יומן תזה 4.3. - על התזוזה

בזמן האחרון, רגע לפני שאני עוצמת עיניי לפני השינה, אני מזנקת מהשמיכה, מספיגה פניי בברכיי, חובקת אותם בחוזקה - בפחד שמתקיף אותי ללא התרעה מוקדמת. זהו פחד מפני היבלעות בחור שחור של עיוורון. מפני אי-מיצוי החיים בשלמותם. 

   אבל מייד לאחר הזינוק אני נרגעת. נושמת כמה נשימות עמוקות ומתכסה בשמיכה בשנית, עוצמת את עיניי - ונרדמת. אור מבזיק בזיכרונותיי ובחלומותיי; שכבות עור ישנות נסדקות בקולות התפקעות רמים; חיים חדשים נולדים מתוך השלת תאי עור קמלים. אני קמה בבוקר ומרגישה שמשהו בסדרי הפאזל הגדול - שאולי לא יושלם לעולם - זז מעט. האבן נחצבת, אוויר חדש מנשב בין הסדקים הנפקעים, מפכה חיים. 

* / נדב ליניאל

 וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁאַטְבֵי כְּבִיסָה עַל חוּט הֵם תָּוִים שֶׁהַבֹּקֶר מְנַגֵּן

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁלִקּוּי הַמְּאוֹרוֹת צוֹרֵף אֶת הָאוֹר לְטַבַּעַת נְשׂוּאִין

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁמִּלִּים הוֹפְכוֹת לְמָזוֹן וְהַמָּזוֹן לְמִלִּים

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁדָּבָר כִּמְעַט אֵינוֹ מַבְדִּיל בֵּין סִיס לְסוּס

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁהָאֶגְרוֹף נִפְקַח לְפֶרַח שֶׁקְּצוֹתָיו תָּאִים מֵתִים

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁבַּמֶּרְכָּז, בֵּין הַמֹּחַ לַלֵּב מֻנָּח גָּרוֹן

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁבֵּין הַמֹּחַ לַמִּפְשָׂעָה מֻטָּל הַלֵּב

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁכְּשֶׁאָדָם מַבִּיט בְּהוֹרָיו נִגְלִים בְּפָנָיו עֲבָרוֹ וַעֲתִידוֹ

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁכָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֵינוֹ יָתוֹם

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁכְּשֶׁמֵּתִים הַשֵּׂעָר וְהַצִּפָּרְנָיִם מַמְשִׁיכִים לְהִתְאָרֵךְ

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁצִּלּוֹ שֶׁל אָדָם נִבְלַע בַּחֹשֶׁךְ בְּצֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ

השיר לקוח מתוך הספר תקרת האדמה (2010) של נדב ליניאל, משורר מוכשר בן כיתתי.

יומן תזה 4.2. - "דבר לא ודאי. וזה דווקא מה שמרגיע אותי."

היום בדרכים, בין נשימה לנשימה, נכנסתי להמתין בספרייה עירונית אחת. חשקה נפשי בספר תמים, והנה משפחת המומינים: חורף קסום של טוּבֶה יַנְסוֹן נקרה בדרכֶי ידיי. קראתי בו וחמימות התפשטה בליבי. זהו ספר תמים ומתוק, מלא חוכמה ותבונה. הוא שרוי בשלג, בכפור הזוהר הצפוני, בבדידות ובמוזרות, ביציאת הדופן. יצורי החורף המוזרים מאכלסים אותו, בזמן ששוכני העמק שרויים בעומק תרדמת החורף. יצורי החורף כנוסים בתוך עצמם, והשלג הקפוא הוא רקע איטי, חסר תזוזה, שיקוף להתכנסות פנימה ולהרהור. אלא שחרף הלובן והכפור הבודד, הלבד בספר אף פעם לא לבד באמת: הוא תמיד מהול בכמיהה לחברות, למפגש, למגע, ובהשגתם; בציפייה להתעוררותם של שוכני העמק; כמיהה לקיץ, ללהט האש.

   

* המשפט בכותרת פוסט זה לקוח מספרה של ינסון.

יומן תזה 4.1. - סרז', ג'ירפות, סיד (ואסלה פמיניסטית)

השבוע, אחרי הקונצרט המעולה שמקהלתי הופיעה בו בפסטיבל אבו-גוש, ואחרי הגשת הפרק המיוחלת, הגעתי סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה. כעת, בציפייה ובהיערכות לתחילת הלימודים הממשמשת ובאה, אני ניגשת לאט לאט לכתיבת הפרק האחרון של התזה. הכתיבה תחל בעוד מספר שבועות בשל אותה היערכות, אבל שלדו של הפרק - שהוא פרק תיאורטי - כבר עומד פחות או יותר על תילו. עכשיו יש להלביש על השלד את כל שקראתי בשנה האחרונה, ואת התיאוריות שפיזרתי ברחבי הפרקים. אנחת רווחה והשלמה נפלטת מפי. אפשר לסיים. אפשר לסיים. 

   ובינתיים, עד שאגיע לכתיבת הפרק, בפוסטים הקרובים אלעיט אתכם, קוראיי היקרים, במעט מהמוזיקה שאני שומעת ונשמעת בי בימים האחרונים, וגם בטקסטים טעימים. שיהיה בהנאה.

(הערה: אם הלינקים של היוטיוב מתעקשים לעבוד רק שם, הלינקים הישירים מצורפים לכל שיר לנוחיותכם.)

***

אווירת לילה בורדלית, באסים מעושנים, גיטרות שמנגנות ממש על הקצה, פורטה, פיאנו, לאט, מהר, און-ביט, אוף-ביט; הדיבור הרך-חרוך הסיגריות של סרז', כמעט בלחישה; אני נתלית ב-"merde" שמגיח לו אי-שם בשיר הראשון, נוסעת עם סרז' אל תוך הלילה

http://www.youtube.com/watch?v=Rwk1MX9wbag

***

קירות חדר השירותים של פאב ה"קורדורוי" שבתל-אביב מעוטרים בתמונות כוכבי רוק, כמו ג'ון קייל בשיער ורוד (ובתמונה אחרת - ירוק) ועוד כוכבים שזכרוני בוגד בי מלנקוב. האסלה בחדר השירותים הזה היא אסלה פמיניסטית: מרימים אותה (כי לא נעים לשבת לפעמים) והיא, בתגובה חתרנית, מסרבת לפעולה ויורדת בחזרה. 

   ובפאב עצמו מנגנים סיד בארט: נסיך האופל של הרוק; הכוכב שטבע ביצירתו טרם זמנו; האיש שניצוצות הגאונות שלו נמצאים בכל תו שהוא שר - ובקיטונות (הוא גם חתיך).

***

נתקלתי לפני זמן מה בכתבה הזו בבלוג "סיפור-כיסוי" הנהדר, וזה החזיר אותי לתקופה בה חרשתי על האלבום הראשון של הגי'רפות: אלבום שהוא כאילו חסר ליטוש אבל למעשה מבריק ממחשבה, ממוזיקה נהדרת וממילים לא צפויות בעליל, שהן למעשה גאונות צרופה. 

  אחד השירים האהובים עליי באלבום הזה הוא "פתח חלון". למה השיר עושה לי את זה? כנראה בגלל האקורדים המגניבים, הזרימה המוזיקאלית מבארוק-->מקצביות רוקנרולית/פולקית--->סיום באווירת קסטנייטות, ומעל הכל - המילים, שכמו בכל האלבום הזה מספרות סיפור במשחקיות ובשירה. בשירה.

וככה על הדרך, אם בג'ירפות ובמילותיהן עסקינן, הנה קטע מתוך ספרו של הפרונטמן המולטי-ורבאלי שלהם, מיסטר גלעד כהנא. זהו קטע קצר מאוד, שלם, שלקוח מתוך ספרו הראשון של כהנא תכנון להתאוששות מאסון (2003, עמ' 56):

ינשופתילבניינלבן

"הינשוף שאתה רואה עומד על התיל? שים לב שהדבר היחיד שנותן את האשליה שהוא רגיל זה המבנה שלו. אתה רואה? יש לו שלושה ראשים, כל אחד בעל תנועה עצמאית. בזווית אחת הוא תמיד נראה רגיל. ראש אחד. אבל תסתכל רגע מכל הזוויות. והתיל? אתה חושב שהוא לא חלק מהתיל? התיל מתחבר לבניין הלבן. הבניין הלבן, הוא חי. הוא זז. ועוד רגע הוא יתקוף."

  הצמח המטפס הפסיק לדבר. הוא טיפס על החומה.

  "הנה, אני רואה," אמר, "יש תעלת מים סביב הבית, רק היא אינה חלק ממנו. כאשר הוא יתקוף כנס למים."

   הינשופתילבניינלבן שילח זרועות ארוכות, נמתחות לאחוז בי. נכנסתי למים.