יותר משבוע חלף מאז הפעם האחרונה שעידכנתי את היומנתזה, וטוב שכך! שכן ביותר מהשבוע הזה כתבתי היטב. נכנסתי לעומקו של עניין, ואפילו כמעט וסיימתי את חלקו הראשון של הפרק הראשון.
גם יצא לי לטייל קצת השבוע, לא רחוק מביתי הקט; בשבוע שעבר הייתי ברחובות, והחלטתי, במסגרת הצורך שלי לגוון במקומות הכתיבה, לקפוץ לכתוב בבפקולטה לחקלאות. מעבר לכך שהמקום עורר בי נוסטלגיה וגעגועים להר הצופים, כור מחצבתי (הפקולטה היא שלוחה של האונ' העברית), זה פשוט מקום מקסים! היא קטנה, מלאה בצמחייה ירוקה, שטופת שמש והאווירה בה ביתית וחמימה. ואפרופו האונ' העברית, אפילו החתולים שם מטופחים, צומי ונודניקים להחריד, בדיוק כמו בהר הצופים. :)
יחד עם זאת, את השבוע הזה אני מתחילה במעט עצב. כתבתי, אמנם, לפני כמה פוסטים, שאני במקום נהדר בחיים שלי; מעבר לכך שאני במקום נפלא מבחינת הקריירה והלימודים, אני לומדת המון, מכל אדם שאני נתקלת בו, על העולם, על עצמי. אבל האמת שבתחילת השבוע הזה אני מרגישה... השתוקקות למשהו שלא קיים בחיי כיום. עדיין. בזמן האחרון, הארוך, לא הייתה לי אהבה. לא פגשתי בה, או אולי פגשתי בה ולא הייתי מסוגלת לראות אותה. לאורך הזמן הזה הצורך בה המשיך להיות בי, לא התפוגג, אבל קצת נסגר. העדפתי להתמקד בדברים אחרים - קריירה, שירה, לימודים, כתיבת תזה...
כעת הצורך הזה נפתח בי שוב. אני חותמת את הרשומה הזו בקטע מתוך סיום האופרה "נישואי פיגארו" של מוצרט, קטע שמתחיל בדקה 3:25 ועד 5:50. המוזיקה הזו משקפת במדוייק את איך שאני מרגישה עכשיו.
שיהיה לכולם שבוע חורפי ומלא באהבה.
כעת הצורך הזה נפתח בי שוב. אני חותמת את הרשומה הזו בקטע מתוך סיום האופרה "נישואי פיגארו" של מוצרט, קטע שמתחיל בדקה 3:25 ועד 5:50. המוזיקה הזו משקפת במדוייק את איך שאני מרגישה עכשיו.
שיהיה לכולם שבוע חורפי ומלא באהבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה