הערה: פוסט זה הוא מעט (אני חושבת) טריגרי.
פנים, ערב, מחשב.
הורים מול מצלמת רשת, מצב רוח מרומם ונחמד. הם מדברים בסקייפ עם מכר שלהם, ששר ומבדח את ליבם. הם צוחקים. אמי מבקשת ממני לבוא אל המצלמה. אני, בביישנות, מהססת. לבסוף נעתרת. מנופפת בידי, אומרת שלום. אמי מציגה אותי. אני נפרדת לשלום והולכת למטבח. חוזרת כעבור כמה דקות. הם עדיין מדברים, הוריי מבודרים. אני מרגישה קצת יותר בנוח, נעמדת מול המצלמה, אומרת ביי. האיש מהעבר השני של הקו, אומר שעכשיו ישיר לי שיר באנגלית. הוא שר לי שיר אהבה. לאחר מכן הוא מצטט לי את השורות הבאות:
O my luve is like a red, red rose
That's newly sprung in June;
My love is like the melodie
That's sweetly played in tune.
זוהי תחילתה של סונטה של שייקספיר. אני מזהה, שואלת, "שייקספיר?", האיש מהעבר השני של המסך לא עונה. הוא ממשיך להסתכל בי לשנייה. לאחר מכן נפרד מאמי לשלום.
איש שדיבר איתי באינטרנט למשך דקה, כשאמי לצידי, מצטט לי שירי אהבה.
***
חוץ, לילה. מאוחר בלילה. ירושלים, הר הצופים, ליד המעונות.
אני פוסעת מתחנת האוטובוס, לאחר בילוי בעיר, אל עבר דירתי שבמעונות. אני מדברת בטלפון עם חברה. מצב רוחי מרומם. שני נערים פוסעים לכיווני, צוחקים. אני ממשיכה לשוחח עם חברתי, מקווה שהנערים ימשיכו בדרכם בלי בעיות. אחד הנערים מתנגש בי חזיתית. הם צוחקים צחוק רם ומתחילים להמשיך בדרכם. זעם אוחז בי. אני אומרת לחברתי "רגע," מורידה את הטלפון וצועקת על הנער במשך חצי דקה טובה. הם מפסיקים לצחוק, עומדים נדהמים, מקפלים את זנבם הבלתי נראה בין רגליהם - ובורחים.
***
חוץ, יום.
יש הופעה מגניבה בערב, באיזה פאב טחוב בפלורנטין. אני רק מדמיינת לעצמי את החושך ששורה על החנייה המבודדת, את הדרך שאצטרך לעשות משם אל הפאב ובחזרה. אני מחליטה שנמאס לי לחשוב על הדברים האלה בכל פעם שאני יוצאת. נכנסת לחנות ריקושט, וקונה גז מדמיע.
***
אוטובוס, יום. אוטובוס, ערב. אוטובוס, לא משנה מתי.
אני יושבת ליד החלון, כרגיל. גבר, בחור, נער, מתיישב לידי. הוא גבוה. הוא נמוך. הוא רחב. הוא רזה. הוא מתרווח במקומו ופותח את רגליו, ברכו נוגעת בברכי. בלי לחשוב אני מתכווצת כנגד החלון. הוא נרדם. הוא ער. רגלו עדיין נוגעת ברגלי. אני לא שמה לב איך אני מתכווצת עוד קצת כנגד החלון. אין לי מקום. לו יש הרבה מקום.
***
פנים, יום, משרד, צבא.
אני יושבת בשיחה עם המפקד הישיר. נעמדת לצאת, אומרת עוד משהו. הוא מעביר עליי את עיניו, אפילו לא מסתיר, מלמעלה עד למטה ובחזרה.
***
חוץ, ערב.
אני בת 11 לערך, חוזרת משיעור בלט. עוברת דרך סימטה, שמפרידה בין גדר הבניין שלי לבין בית הספר שלי. איש עם שקיות קניות הולך כנגד כיוון הליכתי. אני מציינת זאת לעצמי וממשיכה ללכת. הוא מגיע לידי. הוא נעצר, נועץ בי מבטו. אימה שוטפת את כולי. כמעט וקופאת במקום; אני פורצת בריצה, מרגישה שחיי באמת תלויים בכך.
***
דוגמאות כאלו, ועוד יש נוספות, צוברת כמעט כל אישה בכל יום. ניכוס, חיפצון, תחושת בעלות, הקטנה, תחושת עליונות, אלה מילים וביטויים שיש שיצחקו עליהם, שיפטירו כלאחר יד "איזו הגזמה". אבל אלה המילים והביטויים שאפשר להביא כשבאים לתאר את המציאות. כל אותן סיטואציות שכתובות כאן לעיל, ואלוהים ישמור יש מקרים גרועים מאלה, מכילים בתוכם את המילים הללו. את החשש התמידי מפני צמצום המקום ודריסת המרחב הטבעי; מפני החפצון שאי אפשר לצפותו; את הפחד מלצאת לטייל לבד אחרי רדת החשיכה; את דריסת העצמיות; ההפיכה לגוף; הקטנת החוויות האלה בצחוק, בזלזול ששולל את הלגיטימציה להבעת הרגשות הללו, שנשים רבות כל כך מרגישות בכל יום שעובר. החוויות האלו, המצטברות, מטמיעות עוד ועוד את התחושה כי לנשים אין מקום, אין שלווה, שנערות, נשים, ילדות, חייבות להיות דרוכה תמיד. תמיד.
כואב לי לחיות במציאות כזו. מכעיס אותי לחיות במציאות כזו. אני לא בטוחה עדיין מה הפתרון לכל הדברים האלה, כל התקריות האלה, חוץ מלהביא אותם לתשומת הלב של נשים, של גברים. לומר, הדברים האלה קיימים. לחקור את האופנים בהם התחושות האלו, המילים האלו שכתובות כאן לעיל, באות לידי ביטוי בתרבות כולה, משתכפלות בתוכה. כיצד התחושות האלו באות לידי ביטול - וכיצד יש להתעקש ולתת להן מקום, להשמיע אותן, לא לקבור אותן עד האירוע הבא, קטן ככל שיהיה. משום שזהו לא אירוע אחד קטן; זוהי הצטברות של אירועים כאלה במשך שנים, מנערוּת ועד בכלל, של מקרים קטנים כאלה, רבּים כאלה, שהולכים יום יום בפנים, בראש, זוחלים על העור.
**
לקריאה נוספת: מאמר על נשים, לילה, מרחב ועוד.
ומאמר בעקבות זה הקודם
**
לקריאה נוספת: מאמר על נשים, לילה, מרחב ועוד.
ומאמר בעקבות זה הקודם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה