יום חמישי, 25 באוגוסט 2011

קצת סבלנות




אני מכבדת את טרכטנברג הן כאיש מקצוע והן כאדם, ומאמינה לו. חוכמתו ותבונתו נשקפות מהחלטותיו, החל מסירובו לעמוד בראש הוועדה ללא קבלה מלאה של החלטותיה על-ידי הממשלה וכלה בקביעתו, כי החלטות הוועדה יתחשבו בדרישות אנשי המחאה והעם, אך ללא פגיעה ופריצה של תקציב המדינה. אני אף מכבדת את החלטתו לנהוג בשקיפות תוך פתיחת הוועדה לדיון ציבורי בבלוג אותו הוא מעדכן, ואף לפתוח את הוועדה בפני הציבור הרחב. כל אלה מעידים על הקשבתו לדופק העם ועל הקפדתו על הפרדה בין האינטרסים של העם לאלו של הממשלה, תוך אחיזה הגיונית במציאות. בסופו של עניין, נראה כי טרכטנברג הוא האדם האחרון (ואני כותבת זאת באמונה אך גם בלא-מעט תקווה) שיחטא באינטרסנטיות.
לכן הופתעתי מאוד לקרוא את כתבתו של תני גולדשטיין, שפורסמה אתמול ב-ynet (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4113396,00.html) בעקבות מסיבת עיתונאים שארגנה ראשות המחאה החברתית. במסיבת העיתונאים קראה דפני ליף להתפטרותו של טרכטנברג, בעקבות הכרזתו כי לא יחרוג ממסגרת התקציב של מדינת ישראל. "ועדת סרק" כינתה ליף את הוועדה, וחזרה על דרישותיה להחזיר את הכנסת מפגרת הקיץ שלה, תוך קריאה לראש הממשלה להתייצב אל מול המפגינים. טרכטנברג כגורם מווסת, מקשר ומתרגם, כפי שהגדירה אותו נורית גרץ בטורה (http://maamul.sapir.ac.il/2011/08/1742/), הצטייר על-ידי ליף וחבריה כשליח מטעם נתניהו, שמטרתו היחידה היא להוות חוצץ בין העם לבין ממשלת ישראל. 

מחד, יש הגיון בדרישתה האחרונה של ליף: על ראש הממשלה ושריו להתייצב לצד עמו, להוות לו משענת ותמיכה בזמנים קשים, כלכליים או בטחוניים, אלו. אלא שבכל הנוגע למחאה, ראש הממשלה ושריו ניסו לא פעם לגמדה ולהקטינה תוך זלזול בדרישות אנשיה, מתוך הטענה כי הדרישות אינן קוהרנטיות. הקטנה זו לוותה בדרישה ממנהיגי המחאה, דרישה שנועדה להגחיך יותר מאשר לסייע, לנסח את הדרישות באופן מקצועי, ברמה של מסמך כלכלי מלומד, דבר שמרבית, אם לא כל חברי הנהגת המחאה, לא היו מסוגלים לבצע לבדם.

שכן הם אינם כלכלנים ותפקידם אינו לנסח סעיפים כלכליים. תפקידם הוא לתת לאשר על לבם לפרוץ החוצה, ובכך להתוות דרך לעם כולו, לעשות כך. זהו תפקיד הממשלה לתרגם את זעקת העם כולו למעשים. אם להשתמש במטאפורה שהציעה אמי, כשחולה מגיע לרופאו, מבקש ממנו הרופא לתאר את התסמינים, את כאביו, את תחושתו הגופנית, על מנת לאבחן את מחלתו. הוא אינו מבקש מהחולה לאבחן את עצמו. כך, דרישתו של נתניהו ושריו, בעבר הלא כה-רחוק, מראשי ההפגנה לנסח את הצעדים הכלכליים הנחוצים לשיפור המצב, מעידים על הגחכה, על חוסר מקצועיות אי-קשב וזלזול בעם כולו – לא רק בראשי המחאה.

אך כאן עובר קו הגבול. על ראשי המחאה להמשיך ולהשמיע את קולם, ובכך לאפשר לעם להמשיך ולהשמיע את זעקתו. אך לא תוך התערבות בנבכי הכלכלה הישראלית. את התפקיד הזה עליהם להותיר למנוסים מהם, שיודעים את מלאכתם הכלכלית. וועדת טרכטנברג, במקרה זה.

כמובן, יש לזכור כי המדינה לא תהפוך למדינה חברתית מתוקנת בהינף יד. על הדבר להתקדם צעד-צעד, שלב אחר שלב, תוך התחשבות במצבה הרגיש של המדינה, על שלל חלוקות תקציביה. לפיכך, יציאה בקריאה כגון זו של ליף וחבריה אינה תורמת למאבק ואינה מקדמת אותו, אלא עוצרת את גלגלי ההתפתחות. קריאה כגון זו מעידה על רצון להמשיך את המאבק, אולי אף מתוך אינטרס כלשהו, יהיה קט ככל האפשר, לשמירה על כסא ההנהגה. בכל מקרה, על ראשי המחאה לחכות, כמו כולם, עד לפרסום מסקנות הוועדה ולהמשיך את המאבק משם. בינתיים, יש להיאזר בסבלנות, ולא לצאת בקריאות חסרות ביסוס.


ור' גם: http://ofek.biz/blog/

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה