יומן תזה 5.2. - על הקריאה ||

גילוי נאות מסטודנטית לתואר שני בספרות: אין לי חשק לקרוא בשנים האחרונות. או יותר נכון, אין לי חשק לקרוא בשנים האחרונות לשם הנאה בלבד. פעם הייתי קוראת המון, המון. כמה במקביל. הייתי תולעת ספרים, לגמרי. אלא שחדוות הקריאה החלה להיאבד איפשהו במהלך התואר הראשון, ובאופן ממשי בתואר השני. אולי בגלל העובדה, שקריאה הפכה בעבורי למושא לכתיבה על אודותיה, כלומר לעבודה; אולי משום שכמות הסיפורים, המאמרים והספרים התיאורטיים שאני נדרשת לקרוא לעבודתי הם רבים, ולא משאירים לי זמן רב מדי כדי לקרוא להנאתי. כך, אם אינני חייבת לקרוא - אעדיף לשתות בירה עם חברים או להירגע עם קצת מתעשיית חרושת התרבות, קרי טלוויזיה. 

ידידי מהלימודים אמר פעם, כי בכתיבה של תזה, ובכתיבה בכלל, יש בדידות. אני מסכימה מאוד עם האמירה הזו. כך הרגשתי בשנותיי הראשונות ללימודים. אלא שכעת, חוויית הקריאה-לשם-הנאה החלה לשאת בעבורי בדידות. בידוד, אפילו. בתקופה בה כתיבה הייתה לא קלה בעבורי קראתי המון, השתדלתי לספוג כמה שיותר, ולא הרגשתי בודדה אף פעם כשספר היה בידיי. ואילו ברגע שהתחלתי לבטוח בכתיבה הקריאה הפכה בעבורי לכורח, כמעט למעמסה; פעולה המתחוללת כשאני שוקעת אל תוך הספר, לבדי, בחדר אחד שקט או עם אנשים, כשהסופרת עושה בי כרצונה. משום שבקריאה, הכתיבה אינה בידיי ולא אני מייצרת את המילים, אך עליי לקרוא אותן, לספוג אותן, להזדהות עמן, עם הדמויות והמצבים שהסופרת מניחה בעבורי על הדף. כן, כמובן, הקריאה היא כניסה באופן פעיל אל הטקסט, דמיון הדמויות והמצבים; שהרי  הקוראת היא המביאה את הטקסט אל הפועל - בלעדיה הטקסט לא קם לתחייה באמת. אך כאן גם טמון הקושי - לא הקוראת היא הכותבת האבסולוטית, כי אם הסופרת השולטת בה. לא הקוראת היא המחליטה מה יעשו הדמויות, כיצד יתחילו או יסתיימו הדברים, אלא הסופרת. לא בקוראת ההחלטה אם הדמויות ישמחו או יכאבו, יפָּצעו, יפְצעו או יצחקו. כל מה שיש בידי הקוראת לעשות הוא להפוך את הדף אל הדף הבא. 

    אך לא רק, ואולי כאן טמונה ההנאה שבקריאה; משום שהיא דורשת השלכה, כתיבה של העצמי אל תוך הטקסט. בטווח האפשרויות שהטקסט מאפשר, אנו מדמיינים את הדמויות, את מראן, את המקומות, הקרבות, הדיאלוגים, הטונים ועוד, על סמך חוויות חיינו. זהו הניכוס של האחר, אובייקט הטקסט או סובייקט הדמות, אלינו. וכאן, בין הטקסט הכתוב והסגור לבינינו הקוראים, הכותבים את עצמנו אל תוך הטקסט הכתוב, נמצא הקסם של הקריאה. משום שאנו בוראים את הטקסט מתוך חיינו שלנו - כותבים אותו תוך כדי קריאה; הופכים את הטקסט, בצעד נרקסיסטי של יוצרים, לשלנו.

    יחד עם זאת, יש תחושה של אובדן שליטה, במהלך הכתיבה-קריאה המעורב הזה. אכן קיימת הכתיבה העצמית פנימה, אך אנו, הקוראים, עדיין נתונים ומצייתים לגבולות הטקסט, נשלטים על ידו. חוויית השליטה-הישלטות הזו חוזרת על עצמה פעמים רבות בחיינו; אנו חיים בתחושה של שליטה כללית על הדברים, על מהלכי החיים. הרבה פעמים, בהרבה רגעים ותקופות, הם אכן מתנהלים על מי מנוחות, בשליטה. אך לעיתים אנו נקלעים לזרמים סוחפים. כל שנותר לעשות ברגעים האלה הוא להיסחף עם הזרם, תוך נסיונות לעשות בו כל העולה בידינו, ככל העולה בכוחנו, כדי להחזיר את השליטה אלינו, עד שנגיע למי מנוחות שוב. אך גם אז זו לא שליטה מלאה במהלך החיים; תמיד יש זרמים חיצוניים או תת-קרקעיים שיסחפו אותנו ליעד הבא.
   לדעתי, חוויית הקריאה מעמתת אותנו עם החוויה הזו, של השליטה לכאורה, ועם העובדה שלא בידינו לכתוב את המציאות, לא את כולה, לא תמיד. גם דמיונן של הדמויות, הקולות, המראות, ההשלכה הזו, לפתע מתגלמת כדבר מה ממשי יותר, נוכח יותר מרק בראשנו. זהו העימות עם המחשבות והרגשות האמיתיים, המתגלמים בדמויות ונוכחים בכל מילה בטקסט, כל מה שמפציע לו בשקט בשקט בחלומות ובמחשבות.

    אולי ההכרה במקום הזה, דרך קריאה, היא הרגע להתבונן בפחדים, במחשבות הכמוסות, ברגשות האמיתיים הנקברים תחת מחשבות היום-יום. אולי זוהי הזדמנות להתמודד עם העובדה, כי לא כל היסחפות עם הזרם היא היסחפות של ממש. משום שבכל שליטה ישנה היסחפות, ובכל היסחפות ישנה שליטה; כפי שכל טקסט הוא קריאה וכל טקסט הוא גם כתיבה. ועם כל מילה שנקראת, עם כל דמות שנזדהה עמה, כל סצינה בה נכתוב את עצמינו אל תוכה, נשתנה קצת, נהפוך טובים יותר לעצמנו ולאחרים, נלמד עוד קצת על עצמנו, ועל איך לאחוז - ואיך להרפות.

**
על הקריאה |