הימים עוברים והתזה שלי לא נכתבת. נתקעתי במקומי ונאחזתי בספר על אודותיו אני כותבת. נאחזתי עד כי אצבעותיי כאבו ושיניי נקשו ממאמץ.
היום, עם ביאת חופשת פסח ועם שמש האביב, נטלתי ספר אחר. הספר הומלץ לי על ידי ידידתי נ' כבר מזמן, ורק היום מצאתי את הפנאי לקרוא בו. ובזאת הוא נפתח: "פוּעת שמחה כאשר בטנה כואבת ודם זב על ירכיה.". המשכתי לקרוא, והשפה והרגישות עירפלו את חושיי וראשי, לא מהליכה לאיבוד, אלא משמחה. עד עתה קראתי, ניתחתי וכתבתי על אודות התפיסה השלילית של הדם והגוף הנשי, והנה ספר שנפתח בפשטות שכזו, באהבה. עתה החלטתי להותיר בצד את הרומן שעל אודותיו כתבתי קודם, להותיר את הדם המהול בכאב ובפחד, ולכתוב על השמחה של הגוף. ומרגע שהחלטתי זאת השמחה אחזה גם בי; חמדת הכתיבה חזרה אליי. נשמתי לרווחה, וחייכתי.
****
השבוע מצאתי את עצמי חוזרת אל יהוא ירון. פוסט נהדר על עטיפת האלבום בבלוג "סיפור, כיסוי" עורר בי את זיכרון האיש הזה, שכל תנועותיו והבעותיו אומרות כמה הוא נאמן, חי ונושם את המוזיקה ואת המילים שלו. היה לי את העונג הגדול לנכוח בשתי הופעות שלו, ומלבד זאת מצאתי גם הופעה מצולמת, נהדרת, כמעט עירומה. במיוחד אני אוהבת את הקטעים של ירון עם הקונטרה-בס, רק שניהם, לבד. הנה שיר שהולך איתי כבר יום שלם יד ביד, מנחם, מחבק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה