הכותרת של הפוסט הזה התחילה מ-1. זו לא טעות - הכותרות של כל שאר הרשומות הקודמות שונו, בתחילתן, ל-0. למה 0? כי הן היו טרום-תזה, זריעת בסיס. של תלונות, נכון. אבל משהו בתלונות האלו, בשטיחת התסכול הזה במילים, עזר. גם דחיפות של אנשים מסביבי עזרו. הבנתי שהגיע הזמן להתקדם. ולפיכך לקחתי את עצמי בידיים: הכנתי מסמך שלם שמפרט את היצירות שבחרתי, את הניתוח ההתחלתי, את יצירות משנה לאיזכור. כתבתי את שאלת המחקר שהגעתי אליה עם תתי-פרקים, ופירוט של כל תתי-השאלות שאני רוצה לענות עליהן בתזה.
אתמול נפגשתי עם מנחתי הנפלאה, וכרגיל, הפגישה הייתה כיפית, יצירתית, מקדמת
ומדרבנת. יש לי מזל גדול. אדיר. פשוט זכות לעבוד איתה. בעבודה איתה יש כל
כך הרבה יצירתיות, חופש מחשבה, ידע וחוכמה רבים והרבה הרבה טוב. היא מדהימה.
אני מוקפת באנשים טובי לב, חכמים ומוכשרים. פשוט אנשים מדהימים. ואני מלאת תודה על כך. אני במקום טוב בחיי. אני עושה את כל מה שאני אוהבת. הגעתי לעבודה שבה אני באמת מרגישה שהיא המקום בו אני אמורה להיות. אני כותבת על נושא שמעניין ומפתח אותי, לא רק אינטלקטואלית אלא גם רגשית. אני שרה ומפתחת את הקול שלי, וגם לוקחת חלק במקהלה מדהימה שאני אוהבת. יש לי משפחה נהדרת ותומכת. אני ברת מזל.
אני מוקפת באנשים טובי לב, חכמים ומוכשרים. פשוט אנשים מדהימים. ואני מלאת תודה על כך. אני במקום טוב בחיי. אני עושה את כל מה שאני אוהבת. הגעתי לעבודה שבה אני באמת מרגישה שהיא המקום בו אני אמורה להיות. אני כותבת על נושא שמעניין ומפתח אותי, לא רק אינטלקטואלית אלא גם רגשית. אני שרה ומפתחת את הקול שלי, וגם לוקחת חלק במקהלה מדהימה שאני אוהבת. יש לי משפחה נהדרת ותומכת. אני ברת מזל.
וכך, מתוך כל זה, התחלתי לכתוב אתמול את התזה שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה