאוד לקרוא את כתבתו של תני גולדשטיין, שפורסמה אתמול ב-ynet (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4113396,00.html) בעקבות מסיבת עיתונאים שארגנה ראשות המחאה החברתית. במסיבת העיתונאים קראה דפני ליף להתפטרותו של טרכטנברג, בעקבות הכרזתו כי לא יחרוג ממסגרת התקציב של מדינת ישראל. "ועדת סרק" כינתה ליף את הוועדה, וחזרה על דרישותיה להחזיר את הכנסת מפגרת הקיץ שלה, תוך קריאה לראש הממשלה להתייצב אל מול המפגינים. טרכטנברג כגורם מווסת, מקשר ומתרגם, כפי שהגדירה אותו נורית גרץ בטורה (http://maamul.sapir.ac.il/2011/08/1742/), הצטייר על-ידי ליף וחבריה כשליח מטעם נתניהו, שמטרתו היחידה היא להוות חוצץ בין העם לבין ממשלת ישראל. 

מחד, יש הגיון בדרישתה האחרונה של ליף: על ראש הממשלה ושריו להתייצב לצד עמו, להוות לו משענת ותמיכה בזמנים קשים, כלכליים או בטחוניים, אלו. אלא שבכל הנוגע למחאה, ראש הממשלה ושריו ניסו לא פעם לגמדה ולהקטינה תוך זלזול בדרישות אנשיה, מתוך הטענה כי הדרישות אינן קוהרנטיות. הקטנה זו לוותה בדרישה ממנהיגי המחאה, דרישה שנועדה להגחיך יותר מאשר לסייע, לנסח את הדרישות באופן מקצועי, ברמה של מסמך כלכלי מלומד, דבר שמרבית, אם לא כל חברי הנהגת המחאה, לא היו מסוגלים לבצע לבדם.

שכן הם אינם כלכלנים ותפקידם אינו לנסח סעיפים כלכליים. תפקידם הוא לתת לאשר על לבם לפרוץ החוצה, ובכך להתוות דרך לעם כולו, לעשות כך. זהו תפקיד הממשלה לתרגם את זעקת העם כולו למעשים. אם להשתמש במטאפורה שהציעה אמי, כשחולה מגיע לרופאו, מבקש ממנו הרופא לתאר את התסמינים, את כאביו, את תחושתו הגופנית, על מנת לאבחן את מחלתו. הוא אינו מבקש מהחולה לאבחן את עצמו. כך, דרישתו של נתניהו ושריו, בעבר הלא כה-רחוק, מראשי ההפגנה לנסח את הצעדים הכלכליים הנחוצים לשיפור המצב, מעידים על הגחכה, על חוסר מקצועיות אי-קשב וזלזול בעם כולו – לא רק בראשי המחאה.

אך כאן עובר קו הגבול. על ראשי המחאה להמשיך ולהשמיע את קולם, ובכך לאפשר לעם להמשיך ולהשמיע את זעקתו. אך לא תוך התערבות בנבכי הכלכלה הישראלית. את התפקיד הזה עליהם להותיר למנוסים מהם, שיודעים את מלאכתם הכלכלית. וועדת טרכטנברג, במקרה זה.

כמובן, יש לזכור כי המדינה לא תהפוך למדינה חברתית מתוקנת בהינף יד. על הדבר להתקדם צעד-צעד, שלב אחר שלב, תוך התחשבות במצבה הרגיש של המדינה, על שלל חלוקות תקציביה. לפיכך, יציאה בקריאה כגון זו של ליף וחבריה אינה תורמת למאבק ואינה מקדמת אותו, אלא עוצרת את גלגלי ההתפתחות. קריאה כגון זו מעידה על רצון להמשיך את המאבק, אולי אף מתוך אינטרס כלשהו, יהיה קט ככל האפשר, לשמירה על כסא ההנהגה. בכל מקרה, על ראשי המחאה לחכות, כמו כולם, עד לפרסום מסקנות הוועדה ולהמשיך את המאבק משם. בינתיים, יש להיאזר בסבלנות, ולא לצאת בקריאות חסרות ביסוס.

ור' גם: http://ofek.biz/blog/

עידכונים משמחים

כבר כמעט חודש לא עידכנתי את הבלוג. מה לעשות, תקופת העבודות הגיעה גם אליי.

יחד עם זאת, הרבה קרה בחודש האחרון.

אז קודם כל, הצעת המחקר שלי אושרה! זה קרה במפתיע, בבוקר אחד בספרייה, אחרי שלא בדקתי את המיילים באותו הבוקר, קיבלתי מייל מהמנחה הנפלאה שלי ובו הצעת המחקר שלי מלווה בהמלצות חמות. מרגע שבדקתי את המייל, אושרה הצעת המחקר שלי ותוייקה כאחר כבוד בתיקיית ההצעות המאושרות (בדיוק כמוני) במזכירות החוג. ההתרגשות הציפה אותי, ואת עיניי...

חובות התואר השני מתחילות להסתיים, ואני מתקרבת בצעדי ענק לתחילת כתיבת התזה המיוחלת. עוד עבודה ושאריות של עוד אחת, ויאללה, לעבודה!

דבר משמח נוסף, ביום שישי האחרון סיימתי את העבודה עם קלינאית התקשורת הנפלאה שלי, פנינה ארנטל. בארבעת החודשים האחרונים עבדתי איתה על שיפור ענייני שירה ובתוכם תמיכות בטן, התחלות רכות, נשימות נסתרות, ואפילו קצת מוזיקאליות. היה באמת כיף, וגם היה משמח כשהיא אמרה שהעבודה שלנו הסתיימה. אז זהו! אני מתחילה לחפש מורה טובה לפיתוח קול.

ועוד דבר משמח: בשבת האחרונה מ', בן-דודי היקר (מדרגה שלישית או משהו כזה, אבל מי סופר), הגיע לביקור יחד עם משפחתו הנהדרת לארץ, בתוספת קטנה: תינוק קטן וחמוד. למעשה, שלושה תינוקים חדשים הצטרפו למישופחע. לרגל ביקורו של מ' אורגן פיקניק ביערות הכרמל, ביחד עם כל בני המשפחה כולל התינוקים החמודים. הפיקניק היה טעים, עם עלהאש וחמוצים רומניים – כמו שצריך. ולקינוח, לקינוח... היו כל כך הרבה עוגות טעימות: 3 או 4 עוגות שוקולד מסוגים שונים, עוגת פרג ותפוחי עץ, וגולת הכותרת: עוגת תאנים עסיסית ומדהימה. המפגש היה ממש ממש כיף והאווירה הייתה נהדרת. ממש ניתנה לי אנרגיה לכל השבוע :) (האזור שבו עשינו את הפיקניק, אגב, לא כ"כ נפגע בשריפה שהתחוללה שם רק לפני 8 חודשים. אבל בדרך, כשטיפסנו אל ההר החצוי בכביש, נגלה לעינינו צדו האחד של ההר, זה שבית אורן השרופה נמצאת על פסגתו. ההר שרוף כמעט לחלוטין. אבל יתחדש. ללא ספק.)

אז זהו! החיים שלי כרגע רגועים ושלווים (אפילו עבודה מצאתי בזמן הזה).

בינתיים, הנה חלק מהפסקול שמלווה אותי בשבוע האחרון (אני נורא נהנית ללכת מהעבודה לכיוון עזריאלי, לזמזם לעצמי שירים ולהשאיר שובל מוזיקה מאחורי)

רגעי החסד של ווהן וויליאמס

הרכות והיופי של סיימון וגרפונקל

ניק דרייק בשיר צמר גפן אורירי, באווירת גשם אנגלי

Lucille Clifton

לוסיל קליפטון היא אחת מהמשוררות האהובות עליי.

היא נולדה ב-1936 בבאפלו, ניו יורק ונפטרה ב-2010. היא הייתה מחנכת, מרצה לספרות ולכתיבה יוצרת, סופרת לילדים ומשוררת עטורת פרסים.

שיריה מאופיינים בהישרת מבט אמיץ במציאות הכואבת, הפצועה, המלאה באובדן אהובים שנולדו או לא נולדו, ובאובדן הגוף, הנושר ומתפרק לאיטו. 

קליפטון נפטרה מסרטן בגיל 74, כרותת רחם ושד, בגוף פצוע וחסר.  אך שיריה עולים על גדותיהם מחמלה. הם מתארים את שלמותה עם גופה, את אהבתה לגופה, לעצמה, את קבלתה. 

הנה כמה שירים שלה, שאהובים עליי במיוחד. 

(שירים נוספים אפשר למצוא כאן)

Homage to My Hips

these hips are big hips.

they need space to

move around in.

they don’t fit into little

petty places, these hips

be free hips.

they don’t like to be held back.

these hips have never been enslaved,

they go where they want to go

they do what they want to do.

these hips are mighty hips.

this hips are magic hips.

I have known them

to put a spell on a man and

spin him like a top!

If I Stand in My Window

If I stand in my window

naked in my own house

and press my breasts

against my windowpane 

like black birds pushing against glass

because I am somebody

in a New Thing

and if the man come to stop me

in my own house

naked in my own window

saying I have offended him

I have offended his

Gods

let him watch my black body

push against my own glass

let him discover self

let him run naked through the streets

crying praying in tongues

  

In the Mirror

an only breast

leans against her chest wall

mourning     she is suspended

in a sob between t and e and a and r

and the gash ghost of her sister

t and e and a and r

it is pronounced like crying

it is pronounced like

being torn away

it is pronounced like trying to re

member the shape of an unsafe life

Poem to My Uterus

you uterus
you have been patient
as a sock
while i have slippered into you
my dead and living children
now
they want to cut you out
stocking i will not need
where i am going
where am i going
old girl
without you
uterus
my bloody print
my estrogen kitchen
my black bag of desire
where can i go
barefoot
without you
where can you go
without me

To My Last Period

well, girl, goodbye,

after thirty-eight years.
thirty-eight years and you
never arrived
splendid in your red dress
without trouble for me
somewhere, somehow.

now it is done,
and i feel just like the
grandmothers who,
after the hussy has gone,
sit holding her photograph
and sighing, wasn’t she
beautiful? wasn’t she beautiful?

What the Mirror Said

listen,
you a wonder.
you a city
of a woman.
you got a geography
of your own.
listen,
somebody need a map
to understand you.
somebody need directions
to move around you.
listen,
woman,
you not a noplace
anonymous
girl;
mister with his hands on you
he got his hands on
some
damn
body!

3 שירים אהובים

The Shower/Charles Bukowski

we like to shower afterwards

(I like the water hotter than she)

and her face is always soft and peaceful

and she'll watch me first

spread the soap over my balls

lift the balls

squeeze them,

then wash the cock:

"hey, this thing is still hard!"

then get all the hair down there,-

the belly, the back, the neck, the legs,

I grin grin grin,

and then I wash her. . .

first the cunt, I

stand behind her, my cock in the cheeks of her ass

I gently soap up the cunt hairs,

wash there with a soothing motion,

I linger perhaps longer than necessary,

then I get the backs of the legs, the ass,

the back, the neck, I turn her, kiss her,

soap up the breasts, get them and the belly, the neck,

the fronts of the legs, the ankles, the feet,

and then the cunt, once more, for luck. . .

another kiss, and she gets out first,

toweling, sometimes singing while I stay in

turn the water on hotter

feeling the good times of love's miracle

I then get out. . .

it is usually mid-afternoon and quiet,

and getting dressed we talk about what else

there might be to do,

but being together solves most of it

for as long as those things stay solved

in the history of women and

man, it's different for each-

for me, it's splendid enough to remember

past the memories of pain and defeat and unhappiness:

when you take it away

do it slowly and easily

make it as if I were dying in my sleep instead of in

my life, amen.

  וְאִמִּי מִן הַזְּמַנִּים/ יְהוּדָה עַמִּיחַי

וְאִמִּי מִן הַזְּמַנִּים שֶׁבָּהֶם צִיְּרוּ

פֵּרוֹת נִפְלָאִים בִּקְעָרוֹת כֶּסֶף וְהִסְתַּפְּקוּ בְּכָךְ,

וּבְנֵי אָדָם הָלְכוּ בְּדַרְכִּי חַיֵּיהֶם,

כְּמוֹ אֳנִיּוֹת, עִם הָרוּחַ אוֹ נֶגְדּוֹ,

נֶאֱמָנִים לנתיבם.

אֲנִי שׁוֹאֵל אֵת עַצְמִי מָה טוֹב יוֹתֵר:

אָדָם מֵת זָקָן אוֹ אָדָם מֵת צָעִיר?

כְּאִלּוּ שָׁאַלְתִּי, מָה קַל יוֹתֵר

קִילוֹ נוֹצוֹת אוֹ קִילוֹ בַּרְזֶל.

אֲנִי רוֹצֶה נוֹצוֹת, נוֹצוֹת, נוֹצוֹת.

Nothing is as whole as a heart that has been broke, all time is made up of healing of the world.
Return to your ships, which are your broken bodies, return to your ships, which will be rebuild.

("Kaddish", Chapter 14, by Lawerence Siegel)