כהרגלי בכל בוקר בשבועות האחרונים, קמתי מוקדם, הכנתי לי כוס קקאו חם (אני מנסה להיגמל מקפה), התעטפתי בשמיכת פליז אדומה והתיישבתי לראות סרטים מצויירים. אין כמו סרטים מצויירים כדי להפיג קצת את הלם הקימה, לאפשר לך להחליק בלי מהמורות אל היום המתהווה. סיימתי את הקקאו, כיביתי את הטלוויזיה (הסדרות הטובות נגמרו) ואכלתי ארוחת בוקר. הורדתי את השמיכה וסידרתי את המדיח. הסתובבתי קצת בבית והחלטתי להקדים את הגיחה לאוניברסיטה מהצהריים לבוקר. כבר מזמן לא הייתי באוניברסיטה; העבודה בערבים, בה עבדתי בחודשים האחרונים, קיצרה את יום הלימודים העצמאי שלי בהרבה, משאירה לי שעות קצובות של כתיבה (ולא שלא נהניתי באותה עבודה - ההיפך. בימים האחרונים, מעט ימים אחרי התפטרותי בשל נסיבות משמחות מאוד, אני מרגישה איך משהו חסר לי בערבים, מעין חלל ריק שנפער בזמן, שקורא לי למלא אותו מחדש.).
נסעתי לאוניברסיטה. הגעתי לאוניברסיטה. נכנסתי לספריית חברה. טיילתי במסדרונות הספרייה המשתפצת (שבקצב הזה נראה שתשתפץ לעד). צילמתי דברים טכניים והכרחיים. כלומר, מצאתי את הספר ואחר-כך יצאתי למסע חיפוש אחר מכונת צילום פנוייה/עובדת במלואה. צילמתי את הספר. פניתי לכיוון ספריית סוראסקי.
נכנסתי לספריית סוראסקי. מצאתי את הספרים שחיפשתי. לקחתי אותם לפינה שקטה. ישבתי מול הספרים. קראתי תזה סבירה. ניסיתי לקרוא את הספרים. הורדתי את המשקפיים. קיפלתי את הידיים על השולחן, אפקית. הנחתי את הראש על הידיים. נמנמתי כ-20 דקות. התעוררתי. החלטתי ללכת לקיפטרייה להתרענן. קניתי קפה נטול (גמילה מקפה כבר הזכרתי?). ישבתי כמו זומבי ושתיתי אותו. קניתי סנדוויץ' לבנה. חזרתי לספרייה. התיישבתי ליד המחשב להדפיס את הטיוטה שכתבתי עד כה. כתבתי את היומן תזה הזה.
דברי סיכום: יכול להיות שהחלק התיאורטי שמול כתיבתו אני ניצבת נותן אותותיו. יכול להיות שההחלקה אל תוך הכתיבה מחדש תיקח עוד כמה ימים. יכול להיות שלא קיבלתי מספיק שמש בימים הגשומים האחרונים ויכול להיות שאני צריכה לאכול טיפה יותר שוקולד. דבר אחד בטוח - כרגע, אני מייחלת לכך שהתזה שלי תכתוב את עצמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה