התכוונתי לכתוב היום. באמת. אבל במקום זה עשיתי כהרגלי - כתבתי מערכי שיעור, שרתי, אפיתי בראוניז כדי להשביע את קרייבינג השוקולד שמפעם בי בימים האחרונים (הבראוניז על טהרת הקמח המלא והקקאו, נטול חמאה. אה כן, וקצת ברנדי.). ישבתי וכתבתי את תמצית חוקי ה-MLA וכשהגיע הזמן נמנמתי עם "How I met your Mother" וקינחתי בכוס תה. הייתי עייפה. יצאתי לטייל. עשיתי כושר בגרון (כלומר, שרתי). הייתי עייפה. אני עדיין עייפה. חשבתי כל היום על לשבת על התזה ולהתחיל אותה, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי.
אבל יחד עם זאת, התקדמות מורגשת באוויר - היום, בניגוד לשבועות האחרונים, ממש ישבתי בבית וחשבתי על להתיישב ולכתוב או לקרוא! בע, אני עייפה. אני עייפה מלחשוב על זה, מלנסות להביא את עצמי לזה. אני עייפה מלכתוב על זה (סימן לזה שלא הייתי צריכה לכתוב את הפוסט? נה). אני מפחדת. אני חושבת שיש לי חרדות ביצוע מהתזה הזו. כמובן, אני הכנסתי את עצמי אליהן, אבל הן נוגעות עכשיו לא רק לכתיבה, אלא גם לחשיבה על התזה ואפילו על הקריאה לתזה. בעעעעעעע.
וזה לא שאני לא מכירה את חרדות הביצוע/כתיבה האלו. אני מכירה אותן כבר משנה א'. אני בטוחה שלכל סטודנט יש את זה. הפחד הזה מלגשת אל החומר, הפחד מהדף הלבן, מהביקורת, מהאצבעות שעלולות להקליד (לכתוב?) שטויות במיץ עגבניות. אני יודעת שזה משהו שאמור להיות חלק מתהליך הכתיבה, של הכניסה בחזרה אל החומר אחרי זמן מה של מנוחה, אבל קשה לצאת מהמעגל הזה... אולי בגלל זה, למרות עייפות הדישה בעניין, אני כותבת עליו עכשיו. זה עוד קצת עיכול של הפחד, עוד קצת עיבוד שלו. ונראה לי, שאני מרגישה קצת יותר טוב.
פשוט, חיבוק, נקודה.
השבמחק