יומן תזה 4.9.1. - חזרה לכתיבה (או: על ההתחמקות)

חזרה לכתיבה אחרי הפסקה ארוכה (של בדיקת עבודות, אבל מה זה משנה) היא תמיד לא משהו; כניסה חוזרת אל הלך המחשבה של לפני ההפסקה, ושחזור הריכוז של לפני שבוע וחצי, לוקחים זמן. תוסיפו לזה צננת חורף קלה, והא לכם ניסיונות חוזרים ונשנים להתעוררות סופית, בשעה בה השמש זורחת במלוא אוֹנה באמצע השמים. שתי כוסות הקפה עדיין לא הצליחו לעשות את שלהן, ונסיונות ההתרכזות בספר מלווים בהתעסקות בדברים חשובים אחרים (פייסבוק, ג'ימייל צ'ט, חיטוט באתרי אופנה וכמובן - כתיבה בבלוג).

   אחרי הפסקה לטובת אותם דברים חשובים (כלומר הפסקות קטנות רבות) (כלומר הפסקה קטנה בערך כל שלוש דקות) אני חוזרת לקובץ הוורד הפתוח. מוסיפה פסיק. מוסיפה אות שחמקה לה. מוחקת רווח מיותר. מחשבות על קפה נוסף מתעננות בראשי. אני מעיפה מבט בספר. אני של-לפני-שנה מירקרה בו בדיוק את המקומות הנכונים. אני נזכרת בה בחיוך. כמה עברתי מאז. מבט נוסף אל כוס הקפה הריקה מחזיר אותי מנוסטלגיה של העבר הקרוב אל העכשיו. ומה יותר מסמן עכשיו מאשר בדיקה נוספת של הפייסבוק, לראות מה התחדש בשתי הדקות האחרונות.
   טוב, הגיע הזמן להפסקת צהריים. כל הפעילות הזו עייפה אותי.




נ.ב. - רזולושן רציני לרגע
טוב, טוב, הכתיבה תמשיך, כמובן. אין לה ברירה. אין לי ברירה. כל ההתחמקות הזו וההפסקה הזו קוראות לי בעצם להתרחק מהכתיבה הפיזית (עד כמה שכתיבה היא פיזית במחשב) ולתכנן מחדש את מבנה הפרק, להבין את המבנה שלו; שהרי כולו כבר כתוב - רק צריך לערוך ולארגן מחדש ולהוסיף עוד כמה שכבות של מידע וידע. נשמע לא מעט, אבל ברגע שאתאפס סופית על מבנה ואסכים עם עצמי עליו, דברים יזרמו. וכשאחליט שאני מסיימת סופית, דברים יסתיימו. יאללה, לעבודה! כלומר, להפסקה. או משהו.