אני יושבת כאן, בחדרי, ליד שולחני העמוס ספרים מכל טוב, ולא בטוחה מה לכתוב. אני אמנם כותבת שורות אלו, נותנת לאצבעותיי את הדרור אליו הן שואפות, בהיותי גראפומאנית עם תעודות. קר לי באצבעות וקר לי בכפות הרגליים, ואני שוקלת לסגור את החלון, ממנו נשקף חצי נוף עירוני טיפוסי, אבל אני מחליטה שלא לעשות את זה. עצלות.
עצלות, אני קוראת לזה בפולניות מדוברת, אבל בעצם זו כנראה תקופה כזו. מאז הפוסט האחרון, בו דיווחתי בהתרגשות על פריצת הדרך, מצאתי את עצמי מדשדשת במקום. שאלת המחקר שהתהוותה בי מילאה אותי בשמחה, עד כדי כך שפחדתי מלהתקרב אל החומרים התיאורטיים, פחדתי לגעת במקלדת לצורך תזה. במקום כתיבה שקעתי בשבועיים האחרונים בקריאה של חומר ספרותי נוסף, התעסקתי בפעילויות קונקרטיות (לכתוב מערכי שיעור, לחטוף וירוס, להחלים, לחטוף עוד וירוס, לשיר בין שתי הפאזות של הגרון הבצקתי-קלות, לקרוא, לראות טלוויזיה) וקיטרתי על זה שאני לא נוגעת בתזה שלי כבר שבועיים. בקיצור, נכנסתי למשברון תזה.
יחד עם זאת, השבועיים האחרונים היו בשבילי סוג של תרפיה. שרתי, נחתי הרבה, שתיתי הרבה מרק עוף, התפנקתי בבית, ביקרתי באוניברסיטה אחרת (כי צריך גם לגוון) וגם יצאתי לחופשה מקהלתית וכיפית בטירוף בסוף השבוע, שבמהלכה ישנתי מעט - ובתמורה זכיתי למצבי כפית רבים ומבורכים. כן, אלה היו שבועיים כיפים וממש לא משעממים!
הדבר המעניין הוא, שבמהלכם לא שמתי את מירב לבי לעובדה, שאני נמצאת בעיצומו של משברון, aka חוסר בכתיבת התזה. רק היום, כשהרשיתי לעצמי לדבר על זה עם כמה חברים שפגשתי בקמפוס, רק אז הודיתי בבעייה. והודאה בבעייה היא הצעד הראשון לטיפולה.
לא שזו כזו בעייה - אני חושבת. שהרי, אנשים יודעי דבר מספרים שמשברי תזה הם דבר שבשגרה. במחשבה שנייה, אולי כדאי להפסיק להמשיג (--> אה! כתבתי מילה אקדמית! זה חוזר!) את התהליכים האלה במונחים שכאלה, שנושאים בחובם איזו אווירה שלילית. אולי כדאי פשוט לקבל את התהליך, לחבק אותו, ולהמשיך לקטר. בעיקר להמשיך לקטר. בסופו של דבר, אני מאמינה, הקיטורים יובילו לכתיבה.
ועכשיו, הגיע הזמן להתחיל לעבוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה