יומן תזה 2.1 - קריסטבה, והעמידה מול הפחד

זהו פוסט אחרון לפרק מספר שתיים - שכן, בשבוע האחרון סיימתי את פרק קריסטבה, ואף שלחתי אותו ואת הפרק הקודם למנחה שלי! כך שתצפו בקרוב מאוד למעבר המרגש לכותרת שמתחילה ב-3.0. יה בייבי.

   יחד עם זאת, אני חייבת לנסות ולהעלות פה על כתב שבריר ממה שעלה בי במהלך העבודה על הפרק של קריסטבה. לא היה לי קל לכתוב עליה. קודם כל, משום שקריסטבה לא קלה לקריאה; היא מתחילה רעיון, מפרקת אותו, מפזרת את שבריריו בכל מיני מקומות לא צפויים ברחבי הספר שלה. היא נוזלית, מאלצת את הקורא לחפש אחר קרעי הרעיונות שלה, לחבר ביניהם בדבק נגרים, להתחקות אחר עקבותיהם, ואחר עקבותיו של הקורא עצמו... 

    ואכן, חוויה של חיפוש עברה עליי, חיפוש ששריתי בו לאורך כל השבוע הזה. החיפוש הזה התיש אותי כליל, עד שבסוף השבוע, אחרי ששלחתי את הפרקים למנחה שלי, התרוקנתי סופית מכוחות ונזרקתי על כורסת הסלון למשך יומיים.
   החיפוש הזה לא היה רק ניסיון התחקות אחר חוט המחשבה של קריסטבה. משהו בצורת הכתיבה שלה, בנושא שלה, שיקף לי במהלך הכתיבה עליה פחד שורשי בתוכי. שהרי, לפי קריסטבה, הכותב הוא זה המתחקה אחר הפוביה שלו. ואכן, הטקסט שלה שלח אותי לחיפוש אחר עקבות הפוביה שלי. וזו לא הייתה חוויה קלה: קצוות חוטים נרעדו והתדהדו להם במרחב הפנימי, שולחים אותותיהם לכל עבר. ובעקבותיהם הפחד עלה וצף אל מעל פני השטח. ואין דבר מפחיד יותר מאשר עמידה מול הפחד, פנים מול פנים. 

    אלא שמתוך המסע הזה נולד משהו אחר, יציב ואיתן. אני עדיין לא בטוחה באיזה חוט נגעתי שם, בבטן, בלב. אני רק יודעת שאיזה קשר הותר, או התחיל להתרופף מאחיזתו המכווצת.
    אין לי תשובות ברורות יותר מאלו שהעלתי כאן על כתב. כנראה שרק ימים יגידו את הפחד - והפיתרון - בשמו. כעת,  ישנם רק הנגיעה וקֶלף הנשל, המתחיל להיעלם.

ז'וליה קריסטבה/ "כוחות האימה: מסה על הבזות". הוצאת רסלינג, 2005 [1980].